אחרי שבועות של הייפ בטיקטוק ובאינסטגרם וביקורות נלהבות, שלחתי ערב אחד את ההודעה המתבקשת בקבוצת הוואטסאפ של הישראלים בניו יורק: "מישהו רוצה לבוא איתי ל-Slam Frank?". השקט בצד השני של המסך היה רועם. אחד כתב שזה חילול זכר השואה, אחרת אמרה שאין סיכוי שהיא יושבת שעה וחצי במרתף במנהטן כדי לצחוק על אנה פרנק, שלישי הודיע שברגע שראה את הלוגו שמעתיק את הכוכב של "המילטון" הוא מחק את הפוסט. בסוף רק חברה אמריקאית הצטרפה. היא תצא מהאולם נלהבת, אני אמצא את עצמי מבין היטב למה החברים הישראלים שלי צדקו כשהעדיפו להישאר בבית.
במובן מסוים, גם ההפקה יודעת שתחושות הבטן של הישראלים לא מנותקות. לקראת הסוף התבקשנו לחתום על הסכם חשאיות שלא לגלות את מה שקורה ב-20 הדקות האחרונות. אם עד אז עוד אפשר היה להתווכח אם Slam Frank היא סאטירה מושחזת על העולם הווק או מסיבה ויראלית על חשבון זכר השואה, הקטעים האחרונים מכריעים את הכף. לא מעט ישראלים היו קמים ויוצאים בזעם, וכנראה לא היו חוזרים גם בשביל הכיפה עם לוגו ההצגה שנמכרת בדוכן המזכרות ב-30 דולר.
הערב מתחיל כמו בכל יציאת תיאטרון שגרתית בעיר. שורת צעירים משתרכת מחוץ ל-Asylum NYC במרכז במנהטן, אחד האולמות המזוהים ביותר עם סצנת האוף-ברודוויי. ילדים אמריקאים ורודי-שיער אומרים לאמא שהם "כל כך מתרגשים ללכת למחזמר על אנה פרנק" ומצטלמים על רקע לוגו מוכר, רק שבמקום "המילטון" על כוכב שחור, זוהי פרנק על טלאי צהוב. אלה מעל גיל 21 פונים לבר ומקבלים כוסות פלסטיק ממותגות עם קוקטייל "מנישביץ" - מחווה ליין הקידוש המתקתק והכה אהוב על יהודי ארצות הברית. בצד השני, כמתבקש בז'אנר, דוכן מרצ'נדייז עם שפע טלאים צהובים לבחירה - על חולצות, כובעים, ירמולקה ומה לא.
Slam Frank נולדה בכלל ברשת. יוצר יהודי בשם אנדרו פוקס נתקל לפני שלוש שנים בדיון שלם ב-X שניסה לענות ברצינות לשאלה אם אנה פרנק "הכירה בפריווילגיה הלבנה שלה". "אני לא מאמינה שגרמו לי לבכות כל התיכון עבור לבנה פריווילגית", התלוננה אחת הגולשות. פוקס חשב שזה מגוחך והרעיון למחזמר התחיל להתגבש אצלו בראש כשהיה מסטול (באופן חוקי לגמרי בניו יורק). "להבדיל מרעיונות גרועים אחרים שלי, זה לא עזב", סיפר. אם לוקחים ברצינות את ההיגיון הזה, שלפיו כל סיפור צריך להיות מגויס לפי ההיררכיה החדשה של קורבנות, מה קורה כשמיישמים אותו על אנה פרנק? משם צמחו סרטונים באינסטגרם, דמויות מוקצנות, טקסטים ציניים על Latinx girlies שגדלו ב"באריו" של פרנקפורט ורוצות "להרגיש חלק מהשואה". כמתבקש, בד בבד הגיעו גם עצומות לבטל את ההצגה, איומים, ממים וביקוש לכרטיסים שדחף את ההפקה להאריך את ההרצה הרבה מעבר למתוכנן, עד סוף השנה לפחות.
