זה אולי מעט צורם לפתוח ביקורת על אלבום חדש של פול מקרטני דווקא עם ציטוט מתוך שיר ישן של הרולינג סטונס. אבל רגע לפני שהוא חוגג יום הולדת 84, סר מקרטני בוודאי יודע שהזמן לא עוצר עבור אף אחד, ולא משנה באיזו להקה הוא היה חבר פעם או מה הוא אוכל בכל בוקר. מקרטני עוסק באלבומו החדש, The Boys of Dungeon Lane, במושג הזמן תוך שהוא מבקש לנתח - או לפחות לתאר באוזני המאזין - את זיכרונות ילדותו בליברפול המשתקמת שלאחר מלחמת העולם השנייה ומההיכרות שלו עם ג'ון לנון וג'ורג' הריסון, שתכף יקימו יחד איתו להקה שתשנה את העולם.
באופן טבעי, ככל שאתה מתבגר אתה גם נוטה לעיסוק בעברך. בדרך כלל נוסטלגיה היא נוסחה שעובדת. לרוב היא גם מנסה ליפות דברים שבשעתו נראו אחרת לגמרי. מקרטני הנוכחי עושה קצת משניהם, ובאופן מעט ממזרי הוא גם מצליח במשימה לא רע בכלל. לא רק בזכות יכולותיו, אלא גם בשל המטען שאיתו מגיע המאזין הוותיק שפוגש בו כעת פעם נוספת, מתוך ידיעה שמכאן והלאה אולי לא יהיו להם עוד הרבה הזדמנויות לחידוש הקשר.
מקרטני נמצא בשבועות האחרונים בעיצומו של סיבוב הופעות. לא על הבמות, אלא בכל תוכנית אירוח בטלוויזיה ובתחנת רדיו מרכזית אפשרית מעבר לים. בהשאלה למשפט ההוא על הפרה והעגל, לא ברור מי מהשניים רוצה יותר בזמן המסך הנדיב הזה - התקשורת ששמחה למרואיין אטרקטיבי או המוזיקאי הבריטי שחייב לקדם עכשיו אלבום חדש. כך או אחרת, מקרטני תמיד ידע לספק את הסחורה. לא פחות משהוא גאון מוזיקלי ונגן בס בחסד, הוא גם אחד מהמומחים היותר גדולים בלהיות האיש הכי נחמד בחדר שתמיד יצליח לגנוב את ההצגה. החן הטבעי וההומור הבריטי שלו הולכים ובאים לאורך 14 השירים המרכיבים את The Boys of Dungeon Lane. והגם שאין מדובר ביצירת מופת, יש כאן כמה שירים שבהחלט מצליחים להפתיע לטובה, ואפילו להפעיל את בלוטות הדמעות גם של המבקר הכי ציני ומפוכח.
לפני כמעט 60 שנה, כשמקרטני היה באמצע שנות ה-20 שלו, הוא ניסה לדמיין כיצד הוא ייראה כשהוא יהיה בן 64. למרות השנים שנוספו מאז שהתחזית הזו נכנסה לתוקף, היא לא ממש עודכנה וסימני הזמן בהחלט ניכרים. פחות ביכולת ההלחנה (Mountain Top למשל, הנפתח עם מלוטרון מזכיר כמה קלאסיקות מהתקופה הפסיכדלית של הביטלס, ובהמשך הופך למיני אודיסאה המהדהדת את התנופה שאפיינו את מקרטני בימיו בווינגס), ויותר במנעד הקולי שהצטמצם והפך לדק בואכה שברירי. בחלק מהשירים כאן, ובהם למשל Days We Left Behind שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, הדבר נוכח יותר ואפילו מעט צורם. ולמרות שהקול הנוכחי של מקרטני פוגם לא פעם בחוויית ההאזנה, באיזשהו אופן הוא גם מוסיף לה קורטוב של אותנטיות.
אף אחד לא מצפה ממקרטני של 2026 שהוא יישמע כפי שהיה ב-1967, ב-1973 או אפילו ב-2005, אך הנגיסות הגסות של שיני הזמן מורגשות, לפעמים יותר ולפעמים קצת פחות. מכיוון שזו לא חוכמה (או מעשה הוגן) להשוות את מקרטני בין האוטוטו 84 לימים ההם, חזרתי לפני הסיבובים על האלבום החדש שלו, דווקא לשניים שקדמו לו - Egypt Station מ-2018, ו-McCartney III שיצא במהלך סגרי הקורונה לפני כשש שנים. שני האלבומים האלו הציגו גישות כמעט הפוכות בנוגע לכתיבה, להגשה ולהפקת מוזיקה. בעוד שהראשון, שהופקד בידיו של המפיק גרג קורסטין, כיוון יותר לתחנות הרדיו מתוך רצון לפרוש ככל הניתן את מניפת הסגנונות המוכרת של מקרטני, השני נולד כמעין יומן אינטימי שעל מוזיקאי ויוצר שנאלץ להסתגר בביתו. אנדרו ואט, האיש שאליו מקרטני הלך על מנת שיפיק לו את האלבום החדש (ואט שותף גם לכתיבת ארבעה מתוך 14 השירים כאן), ניסה לשלב בין שתי הגישות האלו. את המשימה הזו הוא מסיים בציון חיובי. אפילו חיובי למדי.
