החלקים הקודמים של הספר:
42.
טקס ההשבעה של סיום הטירונות. תמר ישבה במדי א' חגיגיים והחיוך לא מש משפתיה. מבטה הקיף את סביבתה ולבה התרונן. בקהל הטוראיות ישבו הורים רבים, שהציצו בבנותיהם ונחת הרוח נשקפה מעיניהם. אט אט השתנה מראה פניה וחיוכה נמחק. קטעי הקריאה והנאומים חלפו מעל ראשה, מחשבותיה היו נתונות לאביה ולאמה. היא היתה נותנת כל הון שבעולם כדי לזכות בהצצה אחת שלהם בה, הצצה שתכיל עולם ומלואו. המחשבות חרצו בה סדקים של כאב. לפתע חשה יד על כתפה. היא התנערה, ניגבה בחטף את עיניה ובתחושת השפלה של מי שנתפסה בקלקלתה הצטרפה לדקלום של המחלקה: שבועה לצה"ל ולמדינה.
למילותיה הצטרפו מאות צנחנים וכוחות חי"ר ושריון, שהגיעו מסיני, קפצו מרכביהם ואחזו בידה, מעבירים אליה כוח ועוצמה. קולה הלך ורם, מחוזק בקולותיהם המדומיינים, עד שהסתיימה השבועה והם נפרדו ממנה ושבו אל הטנקים והנגמ"שים, אל החולות והאבק, אל קולות הפקודות והירי, ואילו היא ספגה אל נשמתה את הרגע הנשגב של התרוממות הנפש.
בשובה לחדרה שבקיבוץ גילתה כי נותרו בו רק מיטתה, הארונית הקטנה, הארגז השולחני וקופסת הנדוניה. על הארגז היו מונחים מעטפה סגורה ועליה כתב ידו המוכר של אביה וכן דף נייר בכתב ידה של הדס. היא שמטה את החגור ואת התרמיל אל הרצפה, שלפה את המכתב מהמעטפה וקראה.
נהיד ג'ון, ילדה גיבורה שלי,
קיבלנו בנשיקות את המכתב שלך עם התמונה היפה ששלחת לנו. העיניים שלי בכו וצחקו לראות את גִ'יגָרֶה דֵלֶם, נשמת לבי הקטנה, במדים של הצבא של ישראל, להסתכל על הילדה שלי לבושה בחצאית וחולצה בצבע חקי, בכובע צבאי עם הסמל של צבא הגנה לישראל, עם השיער היפה שגולש על הגב ועם רובה ביד. אני גאה בבת הקטנה גדולה שלי, הבת הישראלית שלי, ששומרת על מדינת ישראל.
שיתעוורו כל רעי הלב שסגרו לי את העיניים ותיארו לי תמונה אחרת, שבינה לבין המציאות אין שום דבר. הנה התמונה הנכונה, האמיתית, של ילדתי, חביבתי, עוֹמְרֵי דֵלֶם, חיי. תגידי למפקד שלך שאבא שלך אומר שטוב עשה שלקח אותך לצבא, כי עם ישראל צריך נערות כמוך בשביל לשמור עליו.
אנחנו כאן ממשיכים את החיים, אבל את חסרה לנו ואנחנו לא מפסיקים להתגעגע. אני מנשק את התמונה שלך כל פעם, מראה אותה לכל אורח שבא אלינו וזוכה לשבחים בזכות הבת שלי החכמה, היפה, החזקה והטובה.
דרישת שלום ונשיקות מכולם. גם דניאל היה פה ושולח לך נשיקות. תשמרי על עצמך ותמשיכי במצווה הגדולה שלך לשמור על מדינת ישראל.
עכשיו אספר לך משהו. אני מכיר את הבת הרגישה שלי, ואני, אבא שלך, בשום פנים ואופן לא מרשה לך לדאוג, כי מראש אני אומר לך שעכשיו כבר הכול בסדר. אבל אני מספר לך הכול מההתחלה, כמו שאת אוהבת לשמוע, "בצורה מסודרת": לפני חודש עליתי לגג עם היעה כדי להסיר את השלג שנערם עליו, כמו בכל חורף. פתאום, לא יודע איך זה קרה, הרגשתי קצת סחרחורת והרגל שלי נגעה בקצה של הגג, ברווח שבין הבית שלנו לבית של סבא, ונפלתי למטה. תודה לאל, יצאתי מזה חי. רק הרגל כבר לא מה שהיתה. ברגל הזאת שמו לי נעל מיוחדת, יותר גבוהה מנעל רגילה. זה בשביל שיהיה לי יותר קל ללכת על הרגליים. אז זהו. הנה סיפרתי לך. את רואה שזה בכלל לא נורא ולא צריך לבכות על אבא. אבא חי ונושם ומתגעגע לעַזִיזֶה דֵלֶם.
אוהב אותך כאת נפשו,
אבא יצחק
בגרון מכווץ אימצה תמר את המכתב אל חיקה. הוא סובל, הלמה בה הידיעה. לבה נכמר. אוי, באבא, מלמלה בינה לבינה, לו רק יכולתי להיות לצדך, ללטף את הרגל המסכנה שלך. לבה יצא אליו, היא רצתה לראותו, להניח ראש על חזהו. היעדרותה של אמה מהמכתב נשפה בעורפה ולרגע הסיטה אותה מתוכנו, אך היא שבה מיד אל אבא ואל רגלו החבולה. או אז נפל מבטה על מילותיה של הדס: "אומצתי על ידי רן ואלישבע. להתראות".
עיניה תעו בחלל החדר העירום למחצה, המקרין שיממון. אליהו נותר בבסיס, זמנה של הדס היה שזור בזמנו של חיים, ושאר החברות והחברים נעדרו מהקיבוץ או היו שרויים בענייניהם. היא הבינה היא לגמרי לבד. עיניה נפלו על פתק נוסף: "תמר, אשמח לראותך בחדרי בשעה 14:00. שושנה".
בשתיים בדיוק התיישבה תמר מול שושנה וסקרה את החדר מן המסד ועד הטפחות.
"למה את מחייכת, תמרי?"