6 צפייה בגלריה
כיות ממותגות עם טלאי צהוב, מישהו? מרצ'נדייז של המחזמר "סלאם פרנק"
(צילום: דניאל אדלסון)
הכוונה ב"הפקה" ללהקת תיאטרון קהילתית פרוגרסיבית, רובם יהודים, שהחליטה לעבד את "יומנה של אנה פרנק" למחזה היפ-הופ "מגוון". במקום אנה פרנק יש לנו את אניטה פרנקו, נערה פאנסקסואלית ממוצא לטיני. אבא אוטו מוצג כנוירו-דיברג'נט שמזכיר זאת כל כמה דקות ובשאר הזמן משתעשע בגריינדר; אמא אדית היא אישה שחורה מועצמת; אחותה מרגוט היא דתייה אדוקה ששקועה בספר תורה, ומושא האהבה פטר ואן דן מתגלה כ"הם" - נון-בינארי, עם שיר שלם על תהליך הגילוי העצמי. הנאצים, לפחות רוב הזמן, בקושי מטרידים את מנוחתם של הגיבורים, ומציעים לעולם שירותים סוציאליים כמו ביטוח בריאות לכל - חץ היישר ללב של כל אמריקאי.
היוצרים מגדירים את Slam Frank בתור "היומן של אנה פרנק פוגש את 'המילטון' פוגש את 'סאות' פארק'", והברושור הרשמי של ההצגה מודה באופן מפורש ליוצרי הסדרה, טריי פארקר ומאט סטון, על ההשראה. הביקורות אף חגגו את המחזמר כ"דבר הכי קרוב ל'סאות' פארק' שתראו בברודוויי". למען הסר ספק, הוא לא. יש את "ספר המורמונים" של פארקר-את-סטון, ועם כל הכבוד, "סלאם פרנק" רחוקה משם. או מברודוויי. היא ליתר דיוק אוף-אוף ברודוויי - הגדרה שנקבעת לפי מספר המושבים באולם (עד מאה).
לאורך 110 דקות תמצאו כאן שלל מחוות ל"צלילי המוסיקה", "סיפור הפרברים", "לה לה לנד", Suffs של הילרי קלינטון וכלת הנובל מלאלה יוספזאי, וככל שהערב יתקדם, תחושת "בית הספר למשחק" הולכת ומתחזקת. זה מרגיש לעתים כמו מונולוג סיום שנה של חוג תיאטרון שחיבר לעצמו ערימת פארודיות על כל מה שנלמד בסמסטר האחרון. הפוך על הפוך על הפוך. לעיתים זה מצחיק, לעיתים מתיש.
6 צפייה בגלריה
נו, לפחות לא עיצבו את האולם כמו גטו. קבלת הפנים במחזמר "סלאם פרנק"
(צילום: דניאל אדלסון)
לפני שההצגה בתוך ההצגה מתחילה, פוקס, שמגלם את הבמאי הלבן והמודע לפריווילגיות שלו, עולה לבמה ומקריא "הצהרת הכרה באדמת הילידים" - נוהג מוכר בצד הפרוגרסיבי של המפה. הוא מתחיל לנאום על כך שהם מופיעים על אדמות של שבט ילידי ומחפש בכיסים את שם השבט אך לא מוצא: "מה שזה לא יהיה, הם היו פה קודם, אנחנו פה עכשיו, בושה עלינו". זו יריית הפתיחה למה שנראה בהמשך: מתקפה חזיתית על ז'אנר התיאטרון הפוליטי-צדקני, על טקסטים שנשמעים כאילו נכתבו ישירות על ידי ועדת גיוון והכלה של פסטיבל.
מרגע שאניטה פרנקו פותחת את המחברת ופוצחת בראפ ראשון בסגנון "המילטון", אי אפשר לפספס את הכישרון הטכני. השיר הראשון, על היום שבו "אבא גורר אותנו למחבוא", הוא פסטיש מבריק על מחזות היפ-הופ, עם חרוזים צפופים וקצב שמופק מהגוף הקטן של השחקנית שמגלמת את אניטה (אוליביה ברנאבה). בהמשך מגיעים שירים כמו Fighting Expectations, הדואט הפופי שלה ושל פטר, וכמובן פואטרי סלאם, מקטעי ה"סלאם" שמעניקים להצגה לא רק את שמה אלא גם כמה מרגעי השיא שלה.
ההצגה, אם לא הבהרנו, צוחקת על אובססיית הזהויות שפושטת בארה"ב. מצב שבו כולם כל הזמן מדברים על ההגדרות שלהם - מי לטיני, מי שחור, מי יהודי, מי נון-בינארי, מי "פריווילגי" ומי "מדוכא", ובגלל זה שוכחים את הסיפור עצמו ומה שקורה לדמויות. באחד השירים, שבו כל דיירי עליית הגג "מוצאים את הזהות המודחקת שלהם", הם עוברים בין פמיניזם, אקולוגיה, אקטיביזם קווירי ומשפטים כמו "כל אישה היא יהודי שמתחבא בעליית הגג של עצמה". בשיא הקטע, הם קורעים מהחולצות את הטלאים הצהובים ומדביקים במקום סיכות קוויריות בצורת מגן דוד. הצחוק באולם אמיתי, לפחות בצד האמריקאי שלו.