מקרטני תמיד ידע למצוא את המפיק הכי נכון לאותו הרגע כדי לעדכן את הסאונד שלו. ב-Chaos and Creation in the Backyard המצוין מ-2005 מושכות ההפקה הופקדו בידיו של נייג'ל גודריך. ב-New, אלבומו היפה מ-2013, מקרטני ביקש ממארק רונסון להיות האיש שישחק עם הכפתורים והסליידרים בקונסולה שבאולפן ההקלטות, ואפשר להרחיק עוד לאחור עם הדוגמאות. ואט של Boys of Dungeon Lane ביקש לברוא עבור מקרטני תמונת מצב מעודכנת הנשענת קודם כל על העולם הישן והמוכר; לספק מעטפת אחידה שלא תלך לאיבוד בין ים הסגנונות; ולבלום את הנטייה הטבעית של מקרטני לגלוש לסנטימנטליות, גם כשאין בה צורך. Salesman Saint למשל, עם הקריצה למוזיקת ריקודים מהפיפטיז שנשמעת כמו תקליט ישן שמתנגן ברקע הסלון של ההורים, המגיע רגע לפני סוף האלבום, הוא דוגמה יפה לאופן המיוחד שבו ואט מצדיק את ערמות הפאונדים שהוא בוודאי קיבל עבור עבודתו כאן.
במהלך ההאזנות ל-The Boys of Dungeon Lane לא יכולתי להתעלם מהעובדה שלמרות שמקרטני מבקש להוכיח לאורך האלבום החדש שלו שאין לו תוכניות לצאת לפנסיה בזמן הקרוב, לא בטוח שיהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות להיפגש. מקרטני - כרבים מהקולגות שלו ששינו את עולם המוזיקה בסיקסטיז ובסבנטיז, ועדיין מככבים בתדירות גבוהה בפסקול שלי - נמצא כעת בחורף חייו. הוא אולי ייצא לעוד סיבוב הופעות וביומן שלו שמורים כנראה התאריכים המיועדים לפתיחה החגיגית של מוזיאון הביטלס בשנה הבאה במרכז לונדון וגם אלו של הפרמיירות לסדרת הסרטים של סם מנדס על הביטלס שיגיעו שנה לאחר מכן, אבל בסוף מדובר באדם המתקרב לאמצע העשור התשיעי שלו, על כל המשתמע מכך.
לא מדובר בהנחת סלב, אבל בזמן שכבר הספקתי לבלות במחצית The Boys of Dungeon Lane, ולמרות ההסתייגות המסוימת מקולו הנוכחי של המוזיקאי הוותיק - וביותר משיר אחד לאורך האלבום - מקרטני קשישא הצליח להפעיל עליי שוב את הקסם המסתורי שלו. והוא עשה זאת דווקא דרך שירים פחות מתיימרים דוגמת We Two או Come Inside עם הפסנתר היפה שהחזיר אותי לווינגס של אמצע הסבנטיז. אפילו Home to Us, הדואט עם רינגו סטאר, שקשה להכתירו כמפגש פסגה, עבד עליי באופן כמעט בלתי רצוני.
הנוסטלגיה עובדת גם כשאתה שב ומזכיר לעצמך שהיא רק רוצה לתעתע בך, אבל אתה נכנע לה כמעט בלי מאבק. The Boys of Dungeon Lane הוא אלבום שמטפל בעבר דרך הווה של אדם מבוגר מאוד, המכוון בעיקר למאזינים שרצים עם היוצר שעומד מאחוריו במשך כמה עשורים טובים, שגם אותם לא בדיוק ניתן להגדיר כאנשים צעירים. אם זהו גם עומד להיות אקורד הסיום של מקרטני, הפרידה הבלתי נמנעת הזו היא פחות גראנד פינאלה מהדהד ויותר פייד אאוט יפה ועדין שגורם לעין אחת לחייך לרגע ולשנייה להזיל דמעה קטנה.
