בבסיס היא הייתה בחורה מוזרה, או "בחורה מוזרה". זו לא הערכה סובייקטיבית, או חלילה השמצה, אלא הסיבה הרשמית שנתן הבמאי פרנסיס פורד קופולה בריאיון לגבי השאלה מדוע ליהק דווקא את דיאן קיטון הצעירה - אז שחקנית בת 25 עם תפקיד אחד בלבד בקולנוע לפני "הסנדק" ורזומה עשיר בעיקר בתיאטרון - לתפקיד של קיי אדאמס ביצירת המופת המונומנטלית על עלילות המאפיה.
כבר אז קיטון הייתה ידועה בחוגי המשחק של ניו יורק כ-The Kooky Actress ("השחקנית המשוגעת/מלעונה"), האקצנטרית, זאת שמסתובבת עם החבר החדש וודי אלן במועדוני ניו יורק, מוכנה להתפשט לגמרי בהפקה של "שיער", תפקיד הפריצה שלה בברודווי. ובחורה מצחיקה בטירוף. לעולם לא הנורמלית, לעולם לא הסאחית, אבל גם לעולם לא אחת מהחבר'ה.
ב"הסנדק" היא גילמה כאמור את קיי אדאמס, ארוסתו ואז אשתו הטרייה של מייקל קורליאונה, בן למשפחת המאפיונרים שהבטיח שהוא לא כזה - ואז משך אותה לעולמו ולשבט שלו בדרכו להיות הבוס החדש. ב"הרומן שלי עם אנני", התפקיד שזיכה אותה באוסקר, היא הייתה הבחורה מהכפר שמגיעה לעיר הגדולה ניו יורק, ממציאה את עצמה מחדש עם הלוק הכל כך מזוהה איתה - ווסט וכובע ועניבה - והופכת לחברה ואז לאקסית המיתולוגית של אלן. ב"אדומים" היא שוב הנערה הכל-אמריקאית שנמשכת לעולם הקומוניסטים הרדיקלים בראשותו של וורן ביטי. בקיצור: שיקסע בעולם של יהודים, וואספית בעולם של איטלקים, ותמיד אישה בעולם של גברים.
קיטון, שהלכה אתמול (שבת) לעולמה בגיל המוקדם מדי של 79, הייתה אאוטסיידרית בכל הווייתה. לכאורה מתכון אידאלי לליהוקה לכל תפקיד שלישי בהוליווד, כי קלישאת ה"דג מחוץ למים" היא מיסודות התסריטאות בעיר הסרטים. מצד שני, לא תמיד היה לה קל כי היא גם הייתה "טיפוס" - וזו לא מחמאה בעיני גברים מקובעים רבים בתעשיית הסרטים. קיטון הייתה אייקון מובהק, וכמובן אישה מקסימה וסקסית בטירוף, אבל כזו שלא עונה לקלישאת הנשיות של הבימבו האמריקאית, ואפילו לא קלישאות רכות יותר כמו "השכנה מהבית ממול", שהופכת למושא רומנטי ומיני ברגע שלוקחים אותה לנשף הסיום.
לא, קיטון הייתה לגמרי קיטון. אחת ויחידה, עם כל הלה-די-דה. לא בכדי היא פרחה בשנות ה-70 - עשור אחרי המהפכה הגדולה בתרבות האמריקאית של הסיקסטיז עם ההיפים ו"אהבה חופשית" (היא עצמה כאמור התחילה ב"שיער" כהיפית בעצמה) - כשמודל הנשיות התעצב והתבגר קמעה. ב"הרומן שלי עם אנני", כנראה הסרט האהוב ביותר שלה, היא מילולית "לובשת את המכנסיים", מתכתבת עם מראה גברי, אבל היא לגמרי אישה. היא מלאת סטייל וקסם אבל מהדיאלוג הראשון ברור שהיא במקביל גם הססנית וחסרת ביטחון. ואז וודי אלן, בתור בן זוגה היעני-אינטלקטואל בחיים ובמציאות, מנסה לחנך אותה, לרשום אותה ללימודים בקולג', לתת לה ספרים "עמוקים" לקרוא. היא נענית לו חלקית, ובעיקר בזה לו, ובהמשך הדבר מוביל לפרידה.
