הטרגדיה של אגדת הבלוז ג׳וני אייס מלווה את פול סיימון כבר 70 שנה, מהיום שבו שמע כילד ברדיו את השדרן מבשר על מותו בתאונת אקדח. בתחילת האייטיז הוא חיבר את הסיפור לרצח של ג׳ון לנון ולהתנקשות בג׳ון קנדי, כדי לדבר על המקום של אלימות קטלנית בחוויה האמריקאית. האירוניה היא שכשהשיר The Late Great Johnny Ace בוצע לראשונה, במסגרת איחוד של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק, סיימון עצמו הותקף על ידי מעריץ שהתפרץ לבמה וצעק ״אני חייב לדבר איתך!״. שנה אחר כך, בתוכנית של דייויד לטרמן, הוא נאלץ להפסיק את הביצוע אחרי שמיתר נקרע. לטענת סיימון, זה קרה די קרוב לנקודה בשיר שבה הותקף. אולי היה בזה רמז.
פול סיימון מבצע את Graceland בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
ואכן, הבלדה על ג׳וני אייס לא ממש כיכבה בהופעות של סיימון, והפעם האחרונה שבה בוצע הייתה לפני יותר מרבע מאה. אבל בסיבוב ההופעות הנוכחי שלו, שהגיע אמש לאולם הלונדון פלדיום במרכז העיר, סיימון החליטה לשלוף אותו מהבוידעם. זה בטח לא נשמע מקרי - סיימון לא ממש נראה כמי שמבקש להצטיין באמנות השליפה מהמותן - אולם נדמה שההקשר הוא לאו דווקא פוליטי-אקטואלי: בהקדמה לביצוע סיימון מתמקד בסיפור של אייס ובעיקר ברגע שבו ילד בן 13 שומע ברדיו על מותו של זמר אהוב ומבין שמעתה השדר לא יודיע "ועכשיו נשמע את הלהיט של ג'וני אייס" אלא "ועכשיו נשמע את הלהיט של ג'וני אייס המנוח". באמצע שנתו ה-85 ובשיאו של מה שעשוי להיות הריקוד האחרון, נראה שסיימון החזיר את השיר משום שהוא כבר לא רואה דרכו רק את הילד שהבין לראשונה שגם גיבורים מתים: הוא כבר שומע את השדר ברדיו מכריז "ועכשיו נשמע את פול סיימון המנוח".
סוף המסע מטריד את סיימון לא מאתמול ולא משלשום, אבל הנוכחות שלו במופע שהחזיר אותו לבמות אחרי שבע שנות הפסקה מורגשת כמו הסאונד של השתיקה. זה מתחיל בביצוע מלא של היצירה האחרונה והיפהפייה שלו, Seven Psalms, שמורכב משבעה קטעים שמנוגנים ברצף ומתכתבים קונספטואלית עם מחרוזות מזמורים ותפילות, אך עדיין תחת מגע הקסם של סיימון כסטורי-טלר - גם כשהוא עוסק בשאלה כבדת משקל כמו מי ומה זה אלוהים. הלהקה המרשימה סביבו, אוסף מוזיקאים שנבחרו בפינצטה וחלקם הולכים איתו עשורים שלמים, עובדת קשה כדי להישמע חסרת מאמץ ואף חרישית ביחס לכמות האנשים והכלים על הבמה, מכלי מיתר ונשיפה ועד כלי הקשה מגוונים ופסנתרים. בחלק הזה של המופע, ניכר שהדגש הוא לא רק על הקצב אלא גם על האטמוספירה, כפי שראוי כשמדברים על חיים ומוות.