6 צפייה בגלריה
אז מי פה בקהל פריוולגי, נון-בינארי או מדוכא? אה, כולם? מתוך המחזמר "סלאם פרנק"
(צילום: דניאל אדלסון)
ניתן להבין שהיוצרים לא פועלים בוואקום. פוקס אמר שסדרת הדיונים על "פריווילגיה לבנה" של אנה פרנק ברשתות הזכירה לו ספרים כמו "אנשים אוהבים יהודים מתים" של דארה הורן ו-Jews Don’t Count של דייויד בדיל, שטוענים שהשיח הפרוגרסיבי מתייחס ברצינות לכל מיעוט חוץ מליהודים. Slam Frank מחזירה את הטענה הזאת אל הבמה, ומנסה ליישם את ההיגיון של ייצוג וניכוס תרבותי על אחד הסיפורים המוכרים ביותר של השואה. פוקס עצמו מסרב להגדיר את עצמו פוליטית, אומר שהוא מעדיף שלא "יצביעו עליו" כימין או שמאל, כי ברגע שהקהל יודע מאיזה צד הוא מגיע, הוא יודע גם אם למחוא כפיים או לקרוא בוז. מבחינתו, זו לא הצגה עם מסר אחד, אלא ניסוי במתקפה על עצבי הקהל.
על הבמה, ההברקות האלה מתערבבות עם לא מעט רגעים פחות מדויקים. ההצגה מזגזגת שוב ושוב בין 1945 ל-2025, עם בדיחה חוזרת על "רגע, איפה אנחנו", שמתחילה כביקורת מוצלחת על תרבות ההשוואות לנאצים ברשת, אך נשחקת מהר. חלק מהשירים מרגישים כמו תרגיל "בואו נכתוב שיר בסגנון" יותר מאשר אמירה עצמאית. האולם, לפחות בערב שבו הייתי, היה מלא בחברים של השחקנים, שאגות צחוק לא פרופורציונליות לכל בדיחה פנימית ותחושה של חבורה שצוחקת על קודים משלה, בזמן שאחרים מנסים להבין אם מותר להם לצחוק איתה והאם, בעצם, יש בכלל על מה.
אבל אי אפשר לקחת מהקאסט את האיכות. ברנאבה, שמגלמת את אניטה, היא מכונת אנרגיה, עוברת בין ראפ אינסופי לרגעים של פגיעות, מתהפכת בין הומור לדרמה. רוקי פטררה, בתפקיד אוטו, מוציא את המקסימום מכל משפט, והמונולוגים שלו על "נוירו-דיברג'נטיות" פוגעים ישירות בנקודת התורפה של השיח הזה. אוסטין הורן כאמא אדית מביאה נוכחות דרמטית כבדה לקומדיה. אניה ואן הוכסטרטן, בתפקיד מרגוט והסבתא הלטינית שמעבירה מסרים מהגבול, גונבת לא פעם את ההצגה. פוקס עצמו, הבמאי של ההצגה בתוך ההצגה, רושם על הדרך את אחד התפקידים הזכירים בערב.
אבל בין הבדיחות, יש גם רגעים שמקשים מאוד על צופה ישראלי. היו סצנות שהרגישו אנטישמיות לא רק ברמת הפארודיה, כולל רעיון שנרמז בו שכדי להציל אלפי בני אדם בעתיד מותר "להקריב" ציוני אחד. בתיאוריה זו אמירה על שיח אוניברסלי של זכויות מדוכאים ושל השוואות מאולצות לשואה. בזירה של ניו יורק 2025, אפשר לקרוא את זה כמראה לעומק של האופן שבו דור מסוים מדבר על ישראל ועל יהודים. עבור מי שמגיע מהמזרח התיכון, אחרי שנתיים של מראות קשים, הדיון הזה על במה קטנה בדאונטאון מנהטן, עטוף בבדיחות על מילים "פוגעניות", מרגיש לפעמים כמו אגרוף בבטן.
