פרופ' גבריאל מוקד, מהדמויות המובילות בספרות המקומית מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, הלך היום (שישי) לעולמו והוא בן 92.
"בצער רב אני נאלץ להודיע להודיע על פטירתו של מורי, רבי וידידי גבריאל מוקד - מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה", הודיע חברו הטוב, המשורר עודד כרמלי, "הייתי איתו ברגעיו האחרונים ואני יכול להעיד שבניגוד גמור לחייו, איש החרב מת מוות רך מאוד. יהי זכרו ברוך".
"פרופ' גבריאל מוקד נפטר", ספד לו המשורר נדב הלפרין. "הגיליונות הישנים של 'עכשיו' בעריכתו, שאותם הייתי מחפש בספריית בית אריאלה כנער, היו מופת של מסירות, רצינות ותשוקה - למילה העברית מחד ולספרות העולמית מאידך, כלומר, לתרבות. לפני תריסר שנים צלצלתי לעודד כרמלי כי רציתי לפגוש את מוקד - וכך מצאתי את עצמי יושב שלוש שעות עם אדם בעשור התשיעי של חייו, שדיבר על משוררים ועל כתבי עת בלהט שבו מדברים על עניינים שעליהם יש למסור נפש. אלו לא היו השנים הגדולות בחייו, חיים שהיו נפתלים ממילא, והוא היה כעוס ומאוכזב ומריר על כל מיני עניינים (ולנסות לפייסו היה קשה למדי), אבל מבעד לכל זה הוא היה חי להפליא (ולרגעים כמעט שמח), חי מפני שזכה לכמה שעות של מים חיים מן המעיין הנובע של נחמתו - ויכוחים על ספרות, שלעד ראוי להתרגז בגללה ולהתרגש בגללה, מפני שהיא דבר חשוב מאוד וקיומי מאוד. תרבות זקוקה ל'מוקדים', והתרבות שלנו זקוקה להם עכשיו יותר מתמיד. יהי זכרו ברוך".
מוקד, אישיות צבעונית ומלאת חיים, האיש הרע של עולם הספרות והשירה העברית, שכונה על ידי חבריו "איש החרב", אהב לשלוף את החרב אל מול דור חדש של משוררים צעירים ואל מול יריביו הספרותיים. הוא נולד בפולין בשם גבריאל מוּנְבֶז וגדל בוורשה. משפחתו הגיעה לפולין במאה ה-16 מפורטוגל לאחר גירוש יהודי ספרד ופורטוגל בשלהי המאה ה-15. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נכלאה משפחתו בגטו ורשה. הוא ואימו, מגדלנה טייכנר, נמלטו מהגטו ואביו, שהיה רופא ונשאר שם לעזור ליושבי הגטו ולמארגני המרד בגטו, נרצח על ידי הנאצים. מוקד ואימו הסתתרו בעיר זקופנה עד לסיום המלחמה תחת זהות נוצרית, ובשנת 1946 עלו לארץ ישראל. את שם משפחתו העברי החדש, מוקד, הציע לו ידידו, המשורר דוד אבידן. ב-1984 נרצחה אמו בדירתה בתל אביב, במהלך שוד.
בתחילה שימש מוקד כסגנו של המשורר אלכסנדר פן בעיתון "קול העם" וב-1957 ייסד עם ברוך חפץ את כתב העת רב ההשפעה לספרות, "עכשיו". ב"עכשיו" היה מוקד אחראי לגילוי שורה של יוצרים, מיונה וולך ועד יאיר הורביץ, אהרון אפלפלד ומאיה בז'רנו. במהלך השנים הוציא לאור גם את כתבי העת "הג'רוזלם רוויו" ואת "התל אביב רוויו". לאורך השנים ערך מוקד ספרים ליונה וולך, יואב גלבוע, יהודה עמיחי ואחרים, ופרסם עשרה ספרים פרי עטו.
את עבודת הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת אוקספורד, ובעקבותיה פרסם בהוצאת אוקספורד את ספרו Particles and Ideas, העוסק במשנתו של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי. גם את הפוסט-דוקטורט שלו עשה באוניברסיטת אוקספורד. את עבודתו הפילוסופית האסתטית המחיש בכרכי כתב העת "עכשיו", שהוציא במשך השנים, ובהם דוגמאות רבות ליצירות שנשפטו באופן אובייקטיבי. למעשה, הפילוסופיה אותה פיתח היא פילוסופיית עריכה ביקורתית. במאמריו הפוליטיים ב"עכשיו" ובעיתון "הארץ" יצא מוקד הן נגד הימין והן נגד השמאל הרדיקלי. במרוצת השנים הוא גם לימד באוניברסיטאות, והיה פרופ' אמריטוס מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.
מוקד שימש כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בשנים 2004-2001. בדצמבר 2006 הוגש נגדו כתב אישום בחשד שמעל בכספי אגודת הסופרים בעת היותו היו"ר שלה. בבספטמבר 2008, אחרי הסדר טיעון, תוקן כתב האישום להפרת אמונים בתאגיד. הוא נידון למאסר על תנאי וחויב בהשבת כספי החזר הוצאות שקיבל בניגוד לנהלים. בהמשך הידרדר מצבו של מוקד, הוא שקע בחובות ונמצא מאוים לפינוי מדירתו. "מי ישכיר דירה לאדם בן 88 על כיסא גלגלים עם מטפל?", תהה אז כרמלי. "לא ניתן לו לישון ברחוב, אבל גם אני, הצעיר ממנו בעשורים, לא מוצא דירה בתל אביב, אז קשיש? זאת דירה שלא ראויה למגורי אדם. מכספנו שילמנו כדי לחבר אותה למים והיא גם המקום שבו מאוחסן כל האוצר של ארכיון 'עכשיו'".
מוקד היה נשוי שלוש פעמים: בשנות ה-60 היה נשוי לעפרה שונית (סמוליאנוב), משוררת שפרסמה את "הקומקום הסגול" ולימים אמה של ענבל פרלמוטר. אחר כך נישא לדניאלה שמי. בשנות ה-70 נישא לטובה רוזן, ונולדו לו שני בנים.