"החדר... לא יודעת... מאז שהגעתי הנה, לפני יותר מארבע שנים, לא יצאתי מהקיבוץ אפילו פעם אחת, חוץ מאשר לכמה הצגות, סרטים וטיולים משותפים עם הקבוצה. ועכשיו, כשאני רוב הזמן מחוץ לקיבוץ, הכול נראה לי כל כך שונה. כאילו... כאילו לא הייתי כאן שנים. אפילו החדר הזה שלך, שבו ביקרתי לא מעט והיה בעיני גדול ומרשים, נראה עכשיו... איך להגיד, קטן ופשוט."
"תמרי, זה לא החדר. זאת את. את עוברת תהליך של שינוי. ההסתכלות שלך בוגרת יותר. הפרופורציות על החיים הולכות ומשתנות אצלך, ואחת התוצאות היא השינוי בדרך ההתבוננות שלך בפרטים המוכּרים, כמו החדר הזה. ככל שהעניינים שבהם את מעסיקה את ראשך גדולים יותר, הדברים האחרים מקבלים יחס אחר. הם הולכים וקטנים."
"כל כך מהר?"
"כן. זה קורה אצל חיילים רבים, שמקבלים את השירות שלהם באור הנכון ומבינים את גודל האחריות של הצבא. הם מזדהים עם המסרים המועברים על ידי המפקדים והם מתבגרים בבת אחת. אני הימרתי עלייך שתהיי אחת החיילים האלה. למעשה מאז בואך לקיבוץ את נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות והתבגרות. גם ההתמודדות שלך עם יעקב היתה מעין התבגרות, התפכחות. אבל בחודש האחרון עשית קפיצה משמעותית ביותר."
"מעניין לשמוע את הדברים האלה."
"נכון. את נמצאת באחת התקופות המשמעותיות בחייך, ואני חוזרת ומאחלת לך הצלחה בדרך הארוכה שלך."
"נעים לי לשבת כאן ולשוחח איתך, שושנה. תמיד מצאתי אצלך אוזן קשבת. את ידעת להציע לי את הדבר הנכון. אני מקווה שאלה שיושבים אצלך היום יודעים להעריך את מה שהם מקבלים ממך."
"גם לי נעים לשוחח איתך. הזמנתי אותך לעניין אחר, חשוב."
"וכל מה שנאמר עד עכשיו הוא לא חשוב?" התלוצצה תמר. כמה קל לי עכשיו לדבר ולהתבדח עם שושנה בגובה העיניים, הרהרה. בעיני רוחה ראתה את תמר האחרת, תמר הקטנה, חסרת הביטחון וחסרת האונים, שישבה בחדר הזה.
"חשוב, בוודאי חשוב. אבל מיד תביני שזאת חשיבות מסוג אחר. ובכן, כפי שידוע לך, בתקופת הלימודים של חברת הנוער שימשו כמה מבוגרים בקיבוץ תחליפים להורים: המטפלים, המורים, המדריך. היום, כשסיימתם את הלימודים ואתם משרתים בצבא, ולאחר שנפרדתם מהדמויות ההוריות האלה, אתם ראויים לקבל זוג הורים מאמצים."
"הורים מאמצים..." חזרה תמר על צמד המילים.
מנהג האימוץ בקיבוץ היה מוכר וידוע לה, וגם הדס חברתה כבר אומצה. היא ידעה שחלק מהחברים בחברת הנוער נענו להצעות האימוץ וחלקם העדיפו להתגורר בצריף עם חבריהם. היא גם ידעה שיגיע היום שתצטרף לרשימת המאומצים, תיפרד מהצריף שבו קיבלו אותה הדס ואהובה לפני ארבע שנים ותעבור להתגורר בבית קטן עם זוג הורים מהקיבוץ, אבל היא לא הקדישה לעניין תשומת לב מיוחדת.
"את בוודאי סקרנית לדעת מיהם הורייך החדשים."
תמר ערכה בלבה חישובים. ההורים שלי הם אבא ואמא שבח'ומיין. היו לי פעם הורים מאמצים, במעבר מאיראן לישראל, חוויה קצרה ובלתי רצויה. היא ניסתה לנחש מיהם ה"הורים" שעלו בגורלה.
"ובכן, לא אשאיר אותך במתח יתר על המידה. שולה ושאול. את מצאת חן בעיניהם מאוד, והם הביעו את רצונם לאמץ אותך לבת."
השמות נחתו עליה בהפתעה גמורה. עוד בטרם ירדה למשמעות הידיעה, התדפקה יד הנימוס על דלתות פיה הפתוחות בתמיהה ודחקה בה להשיב: "אני מודה להם. יפה מצדם. הם אנשים טובים." עם זאת, חשה בריקנותן של המילים. היא נשמעה באוזני עצמה כמי שמודה על קבלת ממתק. לא היה לה שמץ מושג מה יש לומר במצבים שכאלה. מה עליה לומר על אנשים שפגשה יום יום שולה כמורה וכפעילה בחיי התרבות ושאול כגזבר וכעת עליה לראותם בפן חדש וכל כך אישי.
"אני שמחה. את יודעת, צריך שניים לטנגו. ואם גם הם מוצאים חן בעינייך, הרי שזה מושלם. בשעה ארבע ושלושים אחר הצהריים תיפגשו במזכירות ותמלאו את הטפסים."
•••
ההורים החדשים פוגגו את התהיות והחששות והפשירו באחת את המתח שפקד אותה לקראת המפגש הראשוני. "כמה טוב לראותך, תמר," קראה שולה. "מה נותנים לכם שם בצבא? מתכון סודי ליופי וחן?"
שאול לא פיגר אחר אשתו. "לא על כל דבר אני מסכים עם שולה, אבל בנוגע לתמר, אנחנו תמימי דעים במאה אחוז," התוודה.
הם ביקשו לשמוע על הטירונות לפרטי פרטים. "אמרי לי, זה באמת כה קשה כפי שמלינים?" שאלה שולה. "אומרים שמטרטרים אתכן בלי הרף. אילו שאלו אותי, הייתי מייעצת 'הורד לחץ'. אינני מסכימה עם כוחניות כלפי חיילות טריות. אמנם יש לשים גבולות, אבל "
"שולה," נכנס שאול לדברי אשתו, "הניחי לתמר לספר לנו."