היוצרים נדרשו שוב ושוב להסביר שהם לא נגד יהודים ולא נגד ישראל. בראיונות הם אומרים שהסאטירה מופנית נגד התיאטרון הליברלי, נגד כפיית שפה וייצוג, נגד תרבות אקדמית שמחלקת ציונים לפי מי יותר מדוכא. חלק מהצופים היהודים כתבו שדווקא Slam Frank היא סאטירה שמגחיכה אנטישמיות, שלא מפחיתה מחומרת השואה אלא מציבה מול הקהל מראה על הדרך שבה החברה משתמשת בשואה לכל כיוון, מימין ומשמאל. אחרים קראו לה "טעות", "טרלול", "חוסר רגישות משווע", או דרשו לבטל את ההצגה בשם הזיכרון.
בגדול, מי שמחבק את Slam Frank הם צעירים אמריקאים ליברלים, שראו בה צליפה חזקה על פוליטיקת הזהויות והצביעות של התיאטרון הפרוגרסיבי, וגם יהודים אמריקאים שמתוסכלים מדעיכת השמאל ורואים בזה סוף סוף סאטירה "מהצד שלהם". מנגד, יש מי שרואים בזה חציית קו אדום: שימוש בציורים ובבדיחות על טלאי צהוב, על אנה פרנק ועל ציונים כדי להצחיק קהל שברובו לא גדל על טקסי יום הזיכרון לשואה, והם חווים את זה כעוד נדבך של זלזול בזיכרון היהודי.
המתח הזה מגיע לשיא לקראת הסוף. ב-20 הדקות האחרונות, שאליהן אני באמת לא יכול להיכנס בגלל הבקשה המפורשת של היוצרים, ההצגה משנה הילוך. היא יוצאת מעליית הגג הסודית באמסטרדם אל העולם הפוליטי של כאן ועכשיו, נכנסת לגזרה הישראלית, ומציבה בפני הקהל שורה של בחירות ויזואליות וטקסטואליות שיגרמו לרבים לשאול אם זו עדיין סאטירה או סתם אנטי-ציונות. הביקורת ב"ניו יורק טיימס" הניחה שהפנייה המאוחרת הזאת לישראל נועדה במכוון להרחיק חלק מהקהל. נראה שזה גם עובד.
6 צפייה בגלריה
ברשותכם, בואו לא נדבר על 20 הדקות האחרונות. מתוך המחזמר "סלאם פרנק"
(צילום: דניאל אדלסון)
כמו בכל ניסוי חברתי, Slam Frank פועלת ברמות שונות. במובן אחד היא מתכתבת עם מסורת של קומדיות יהודיות שהשתמשו בשואה כדי לדבר על ההווה, מ״המפיקים" של מל ברוקס ועד "ג'וג'ו ראביט". במובן אחר היא תוצר של תקופת הרשתות, של תרבות ה"טרולים", של אמנים שמייצרים בכוונה בלבול בין אמיתי למבוים. פוקס עצמו אמר שמה שמעניין אותו זה לא אם הקהל יוצא "בעד" או "נגד" ההצגה, אלא השיחות בבר אחרי. העובדה שאנשים יוצאים מהאולם ומתחילים להתווכח, לפעמים לאורך שעות, היא מבחינתו חלק מהיצירה. במקרה שלנו, שיח הצופים בתור לשירותים עבר בין "וואו זה היה פאקינג Awesome", לבין תהיות איך הסתיים הסיפור האמיתי ("שמעתי שהם כולם לקחו ציאניד").
מבחינת ישראלי שמגיע לגיחה בניו יורק ושוקל אם להשקיע בין 60 ל-120 דולר בערב תרבות אוף-אוף ברודוויי, כדאי לדעת למה נכנסים. Slam Frank היא לא מחזמר אנטי-ווק קליל שמסמן וי על הטרלול הפרוגרסיבי ומשתמש ביומנה של אנה פרנק כעוד קלאסיקה לנגח דרכה. זה ערב שבו יושבים באותו אולם אנשים שצוחקים מכל בדיחה על פריווילגיה, על טלאי בצבעי גאווה, ולצידם ישראלים וניצולי שואה, דור שני ושלישי, שנאבקים עם השאלה אם ומתי מותר גם לצחוק. מי שמסוגל להחזיק את המתח הזה ימצא כאן יצירה שנונה, פרועה, לפעמים משעשעת ולפעמים מתישה - אבל תמיד מרתקת. מי שמגיע לחפש ערב מבדר או עיבוד תיאטרלי מרענן לזיכרון השואה עלול לגלות שכאן, באולם קטן בדאונטאון מנהטן, הגבול בין סאטירה לעלבון עובר במקום אחר לגמרי מזה שציפה לו. Slam Frank היא, במלוא מובן המילה, סלאם ישר ללב.
