בריז'יט בארדו, השחקנית והזמרת הצרפתייה האגדית ומי שנחשבה לאחת הדמויות האייקוניות של שנות ה-60, הלכה לעולמה בגיל 91 - כך נודע בהצהרה מטעם הקרן שלה היום (ראשון).
בארדו אושפזה באוקטובר האחרון בטולון שבצרפת לצורך ניתוח (שטיבו לא פורסם), ולאחר מכן שבה לביתה בסן-טרופה. בעקבות דיווחים בתקשורת על אשפוז נוסף בסוף נובמבר, הרגיעה את הציבור בנוגע למצבה הבריאותי. כעת קרן בריז'יט בארדו הודיעה "בצער רב על מותה של המייסדת והנשיאה שלה. היא הייתה שחקנית וזמרת בעלת שם עולמי, שבחרה לנטוש את הקריירה המפוארת שלה כדי להקדיש את חייה לרווחת בעלי החיים ולפעילות הקרן שהקימה".
בארדו, שסיימה את הקריירה הקולנועית שלה לפני יותר מ-50 שנה, שיחקה ב-50 סרטים לאורך חייה. בין הבולטים שבהם נמנים "ואלוהים ברא את האישה", "הבוז", "ויוה מריה" ו"האמת".
ברדו נולדה בפריז בשנות ה-30, למשפחה קתולית מסורתית ואמידה, והצטיינה כרקדנית. כשהייתה בת 15 בלבד כבר עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות, ותמונתה הופיעה על עמוד השער של המגזין Elle, מהמגזינים הנחשבים ביותר בצרפת. בגיל 18 הופיעה בסרטה הראשון Le trou normand ובאותה שנה נישאה לבמאי רוז'ה ואדים, שהיה אז קולנוען מתחיל.
סרטו הראשון של ואדים - "ואלוהים ברא את האישה" (1956) - הפך ללהיט שובר קופות, ובארדו שכיכבה בסרט זכתה במעמד חדש של סמל מין בינלאומי. דמותה הקולנועית הייתה מזוהה עם חופש מיני, מה שהפך אותה לסמל במיוחד בקרב הצופים האמריקנים, שהייתה אצלם עד אז צנזורה קולנועית בנושאי עירום ומין.
תדמית זו של בארדו טופחה גם בסרטיה הבאים, שהיו ברובם קומדיות קלילות. עם זאת, שיחקה גם בסרטים שנחשבו לתרבות גבוהה יותר, כמו "הבוז" (1963) של הבמאי ז'אן לוק גודאר.
בארדו הפכה במהירות למקור השראה לאינטלקטואלים ולאמנים; בין היתר לג'ון לנון ולפול מקרטני הצעירים, שדרשו מבנות זוגם אז לצבוע את שיערן לבלונד - בהשראתה. דוגמה נוספת היא סימון דה בובואר, שפרסמה ב-1959 את המסה הידועה שלה "בריז'יט בארדו ותסמונת לוליטה", שבה הציגה את השחקנית כאישה המשוחררת ביותר בצרפת. ב-1969 נבחרה בארדו לשמש כמודל החי הראשון לדמותה של מריאן - סמלה של הרפובליקה הצרפתית.
לצד הקריירה הקולנועית שלה, בארדו ניהלה גם קריירה מוזיקלית, עם שירים כמו Moi je joue, Bonnie And Clyde, Everybody Loves My Baby ונוספים. עם זאת, הלחץ שנלווה למעמד הכוכבות הכביד עליה, ובריאיון ל"הגארדיאן" ב-1996 אמרה: "הטירוף שהקיף אותי תמיד נראה לי לא מציאותי. מעולם לא באמת הייתי מוכנה לחיים של כוכבת". לאורך חייה פורסם גם כי ביצעה מספר ניסיונות התאבדות.
ב-1973, כשהיא בת 39 בלבד, פרשה בארדו ממשחק, ועיקר עיסוקה מאז נסוב סביב פעילות ציבורית למען זכויות בעלי החיים. במהלך השנים החלה הכוכבת לגלות מעורבות רבה גם בנושאי פוליטיקה וחברה בצרפת. בין היתר, עוררה סערות ציבוריות, כאשר הביעה הזדהות עם מפלגת הימין הקיצוני בצרפת, ויצאה בהכרזות גזעניות כנגד המיעוט המוסלמי החי במדינה. ספר שפרסמה, "זעקה באפלה", ובו פרשה את עיקרי ביקורתה כנגד מדיניות צרפת, אף הביא להרשעתה בבית משפט בפריז, בגין הסתה לגזענות.
בארדו נישאה ארבע פעמים: לוואדים בין 1952 ל-1957; לז'אק שארייה, ולהם נולד בנה ניקולא; לגינטר זקס ולברנאר ד'אורמאל, יועצו לשעבר של לה פן. בנוסף ניהלה שורה של מערכות יחסים מתוקשרות, בהן עם ז'אן-לואי טרנטיניאן ועם סרז' גינסבורג.