היא פירטה באוזניהם בקצרה את חיי הטירוניות במחנה 80.
"העברית שלך משובחת, תמר. לא ניכר בך שאת עולה חדשה," העירה שולה. "גם אני למדתי עד מהרה את הלשון העברית, וראי כמה היא שגורה בפי "
"מי עולה חדשה?" מחה שאול. "תמר כבר מזמן אינה עולה חדשה. היא צברה כאן ותק מכובד." הוא פנה אל תמר, "אבל אני מסכים עם שולה בנוגע לעברית שלך. אני מסיר בפנייך את הכובע."
"בביתנו יש חדר פנוי," אמרה שולה. "את מוזמנת להעביר את חפצייך ולהתגורר בו בכל הימים שבהם את משוחררת הביתה."
את דרכה לחדרה ליוותה תחושת הלבביות השופעת משניהם. מעולם לא עלה על דעתה שבן אדם יכול לבחור את הוריו, והנה בא הקיבוץ ומשנה את חוקי הטבע. אילו היה עלי לבחור את הורי מבין האפשרויות הקיימות בקיבוץ, אז האפשרות הזאת היא הטובה ביותר, חשבה, ולו בשל הלבביות. עם זאת, פרט אחד לא הסתדר בראשה היטב: במרוצת המפגש, שנמשך כשעה ומחצה, לא זכתה לחיבוק או לנשיקה או לטפיחה על הכתף. השיחה ביניהם התנהלה בריחוק של צעדים ספורים, ואף על פי כן לא התאפשר מגע קרוב. אבל גם ילדיהם הביולוגיים אינם זוכים לגילויי חמימות, ציינה לעצמה. לפחות המילים מחממות, הוסיפה והרגיעה את הספקות. אמא קמר, לא זו בלבד שנעדרה כל חמימות פיזית, היא נעדרה גם חמימות מילולית. מה גם שכעת אין היא חסרה דבר, כשלראשונה בחייה היא טועמת טעמה של אהבה, מתמכרת ללטיפות, לנשיקות ולגיפופים ומתוודעת לריגוש המסעיר.
אהבה? שאלה את עצמה. האומנם אני אוהבת את אליהו?
43.
תמר החלה משרתת בגרעין הנח"ל ניר עוז, בכפיפה אחת עם חברים מקבוצת משואה ועם חיילים מיתר חלקי הארץ. המשימה היתה נהירה לכול הקמת קיבוץ. הנח"לאים, בשיתוף פעולה חברי, התחלקו במטלות והוכיחו כי הם ממשיכי דרכה של חברת הנוער המלוכדת. ככל שרבתה העבודה, כן גדלה המסירות, ותמר הפגינה חוסן ומרץ בלתי נדלים. אליהו נמנה עם הוותיקים שבקבוצה וגילה כושר מנהיגות מפתיע. תמר היתה גאה בו וקיבלה בהבנה את הוראותיו ואת העובדה שהוא נוהג בה מנהג שווה לזה של יתר חיילי הגרעין. היא לא חפצה בהטבות ובהקלות והעדיפה להוכיח את יכולותיה.
רק בחלוף חודש לשירותה בגרעין הנח"ל יצאה לסוף שבוע בקיבוץ והקפידה לחבוש את הכומתה הירוקה עם סמל החיל, לנעול את הנעליים האדומות ולהבליט את תג היחידה שעל חזהּ, עם שלושת סמליו: חרב, מגל וחיטה, המסמלים הגנה, עבודת אדמה וחלוציות. בהגיעה לבית הוריה, שולה ושאול, עברה את הסף ונכנסה בזהירות.
"תמר!" קראה שולה והניחה מידה את ספל הקפה. "כמה שהמדים הולמים אותך. בוא, שאול, תראה מי הגיעה."
שאול יצא מהמקלחת המשותפת הקרובה לחדרם, לבוש במכנסיים קצרים ופלג גופו העליון חשוף ונוטף מים. "תמר, ברוכה הבאה, איזו הפתעה." הוא עזר לה להסיר מעל גבה את התרמיל. "מה נותנים לכם לסחוב כל כך הרבה," רטן בחביבות.
היא ישבה עמם לשיחה, שבמהלכה נשמע רק קולה של אמה החדשה, המדווחת על שגרת יומה במהירות של מאה קילומטרים לדקה. לא היה לה קל לעטות ארשת קשובה בעודה תוהה בנוגע לכל מה שיכלה להשלים בגרעין בזמן זה. שולה נראתה כמי שאיבדה את הבלמים ופיה נוסע במהירות בלתי מרוסנת. ככל שהמשיכה לדבר, המשיכה תמר לא להקשיב. חלפה שעה קלה, שנמשכה בעיניה יום שלם. היא גמרה אומר לשים קץ לשיחה וארבה לנקודה בסיומו של המשפט הבא. אלא שהמשפט היה בנוי מרצף של משפטים שחוברו בשרשרת ארוכה של פסיקים, והנקודה שבקצה המנהרה הלכה והתרחקה. נראה היה כי הגיעה למבוי סתום, עד שלפתע צדה הפוגה קלה לנשימה אצל הדוברת, ומיד קמה ואמרה, "ברשותכם, אלך להתקלח."
"כבר? את לא רוצה לספר לנו קצת על הגרעין?" בקולה של שולה נשמעה אכזבה.
תמר התפתתה לשוב ולספר על הגרעין, אבל הישועה הגיעה מכיוונו של שאול, "הניחי לה, שולה, כל השבת עוד לפנינו. אנחנו נשמע את תמרי שלנו כמה שיעמוד לה כוחה לדבר."
היא נאחזה בדבריו ונסה משם בטרם תטה אותם שולה ממסלולם. בצאתה מהמקלחת המשותפת, לבושה בבגדים האזרחיים החורפיים של הקיבוץ, פנתה לחדרה, הניחה את מדי הייצוג הצבאיים על המיטה ואת בגדיה התחתונים הרחוצים תלתה לייבוש על הכיסא היחיד. את מדי העבודה צררה עם גרבי הצמר הצבאיים להעברתם לכביסה המשותפת. היא חצתה את סף הדלת וקראה, "אל תמתינו לי, אשוב מאוחר," ויצאה אל החופש.
