בעיני כל פרקליט, שתי מילים הן מטילות אימה יותר מכול. שתי המילים האלה בהו בי בחזרה מצג הטלפון שלי. הן נכנסו בהודעת טקסט לפני שניות אחדות.
הם חזרו.
המושבעים יצאו לארבעים ושמונה דקות בסך הכול.
יש הרבה דברים שאפשר לעשות בארבעים ושמונה דקות. לאכול ארוחת צהריים. להחליף את השמן במכונית. כנראה אפילו לצפות בפרק של סדרת טלוויזיה.
אבל דבר אחד שאי אפשר לעשות בארבעים ושמונה דקות הוא להגיע לפסק דין הוגן ומאוזן במשפט הרצח המורכב ביותר בהיסטוריה של ניו יורק. זה בלתי אפשרי. בטח יש למושבעים שאלה, חשבתי. לא מדובר בפסק הדין.
לא יכול להיות שזה פסק הדין.
מעבר לרחוב, בפינה של לאפייט, שוכן בית הקפה קוֹרטֶה. מבחוץ הוא נראה מזמין. בפנים מוצאים קפה וכריכים לארוחת בוקר, שולחנות פלסטיק וכיסאות פלסטיק. בדרך כלל שלושה עורכי דין או יותר מצננים את ישבניהם על הכיסאות האלה. תמיד אפשר לדעת מי מהם ממתין להחלטת המושבעים. מי שלא מסוגל לאכול. מי שלא מסוגל לשבת בשקט. מי שמשרה במקום אי שקט כאילו הוא יושב שם עם מצ'טה בחיקו. נהגתי ללכת לשם כשהייתי ממתין לפסק דין, אבל המראה של עורך דין אחר באזור הדמדומים של ההמתנה הזאת יכול להרחיק כל אחד מהקפה של קורטה. והקפה שם טוב.
לכן, במקום לבהות ברהיטים, לקחתי קפה טייק אוויי ויצאתי להתהלך בכיכר. אני לא יודע כמה פעמים צעדתי בכיכר פוֹלי. השיא שלי הוא שלושה ימים. זה הזמן שלקח לחבר המושבעים לזכות את אחד מלקוחותי, וכמעט חפרתי תעלה במדרכה עם העקבים שלי. הפעם רק יצאתי מקורטה, עם כוס הקפה ביד, כשקיבלתי את ההודעה.
זרקתי את הכוס החד פעמית, חציתי את הרחוב והמשכתי סביב הפינה לבניין של בית המשפט הפלילי של מנהטן. הכוכבים והפסים התנפנפו כעשרה מטרים מעל דלתותיו. הדגל היה ישן. הרוחות העזות, הגשמים והזמן לא עשו עמו חסד. צבעיו דהו והוא כמעט נקרע לשניים. קטעי כוכבים אחדים נפרמו ואבדו ברוח. חוטים ענקיים התנחשלו מתוך הפסים האדומים והלבנים וכמעט נשקו למדרכה. היה כסף להחליף אותו. הזמנים היו קשים ונעשו קשים יותר ויותר, אבל הדגל היה בדרך כלל ללא דופי גם כשהגג דלף. חשבתי שמן הראוי לשמור על הדגל הישן - נדמה שהצבעים שדהו בשמש, הפסים והקרעים עולים בקנה אחד עם הזמנים האלה. יכולתי רק לנחש שהשופטים חושבים כמוני. כשילדים מוחזקים בכלובים בגבול, יש מי שהכוכבים והפסים איבדו מזוהרם בעיניו. מעולם לא ראיתי את מדינתי מפולגת כל כך.
עורב ישב על ראש התורן. ציפור שחורה גדולה בעלת מקור ארוך וטפרים חדים. העורבים הראשונים חזרו לעיר ב 2016. בדרך כלל ראו אותם בצפון המדינה, ואיש לא ידע לומר מדוע שבו. הם הקימו את קִניהם גבוה, בפינות של גשרים ומעברים עיליים, ולפעמים אפילו על מגדלי טלפון או חשמל. הם ניזונו מזבל ומהדברים המתים שהתגוללו בפינות הסמטאות בכל העיר.
כשעברתי מתחת לעורב, הוא קרא: קרררעעע, קרררעעע. לא ידעתי אם הוא מברך אותי לשלום או מזהיר אותי.
כך או כך, קריאתו החרידה אותי.
לפני שלקחתי על עצמי את התיק הזה, לא האמנתי ברוע. התמודדתי לפני כן עם גברים ונשים שעשו דברים רעים, אך ייחסתי אותם לחולשות אנוש - חמדנות, תשוקה, זעם, תאווה. אחדים מהם היו חולים. בראש. יכולתי לומר שהם לא היו אחראים לפשעיהם הנוראים.
אנשי הביטחון במבואת בית המשפט סימנו לי לעבור, והמחשבות המשיכו להציק לי. הן חדרו למוחי - זרעו בו ארס. כל מחשבה היתה כטיפת דם נוספת בכוס מים קרים. עד מהרה רואים שם רק אדום.
אצל רוב הרוצחים שנתקלתי בהם יכולתי לנסות למצוא הסבר להתנהגותם. משהו בעברם או במבנה הנפשי שלהם, שבו היה טמון המפתח לשיקול דעתם ולהתנהגותם הפלילית. תמיד יכולתי למצוא נימוק.