בקטע האחרון, Wait, סיימון מבקש לעצור את הבלתי-נמנע בטענה ש"היד שלי עדיין יציבה והמוח שלי צלול". לצדו נמצאת רעייתו, הזמרת אדי בריקל, והיא מבשרת לו בקול צלול שבקשתו נדחתה: "גן עדן הוא יפה, זה כמעט כמו הבית/ ילדים, תתכוננו!/ הגיע הזמן לבוא הביתה". סיימון מסיים ב"אמן" שמבטא השלמה שלווה עם הגורל שמצפה לכולנו, גם לאחד מגדולי כותבי השירים בכל הזמנים.
פול סיימון מבצע את Souns of Silence בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
אחרי הפסקה קלה להתרעננות, החלפת בגדים וחבישת קסקט, סיימון חוזר לפרק הלהיטים ופותח אותו עם "גרייסלנד", השיר שנושא את שם האלבום המופת שהציל לו את הקריירה ויחגוג בקיץ 40 שנה לצאתו. הגרוב שלו עדיין מדבק, גם אם הקול של סיימון כבר פחות פתוח מהדרך שלקחה אותו ואת בנו הבכור לממפיס, טנסי. משם הוא חוזר ל-Slip Slidin' Away וגם ל-Homeward Bound מתקופת סיימון וגרפונקל, שמעמיקים את טעם הנוסטלגיה מבלי להישמע נדושים. את "רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב שלהם אחרי המלחמה" הוא מלווה בהצגת התמונה שהיוותה השראה לשיר, והסיפור על הצייר הסוריאליסטי הנודע ואשתו שמנסים לחזור לשגרה אחרי שהעולם התנפץ לרסיסים מקבלת משמעות רלוונטית נוכח תחושת הכאוס בעולם. לעומת זאת, Rewrite מתהדר בזרקור על כל מרכיב ומרכיב מוזיקלי בשיר, כאילו שהוא נכתב מחדש לנגד עיניו של הקהל. ב-Spirit Voice מספר סיימון על מקור הקולות בשיר - מתברר שהוא עשה איוואסקה בברזיל הרבה לפני שזה היה מיינסטרים - ועל Me And Julio Down By The Schoolyard לא צריך להגיד כלום, רק להצטרף אליו בפזמון.
תמצית הגאונות שלו כסינגר-סונגרייטר
את השיר שפותח את ההדרן מדרג סיימון בטופ 10 של השירים שכתב, ובמקרה הזה אפשר לומר שהנחתום אפילו קצת ממעיט בערכה של העיסה. ואומנם Darling Lorraine לא היה להיט ויצא בשלב מאוחר יחסית בקריירה של סיימון, אבל הוא תמצית הגאונות שלו כסינגר-סונגרייטר: שש וחצי דקות של סיפור יפה-מצחיק-עצוב בשלוש מערכות על זוגיות שפורחת ואז גוססת אבל בסוף מי שמתה היא דווקא לוריין. כמי שהיה נשוי שלוש פעמים, סיימון צבר ידע רב (ואולי רב מדי) בפרידות, אבל התמונה האחרונה של השיר מוציאה ממנו ניצוץ שקצת אבד עם ההזדקנות ומהקהל גם לחלוחית.
אקורד הסיום המהדהד שייך לקלאסיקות הבלתי-מעורערות: FIfty Ways to Leave Your Lover בשביל הממזריות, The Boxer בשביל השירה בציבור כשהוא לבד-לבד על הבמה ו-Sound of Silence בשביל האמת הטהורה שנכתבת על קירות הרכבת התחתית, במסדרונות השיכונים ובמילים של פול פרדריק סיימון, שעכשיו משתחרר בשמחה מרצועת הגיטרה האקוסטית וניגש לקהל בשביל קידה. ואז עוד אחת. והנפת ידיים. והליכה מצד לצד. ועוד השתהות. ניתן לחשוד שהוא מוודא שהקהל הבין שזאת בסבירות גבוהה תהיה הפעם האחרונה ועדיף לצרוב אותה כמה שיותר בזיכרון: הרי לא רחוק היום שבו השדר ברדיו ישמיע שיר של פול סיימון המנוח.