היא עשתה דרכה אל המכבסה, נפטרה מהצרור והמשיכה אל חדרו של אליהו. למזלה, גם הוא הגיע לחופשה. בדרך כלל בחר שלא לצאת לסופי שבוע, הן מפאת עומס העבודה הרובץ עליו בגרעין והן משום שבהיעדר חדר פנוי, הוא חלק חדר משותף עם עוד ארבעה חברים, ומספרם גדל מעת לעת, עד שבאין מקום למיטות נוספות פרשו שמיכות על הרצפה.
אליהו שכב על מיטתו כשתמר נכנסה. "כל כך צפוף פה," השתוממה. "כמה אתם, עשרה?"
"יותר," צחק וקם לקראתה. "המזל הוא שתמיד יש כאלה שנשארים בבסיס, אחרת היינו צריכים לישון אחד על השני או על הגג ולהתפלל שלא ירד עלינו גשם."
"איך זה קורה? מה עם הורים מאמצים?" שאלה.
"איך זה קורה? תני לי להסביר לך איך זה קורה," שמעה קול מוכר מאחור. היא הטתה ראשה וראתה את יהודה השב מן הרחצה, כחול עיניים ועולץ.
"מה, גם אתה? אבל קיבלת את שלוימלה וזמירה."
"אז זהו, שיש בקיבוץ חופש בחירה. להורים יש חופש לבחור בנו ולנו יש החופש להגיד לא."
"לא הספקת להיות איתם הרבה. זה היה עד כדי כך גרוע?"
"תאמיני לי, הספיקו לי שישה שבועות, מהם שלושה שבועות שבכלל הייתי בגרעין."
"מה כבר יכלו לעולל לך?"
"הם עמדו לי על הראש והכתיבו לי כל היום מה לעשות ומה לא לעשות. הם חשבו שאימצו ילד בן שלוש שצריך לשמור עליו מפני אני לא יודע מה. שכחו שקיבלו ילד מגודל בן עשרים, שאם היה רוצה היה יכול בעצמו להיות כבר אבא."
"אז אתה מעדיף את הצפיפות הנוראית הזאת?" תמהה והעבירה מבט על פני החדר.
"כל מצב שיש בו חירות עדיף על פני בית כלא עטוף בשוקולד."
"איפה הציבו אותך?" החליפה נושא.
"בכרמיה."
"איך שם, אתה מסתגל? לא מתגעגע לצנחנים?"
"אשקר לך אם אגיד שאני לא מתגעגע. צנחנים זה ה דבר. במיוחד כשמפקד הגדוד שלך הוא אריק שרון. את יודעת שגדוד 890 הוא המשך של יחידה 101? את מתארת לעצמך מה פירוש לוותר על השתתפות בפעולות תגמול? אבל אני לא מתחרט. בשום פנים ואופן אני לא מוכן לוותר על הקיבוץ. ומה שאני עושה בגרעין חשוב גם כן."
אליהו כחכח קלות בגרונו, ותמר הבחינה שנלכדה בשיחה עם יהודה, והוא יושב כל אותה העת ומקשיב.
"בוא, אליהו, נצא לטייל," הציעה.
"לא יהיה לך קר?"
"אם יהיה לי קר, תהיה לך סיבה טובה לחבק אותי," אמרה ויצאה מן החדר מבלי להעיף ביהודה מבט נוסף.
•••
זה שלושה שבועות לא דרכה כף רגלה בקיבוץ. היא בחרה להמשיך לפעול עם חבריה לגרעין והצרה רק על החמצת ההזדמנות להתראות עם שאול. השיחות איתו היו עתירות תוכן ועניין, אם כי לרוב נקטעו באִבן כאשר שולה נטלה לידיה את המושכות ושלחה אותו לטפל בעניינים שונים, שתכליתם הבלעדית היא לקבל לעצמה זוג אוזניים קשובות. גם חבריה נשארו כולם בניר עוז, שבויים בחדוות היצירה ונותנים דרור גם ליצרים הגואים בהם. זוגות זוגות הלכו והתהוו במקום, והאוויר נמלא אהבה, תשוקה ושמחת נעורים. תמר ואליהו היו זוג ידוע שאין עליו עוררין. אליהו נראה מאושר מתמיד, הן בתפקיד האחראי שקיבל על עצמו, שזיכה אותו בתמיכה ובחיזוק מחבריו ומראשי התנועה הקיבוצית, והן מעצם הקרבה לחברתו אהובתו המשרתת לצדו.
השהייה במחיצת חבריה נעמה לתמר. החיים בניר עוז התמקדו בעבודה וגובו בפעולות חברתיות, כפי שהורגלו בחברת הנוער: ערבי שירה, ריקוד ושיחות אל תוך הלילה. נוח היה לה שגם היא, כחברותיה, התברכה בבן זוג שמרעיף עליה אהבה וחיבה. היא לא שיתפה איש, אף לא את הדס, בצפונות לבה. איש לא ניחש שהקשר שלה לאליהו איבד את חנו בעיניה. היא הוגיעה את מוחה בניסיון להבין את המצב והגיעה לכלל מסקנה שההתרגשות שלה מהקשר עם אליהו נבעה מעצם הראשוניות, החידוש, ההכרה בה כאהובה. התחושות הראשוניות האלה פגו מהר מאוד וסר טעמן.
עם זאת, היה בלבה של תמר מקום לאהדה. היא הכירה בתכונותיו הטובות של אליהו, בטוב לבו, בחריצותו, במסירותו הטוטאלית לכל עניין שקיבל על עצמו, ביכולת שלו להבין ובנכונות שלו לתת. כל אלה הציבו אותו גבוה מעל כולם. היא יכלה ליהנות מהזכות שנפלה בחלקה לחבור בקשר של זוגיות לאדם איכותי כמותו. אבל לא היה די בזכות הזאת כדי לרומם את רוחה ולהניע נימים בנפשה. היא עדיין ראתה בו אח וידיד. הלוואי שיכולתי לאהוב אותו כפי שהוא אוהב אותי, חשבה. הלוואי שיכולתי להתלהב ממנו כפי שכולן מתלהבות מיהודה. היא קיבלה בהשלמה את האהבה הכבויה, והקשר המלווה בנקיפות מצפון נמשך.