הפעם לא היה הסבר קל. שום מפתח.
לא הצלחתי למצוא נימוק הגיוני למקרה הזה. לא ממש. משהו אפל קינן בלב התיק הזה.
משהו נתעב.
ואני הרגשתי את מגעו. הוא ריחף מעל התיק כמו העורבים המרחפים מעל העיר.
צופים.
ממתינים.
ואחר כך צוללים מטה כדי להרוג בטופר חד כתער. אפלים ושחורים, מהירים וקטלניים.
לא היתה דרך אחרת לתאר את זה. לא היתה מילה הולמת יותר. אנשים יכולים להיות טובים. יש דבר כזה, בן אדם טוב. מישהו שעושה מעשים טובים משום שהוא נהנה מהם. ואם כך, מדוע שההפך לא יהיה גם הוא נכון? למה אדם אינו יכול להיות פשוט רע משום שהוא נהנה לעשות מעשים רעים? לא חשבתי על זה כך קודם, אבל עכשיו אני רואה את ההיגיון שבדבר. הרוע אמיתי. הוא שוכן במקומות אפלים והוא עלול לכלות בן אנוש כמו סרטן.
רבים כל כך מתו. ואולי רבים עוד ימותו לפני שזה ייגמר. כשהייתי ילד, בביתנו הקטן והקר בברוקלין, אמי אמרה לי שאין דבר כזה מפלצות. הסיפורים שקראתי בילדותי על מפלצות ומכשפות ועל ילדים שנחטפים מהוריהם ונלקחים אל היער, היא אמרה שאלה רק אגדות. אין מפלצות, היא אמרה.
היא טעתה.
המעליות בבניין בית המשפט הפלילי היו ישנות ואטיות להחריד. אחת מהן העלתה אותי לקומה הנכונה, ואני יצאתי, צעדתי לאורך המסדרון ונכנסתי בעקבות האנשים לאולם המשפט. התיישבתי במקומי ליד שולחן ההגנה, לצד מרשתי. לאחר שהקהל העצום התיישב, הדלתות נסגרו. השופט כבר התמקם במושבו.
הס הושלך באולם כשהמושבעים נכנסו בזה אחר זה פנימה.
הם כבר מסרו את הניירת לפקיד בית המשפט. הם מילאו אותה בחדרם. הלקוחה שלי ניסתה לומר משהו, אבל לא שמעתי אותה בבירור. לא יכולתי. הדם געש באוזני.
בדרך כלל ידעתי לומר מה יפסקו המושבעים. יכולתי לחזות את פסיקתם. וצדקתי בכל פעם ופעם. עוד לפני שלקחתי על עצמי תיק ידעתי אם הלקוח שלי אשם.
במשך שנים רבות הייתי אמן הונאות, לפני שהסבתי את המיומנויות האלה לעריכת דין. נדרשה רק הסתגלות קצרה. אין הבדל גדול בין תחמון סוחר סמים במאתיים אלף דולר ובין תחמון חבר המושבעים כך שיחזרו עם פסק הדין הנכון. אנשים חפים מפשע נכנסים לכלא כל הזמן אבל לא במשמרת שלי. כבר לא. למדתי לקרוא אנשים בברים, בדיינרים, ברחובות. הייתי טוב בזה. וכשהגיעה העת לעסוק במקצועי באולם המשפט, ידעתי אם הלקוח שלי אשם כבר בפגישה הראשונה. ומי שהיה אשם וביקש לטעון לחפותו בבית המשפט, איחלתי לו הצלחה ונפרדתי ממנו לשלום. הלכתי בדרך הזאת לפני שנים, והמחיר היה כבד מנשוא. התעלמתי מתחושת הבטן שלי ונתתי ללקוח להשתחרר. הוא היה אשם ואני אפשרתי לו לצאת לחופשי. הוא פגע במישהו. ולכן אני פגעתי בו. מבחינות מסוימות, אני עדיין משלם על הטעות ההיא. אף אחד אינו חף מטעויות. אפשר לרמות כל אחד.
אפילו אותי.
קריאת לקוחות ומושבעים היתה המומחיות שלי. אבל התיק הזה לא היה רגיל. לא היה בו שום דבר רגיל.
לראשונה, לא ידעתי לחזות מראש מה יהיה פסק הדין. הייתי מעורב מדי. להבנתי, הסיכויים של כל צד היו דומים. פסק הדין היה יכול להיקבע בהטלת מטבע. הסיכוי היה חמישים חמישים. ידעתי מה אני רוצה שיקרה. עכשיו ידעתי מי הרוצחת. אבל לא ידעתי אם גם המושבעים יראו איתי עין בעין. הייתי עיוור ביחס אליהם.
והייתי עייף. לא ישנתי זה שבועות. לא מאז אותו לילה אפל ואדום.
הפקיד נעמד ופנה אל יושב ראש חבר המושבעים.
"בסעיפים שלפנינו, האם הגעתם לפסק דין המוסכם על כולכם?" שאל הפקיד.
"אכן," אמר יושב ראש חבר המושבעים.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הנאשמות", סטיב קוואנו, תרגום: עדינה קפלן, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 398 עמודים.