•••
קבוצת ניר עוז הקימה מזכירות, כדוגמת המזכירות בקיבוץ רגב. דוד המדריך, שתקופת הדרכתו במשואה הסתיימה והיה בעיצומן של הפעלות מאתגרות עם קבוצה חדשה, הפתיע את חברי ניר עוז בהתייצבותו לצדם ובהפניית זמנו ומרצו לטובת הדרכה והכוונה בהקמת המזכירות. אליהו נבחר פה אחד למזכיר הגרעין. תמר נתמנתה ליושבת ראש ועדת העזרה להורים וזכתה לתמיכה מדוד.
מבין חברי משואה המשרתים בהקמת גרעין ניר עוז היו שהתבשרו על בואם של הוריהם ושל אחיהם ארצה. אלא שרבים מהם נקלעו לקשיים כלכליים, והוועדה פעלה לסייע להם. קופת הסיוע היתה בנויה בחלקה מכספי החברים, שהפרישו כסף ממשכורתם, ובחלקה מכספי קיבוץ רגב. תמר ראתה בבחירתה לתפקיד הרגיש עדות לאמון שנותנים בה כי תעשה כל שלאל ידה כדי להקל על המשפחות הסובלות מחסרון כיס. היא התוודעה לסיפורי חיים קשים, שלא פעם הדירו שינה מעיניה. לסיפורים נצמדה באורח קבע בקשה אחת גדולה: "שיישאר בינינו. אל תספרי לאף אחד." חברי הוועדה צייתו לתכתיבה ולא נקבו בפני החברים בשמותיהם של מקבלי המענק.
הרגעים שבהם יצא החבר מחדרה, משוחרר ממשא צפונותיו ובעיניו זיק של זוהר חדש, היו רגעי ההתעלות בחייה החדשים. עם זאת, ההתעסקות במשפחות החברים העלתה את מפלס געגועיה למשפחתה שלה. לא פעם השתעשעה במחשבה שהיא מקבלת מכתב מאביה ובו הוא מבשר לה על בואם. האם אזכה לכך אי פעם? הרהרה בערגה.
44.
באחד מימי שישי הגיעה תמר לקיבוץ מוקדם בבוקר. אליהו נותר בגרעין לטפל בעניינים דחופים. מחבריה למדה כי בחופשת יום שישי הם נוהגים לעתים לצאת לבית קולנוע בתל אביב. היא עברה בחופזה את סף הדלת של שולה ושאול ונכנסה לחדרה, גרפה חיש קל את בגדי השבת, את הלבנים ואת המגבת וקראה: "שולה, הגעתי. אני הולכת להתקלח."
מאחוריה צהל קולה של שולה, "בואי, נראה אותך קודם," אך רגליה אצו אל המקלחת וברז המים נפתח במלוא העוצמה.
"מה שלומך, תמרי?" ארבה לה שולה בשובה רחוצה ובידיה הבגדים המיועדים לכביסה.
"אני בסדר, שולה. איך את? את נראית טוב," ענתה וכבר הצטערה על שאלת הנימוסין.
"אני אכן נראית טוב, אי אפשר לנחש מה עבר עלי אתמול. אספר לך, לא אסתיר ממך דבר." היא יצאה אל חדר המגורים הצנוע, ותמר דידתה אחריה כמו אווזון אחר אמא אווזה. שולה התיישבה על הכורסה. "שבי, תמרי," הזמינה אותה.
תמר המשיכה לעמוד, בידיה בגדיה המלוכלכים והמגבת הלחה.
"ובכן, אתמול, כשמאיה ועמנואל הגיעו אלינו בשעה הקבועה..."
תמר הכירה את מאיה בת השמונה ואת עמנואל בן העשר, ילדיהם של שולה ושאול, שהגיעו לביקור הורים מדי יום בארבע וחצי אחר הצהריים ושבו בשש וחצי לפנות ערב לבית הילדים לארוחת הערב ולהכנות לשינה.
"סליחה, שולה, אפטר מהבגדים ומיד אשוב." שולה נאנחה, ועד שסיימה אנחה שנייה תמר כבר הגיעה וחסכה ממנה אנחה נוספת.
"היכן הייתי? ובכן, הילדים ביקשו לשחק באיזשהו משחק שהמציאו. את יודעת, מאיה ועמנואל אוהבים להגיע לכאן ולשחק ביניהם, ואני כל הזמן שואלת, אם הם כבר מגיעים לביקור אצל ההורים, מדוע אין הם מקדישים זמן להורים שלהם? הרי לשחק הם יכולים בכל שעות שהותם בבית הילדים. אבל הם בשלהם. נו, מילא. עלי להסתגל לעובדות החיים."
תמר החלה בסדרת הנהונים ממריצים, המשוועים לקיצורי דרך.
"ובכן," המשיכה שולה בנחת, מבלי להבחין ברמזים המגושמים שמול עיניה. "הם שיחקו ואני הרגשתי שכאב הראש שלי, שהתחיל בשעה שתים עשרה, לא, סליחה, הוא התחיל אפילו קודם לכן, בשעה אחת עשרה. אני זוכרת זאת, היות שציפקה פגשה אותי ושאלה אם קיבלתי מכתב מהדודה מפולניה..."
מחשבותיה של תמר הפליגו משם, כשלפתע נשאלה: "נכון?" היא לא ידעה אם נכון או לא, אבל פטורה בלא כלום אי אפשר ולכן הנהנה.
"בדיוק," הגיעה התשובה. "את מתארת לעצמך מה יכול לחולל כדור אחד קטן? זה הרי פלא. וזה גם נפלא."
תמר חשבה שיהיה נפלא יותר אם תצא לתל אביב בטרם תאחר את המועד. ראשה חדל זה מכבר מהנהוניו. הוא תבע אתנחתה להתרעננות. "שולה, אני שמחה שהוטב לך. ברשותך, אני יוצאת לתל אביב לקולנוע."
"יפה," קרא שאול, ששב הביתה. "אני יוצא לשם לסידורים, אוכל לקחת אותך. נקבע להיפגש בקולנוע. מזמן לא ראיתי סרט בבית קולנוע."
כמה טוב שאחד מהורי החדשים הוא מעשי וגם אוהב סרטים, חשבה תמר.
"איני מוצאת כל טעם בצפייה בסרטים מבוימים ובדויים," קראה שולה אחריהם.
וכמה רע שאחת מהם סולדת מסרטים, חשבה תמר בעודה מנסה להדביק את צעדיו של שאול, בטרם תחויב לשוב ולהקשיב לטעמים המפורטים לסלידתה של שולה מסרטים מבוימים ובדויים.
•••
שאול נפרד מתמר ברחוב אלנבי, סמוך לבית הקולנוע, והם קבעו להיפגש באחת וחצי בצהריים. היא שוטטה לאורך החנויות, מתוודעת לאופנת ההלבשה וההנעלה הניבטת מחלונות הראווה. העיר הגדולה הציגה את צדה האחר של ישראל, הצד שלא התאפשר לה להתחכך בו, לבד מכמה טיולים ובילויים עם הקבוצה. לראשונה צעדה ברחוב תל אביבי לבדה, טועמת מעורקי החיים. "תמר!" שמעה לפתע קול מוכר. היא הסתובבה ועיניה פגשו בהדס.
"הדס," קראה, והשתיים התנפלו זו על זו בחיבוק איתן. "יצאת לשבת?"
"כן, זה לא היה מתוכנן, הייתי אמורה לצאת בשבת הבאה וקיבלתי את השבת הזאת במתנה. הגעתי לפה עם חיים. הוא יצא לפגוש מישהו ועוד מעט יגיע, כך שיש לנו קצת זמן להציץ יחד בחלונות הראווה. מזמן לא יצאנו יחד בסוף השבוע, זה לא בסדר."
"אנחנו צריכות לתאם בינינו את היציאות," הסכימה תמר.
"הלוואי. אולי השינוי של היום הוא סימן לבאות. עם מי הגעת?"
"עם שאול. נלך מאוחר יותר לקולנוע." היא התבוננה סביבה. "שמת לב?" אמרה, "אנחנו מטיילות להנאתנו כמו כל אזרח עירוני, אבל הלבוש מסגיר אותנו. ראית איך מתלבשים העירוניים?"
"כן, אני מקנאה בהם. הגיע הזמן לגוון קצת את הבגדים שלנו."
"אנחנו מתגוונות במדי זית, גם זה חידוש."
"בעיר יש נשים שמוציאות יותר כסף על שמלות מאשר על אוכל. זה פשוט לא ייאמן."
"כנראה זאת הסיבה שהן רזות יותר מאיתנו," הציעה תמר.
"תראי את השמלה הזאת על הבובה. את חושבת שתהיה לנו הזדמנות ללבוש דבר כזה?"
"בחלומות," צחקקה תמר.
מולן צעד צביקה, סדרן העבודה.
"טוב לראות אתכן מחייכות ביום של שמש נדיבה," פנה אליהן. "רעיון טוב להיפגש במרכז תל אביב, רחוק מהקיבוץ."
"לגמרי במקרה נפגשנו כאן," אמרה הדס. "או, אני רואה שחיים מחפש אותי, להתראות."
"ואת," פנה אל תמר. "מה תוכניותייך? גם את מתכוננת להיפגש עם איזה חיים?"
"לא," צחקה תמר, שהיום השמשי בעיר הגדולה העליז את רוחה. "אני מתכוונת ללכת לבית הקולנוע."
"איזה סרט מציגים?"
"'פנים מצחיקות'."
"יופי. גם אני אבוא לראות את הסרט."
"יש זמן, הוא מתחיל בעוד שעה וחצי."
"אז אני מציע לך שתנוחי בדירת הקיבוץ שלנו. למה נועדה הדירה אם לא כדי לנוח לפני או אחרי בילוי? כדאי לך, הרבה חברים נמצאים שם. היא לא רחוקה מכאן, ביד אליהו. אני יכול להראות לך את הדרך."
הרעיון לפגוש עוד חברים בדירת הקיבוץ, שטרם התוודעה אליה, נשא חן בעיניה. הם הלכו זה לצד זה ודיברו. הוא התעניין בגרעין, והיא שטחה בפניו את פעולותיהם האחרונות. לאחר כברת דרך לא קצרה הגיעו לבניין בן ארבע קומות.
"יש לך עוד כוח לעלות שלוש קומות?" שאל והחל מטפס במדרגות.
"אחריך, המפקד."
היא טיפסה אחריו בקלילות. בקומה השלישית הוא שלף צרור מפתחות ופתח את הדלת. התריסים המוגפים לא אפשרו לראות דבר. אפלה ושקט שררו במקום.
"היכנסי," אמר.
"אבל... זה חושך מצרים, ואין פה אף אחד."
"הם כנראה יצאו ועוד מעט ישובו."
הוא סגר את הדלת מאחוריהם וקמצוץ האור שחדר קודם לכן מהפתח נעלם גם הוא.
•••
דקות ספורות לאחר מכן היא רצה אחוזת תזזית לאורך הרחוב. רגליה שעטו, חצו כבישים, עברו ממדרכה למדרכה והמשיכו בדהירה לאורכה. בקרן רחוב עצרה. בית החזה שלה עלה וירד. נשימותיה שרקו. היא הניחה על פניה את כפות ידיה והגירה לתוכן נחלי בכי. את יתרת הדרך לבית הקולנוע עשתה באטיות. היא לא ראתה עוד את חלונות הראווה ולא נשטפה בשמש התל אביבית, והולכי הרגל סביבה היו בבחינת עצמים דוממים.
שאול נחרד למראה פניה. "מה קרה?"
היא הפנתה אליו עיניים פרועות והתמוטטה בזרועותיו. רגעים ארוכים חיבק אותה והניח לבכי להרעיד את חזהו וללחלח את חולצתו.
"תמר, ספרי לי," ביקש בקול רך.
היא רצתה לספר, אבל בכייה התחדש. הוא הרחיק אותה מהמקום.
"את היית בדירה?"
היא הנהנה.
"צביקה?"
היא הנהנה.
"בואי, חוזרים הביתה," פסק. הוא נטל את ידה והוליך אותה. מפניו נשקף זעם גדול כמפלצת.
•••
"עכשיו תמר תספר לנו מה שקרה, ואנחנו נקשיב לה ולא נפריע," הודיע שאול לשולה הישובה על הכורסה, אוחזת בעיתון ותמהה לראותם מוקדם כל כך ואת פניה של תמר נפוחות כל כך. תמר אספה כוח וגוללה את הסיפור, ושולה הפגינה כושר הקשבה מפתיע. בעיניים דאוגות ובשפתיים חתומות להפליא כרתה אוזן לסיפורה. רק כשסיימה תמר לדבר פשקה את שפתיה, פתחה את הסכר ושטפה את אוזניה של תמר במעלליו של צביקה עם נשים ונערות בתחומי הקיבוץ מעללים ידועים לשמצה, שכולם הסתיימו באותו אופן: סתימת פיות. אחד המקרים התייחס אליה, אל שולה בכבודה ובעצמה, בהיותה בחודשי היריון מתקדמים.
"בעת שהותי ברוסיה במלחמת העולם השנייה לימדו אותי דבר חשוב: 'יש לך רגל'. ובכן, עשיתי שימוש מושכל ברגל וכיוונתי אותה אליו היישר למקום שצריך, אותו מקום שלימדו אותי עליו ברוסיה. מאז לא העז להתקרב אלי."
"חשבתי שהוא מרשה לעצמו לפגוע בי כי אני ילדת חוץ," העירה תמר.
"אתם, חברת הנוער, חושבים שרק אתם חתומים על בעיות. אין לכם מושג שגם אצלנו, חברי הקיבוץ, יש בעיות לא קטנות כלל וכלל. אבל אנחנו לא כל כך מדברים עליהן, כך שנדמה כאילו הן לא קיימות. מה שסיפרתי לך מתייחס לפגיעות מיניות בבנות הקיבוץ, לא בבנות חברת הנוער שלכם. אבל ישנן בעיות נוספות, האמיני לי שיש."
"למה לא מענישים את צביקה? למה לא מגרשים אותו מכאן? המעשים שלו חמורים לא פחות מהמעשים של יעקב. יעקב סולק מהקיבוץ כי הוא לא שייך מספיק, וצביקה נשאר כי הוא חבר קיבוץ."
"בואי נדייק. יעקב לא סולק, אלא הסתלק. ברגע שהתגייסת, הוא הבין שאין לו מה לעשות פה יותר. אבל זה נכון שמתקשים לנהוג בחומרה כלפי חבר קיבוץ."
"למה?"
"את נערה נבונה. אם תחשבי, תמצאי בעצמך את התשובה. אבל לא אכביד עלייך. כל קיבוץ שומר על שמו הטוב. את הכביסה המלוכלכת מכבסים בפנים ולא מוציאים החוצה. חסר לנו שישמעו שעושים כאן דברים נוראים כאלה. איך ניראה בעיני אחרים? אנחנו נפשוט את הרגל מבחינה מוסרית."
"לכן עדיף לטייח?"
"אני לא אומרת שזה עדיף, אני רק מסבירה לך את מה שמסתתר מאחורי ההתנהגות. אני לא מסכימה עם זה, אבל מבינה. שתדעי לך שבקיבוצים רבים הבעיות האלה חוזרות ונשנות, וכולם סותמים את הפה."
"גירשתם את יהודה מהקיבוץ כי הוא לא ויתר על שירות בצנחנים. אז בכל זאת יש מצבים שבהם הקיבוץ עומד על עקרונותיו ומגרש."
"זה תלוי. אם יהודה היה הולך ומספר שגירשו אותו כיוון שלא הסכים לקחת חלק בהיאחזות נח"ל, זה היה נשמע כעיקרון בעל ערך מהותי לתנועה הקיבוצית, ועל כן פעולת הגירוש היתה מתקבלת בהערכה. אבל אם צביקה יגורש ויתחילו לפשפש בסיבות ובגורמים, הדבר עלול לפגוע בשמו הטוב של הקיבוץ."
"ועכשיו, מה אני עושה עם צביקה? שותקת? האם השתיקה שלי לא מזמינה ניסיון תקיפה נוסף?"
"את שותקת, אבל אנחנו לא. אנחנו ההורים המאמצים שלך. נשב במזכירות, נספר על מה שאירע, וצביקה יזומן ויקבל נזיפה."
"נזיפה, פחח..."
"מה?"
"סליחה, נזכרתי במישהי," אמרה תמר, ובצד תחושת ההקלה שהביאה עליה ההשתפכות בפני הוריה, גאו בה רגשי זעם על הדרך שבה מטפלים בקיבוץ בנושאים כגון אלה.
45.
הקיבוץ חגג חתונה. החתן: יהודה מקבוצת גבורה. הכלה הפתעה: דפנה מקבוצת משואה, החברה שחלקה עם תמר אותו שולחן בכיתה במשך ארבע שנים רצופות. הקיבוץ רחש וגעש, חברים הילכו רכיל בין הכתלים, בין העצים, על כרי הדשא ולצד מרבדי הפרחים, תמהים ומשתוממים. בין השניים לא היתה חברות ארוכה. למעשה קצרת ימים היתה, כמו נסיעה לתל אביב הלוך ושוב. "אולי שבועיים", אמדו אחדים. "או שמא שלושה," הקלו אחרים. איש לא הימר על ארבעה שבועות.
אם כך, תהו כולם, מה יש בה בדפנה שאין בבנות אחרות? במה היא עולה על עשרות מועמדות שחלמו וקיוו לעמוד עם יהודה תחת החופה? בדרך כלל מקבלות השאלות בקיבוץ מענה מיידי, שעובר כמניפה בין פטפוטי הפיות לאוזניים הכרויות. אלא שהפעם קיפלו השאלות זנב, הרכינו ראש ונכלמו מחוסר אחיזה בקצהו של חוט כלשהו שיוביל אל התשובה המיוחלת.
חגיגת הכלולות התקיימה בל"ג בעומר בנוכחות כל חברי הקיבוץ. יהודה ודפנה התחתנו ברבנות ושבו לקיבוץ כזוג נשוי. הם הובלו על גבי טרקטור עד לקרבת הבמה. ילדי הגן אחזו בשער מקושט ושרו: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: אַבָּא וְאִמָּא, וְאָח וְאָחוֹת וְחָתָן וְכַלָּה בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה". ("פתחו את השער", מילים: קדיה מולודובסקי, מיידיש: פניה ברגשטיין, לחן: נחום נרדי. © כל הזכויות שמורות ליוצרים ולאקו"ם). השניים, יפהפיים בלבושם הצנוע, היא בשמלה לבנה ששוליה יורדים מתחת לברכיים והוא בחולצה לבנה ובמכנסיים ארוכים שחורים, פסעו יד ביד, עברו בשער ועלו לבמה. בשונה מהחתונות של שלושה או ארבעה זוגות יחדיו, כנהוג בקיבוץ, הם היו הזוג היחיד שנישא עכשיו.
מוישיק, מזכיר הקיבוץ, נשא ברכה, וקולו התחרה בקולות האנחה ומפח הנפש שבקעו מפיותיהן של בנות החמד המאוכזבות. לאחר שנמסרו מתנת הקיבוץ ומתנת קבוצת גבורה, הורמה כוסית, הוגשה הארוחה שהוכנה במטבח הקיבוץ, ובסיומה החל החלק האמנותי נגינה באקורדיון, בחליליות ובמצלתיים, שירת מקהלה, ריקודי הורה וריקודים חסידיים.
•••
עוד בטרם התאוששו הבנות מאובדן חלום הנישואים ליהודה, התבשרו החברים על חתונה נוספת נסים כיסים, חברו הטוב של אליהו, נושא לאישה נערה עירונית. דליה התגוררה בשכונת התקווה, בשכנות להוריו, שעלו ארצה לפני שנה. בין השניים התעוררה תאוות בשרים שהנביטה את האהבה. נסים כיסים הגיע לקיבוץ למסור את ההזמנות ולא הסתיר את שמחתו למראה תמר.
"איפה כולם?" שאל בתמיהה, אוחז בידו האחת את ההזמנות וידו האחרת ממוללת את כיסו.
"חיילים כמוך. רק שהם לא קיבלו חופשה לחתונה. הזמנה יפה. אני שמחה בשבילך."
נסים התכנס פתאום בתוך עצמו.
"מה, נסים? מה מציק לך?"
"אני... מרגיש שאני צריך להתוודות על משהו. את זוכרת את התקופה שאליהו חיזר אחרייך?"
"אם אני זוכרת? באמת, נסים, איזה מין שאלה זאת?"
"ואת זוכרת שהייתי צמוד אליו בכל מקום שבו הוא חיזר אחרייך?"
"אני זוכרת שהיית הצל שלו. לאן שהלך, היית אחריו. לא הבנתי אותך. מה עם האישיות שלך? איך היית מוכן להיות צל?"
"אז ככה... כל הקטע הזה של להיות דבוק אליו היה תרגיל. המטרה שלי היתה לפתוח לו את העיניים ולהגיד לו שאת לא בשבילו."
"באמת?"
"באמת. הייתי הולך איתו, את שמת עליו פס, ואני הייתי מסכם: 'תפסיק, חאלס, היא לא בשבילך, אתה לא מעניין אותה.'"
"זה הכול? אני לא מבינה איך נער צעיר, שכל החיים לפניו, מבזבז את הזמן שלו על שטויות כאלה. מה כל כך אכפת לך מאליהו? למה לא חשבת על עצמך?"
"זה העניין, שכל הזמן חשבתי רק על עצמי. סליחה: עלייך ועל עצמי. קיוויתי שהוא יישבר ויפנה לי את השטח. הייתי דלוק עלייך וחנקתי בִּפנים את ההרגשה הזאת. האהבה סחררה אותי, עד כדי כך שכעסתי על החבר הכי טוב שלי והתפללתי שיקרה לו משהו והשטח יתפנה. אבל שום דבר לא קרה לו, ובסוף נשברת ונכנעת ואת שלו. אני החמצתי את אהבת חיי, וגם את לא מאוהבת בו מי יודע מה."
תמר פערה פיה. "איך זה יכול להיות?"
"כי אני, הטיפש, המסור לחברי, לא יכולתי אפילו לרמוז לך שהלב שלי מלא בתמר."
"למה?"
"שאת תשאלי למה? מי כמוך מכירה בערך של חברות, רעות, לכידוּת. טמטמו לנו את המוח עם הערכים האלה. אכלנו לכידות, שתינו לכידות, השתַּנו וחרבַּנו לכידות."
"ומה עכשיו? נגמלת מתמר ומצאת את אהבת חייך?"
"מצאתי פשרה. בין הבלתי מושגת למושגת. בדיוק כמוך."
"מה כמוני?"
"אל תנסי להסתיר. את יכולה להסתיר מכל העולם וגם מאליהו, אבל אצלי את כמו ספר פתוח. הכול אני קורא בפנייך."
"למה אתה מתכוון?"
"טוב, אם את עורכת לי בחינה, אני צריך לעמוד בה. אבל דבר אחד אני דורש ממך: להיות הגונה ולתת לי את הציון המדויק. לא בערך, אלא בדיוק."
היא הנהנה.
"את כמוני, חיה בפשרה. את רוצה את יהודה הבלתי מושג ומסתפקת באליהו."
השתררה שתיקה. גם מפני עצמה הדחיקה תמר את ההרגשה כל אימת שהבליחה ממרתפי הנפש המוצנעים, והנה נחשפה נשמתה במערומיה בפני אדם בוחן כליות ולב.
"אני מבין שאת עדיין מחשבת את הציון. אני מזכיר לך שאני לא מוכן לקבל פחות מציון מדויק."
"נסים, אתה מפתיע אותי היום. אני מזועזעת."
"נכון שהציון הוא עשר עגול?"
היא הנהנה.
"זה הציון הכי גבוה שקיבלתי בחיים שלי. זה רק מראה שאני טוב במקצוע החיים ורע מאוד ביתר המקצועות."
"מה אני אמורה לעשות עם כל המידע הזה שקיבלתי ממך?"
"לאחל לי מזל טוב ולקוות שהמזל יאיר לך פנים יותר מאשר לי."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