אם "הרומן שלי עם אנני" היה נעשה בשנות ה-2000, היה מפתה לומר שהדמות של אנני/קיטון הוא מה שחוקרות פמיניסטיות מכנות לא פעם בבוז Manic Pixie Dream Girl - קרי נערה מגניבה/קסומה/משוגעת שנותנת מזור לגבר החנון הבודד שמחפש אהבה. אבל גם זה לא מדויק, כי הול מסרבת להיות האקמול של אלן. היא טסה ללוס אנג'לס והופכת למשהו אחר, והסרט נגמר בהבנה שהיא לעולם לא תהיה שלו. היא לא שם כדי לפתח ולשמח את הגבר. היא היא עצמה. זה מודל של נשיות, שליווה את קיטון בקולנוע אבל גם כאייקון של סטייל ואופנה עד ליום מותה.
"הכוכבת הכי ביישנית בהוליווד"
קצת ביוגרפיה: קיטון נולדה ב-1946 דווקא בלוס אנג'לס, לא בניו יורק, למשפחה הכי נוצרית והכי לבנה שאפשר להעלות על הדעת. אימה זכתה פעם בתחרות "מיס קליפורניה" לעקרות בית. אבל למרות שמשפחתה לא הייתה מתעשיית הבידור, באל איי כמו באל איי - דיאן הקטנה נמשכה למשחק. קתרין הפבורן, הכוכבת הקלאסית ומהירת הלשון שכבר לבשה מכנסיים וסנטה בגברים בסרטים משנות ה-30, תמיד הייתה מקור ההשראה העיקרי.
אחרי הפקות בית ספר (בהן בלאנש דובאה, המשוגעת הקלאסית במחזות אמריקאים, ב"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס) ומעבר למנהטן, היא התחילה בלימודים בסטודיו למשחק לצד הופעות שירה במועדוני לילה ניו יורקים (אלמנט בחייה שמופיע ב"הרומן שלי עם אנני" וסרטים נוספים). הייתה לה כריזמה טבעית, שקטה, וגם השחקן שלמד איתה בבית הספר למשחק - אחד בשם ג'ק ניקולסון - שם לב לזה.
7 צפייה בגלריה
עבדו יחד על שמונה סרטים. וודי אלן ודיאן קיטון ב"הרומן שלי עם אנני
(צילום מסך מתוך "הרומן שלי עם אנני")
הייתה את הפריצה הראשונה בברודוויי עם ההפקה המיתולוגית של "שיער" ב-1968, בשיא הצייטגייסט (קיטון הייתה בכלל שחקנית מחליפה במקור, ועלתה לבמה כאשר השחקנית הראשית חלתה ערב אחד). שנה אחרי הגיע האודישן ששינה את מסלול חייה למחזה בשם "שחק אותה סם", שכתב וביים קומיקאי צעיר בשם וודי אלן. הוא הפך לבן זוגה לשלוש השנים הבאות, ולשותפה היצירתי במשך 25 השנים הבאות.
כן, זהו פרט שנשכח מדי פעם: למרות שבתודעה הקולנועית וגם ביום מותה, אלן וקיטון נחשבים לאחד ה"פאוור-קאפל" הגדולים בתולדות הוליווד - אנני הול ואלבי סינגר מהסרט גם בחיים עצמם - במציאות הם למעשה היו בזוגיות רשמית "רק" במשך שלוש שנים, עד 1972, ומאז קיטון והיא המשיכו בחייהם הרומנטיים העשירים. היא יצאה עם אל פאצ'ינו (סצינת הצעקות ביניהם ב"הסנדק 2" - אחד השיאים המשחקיים שלה - אירעה חודשים ספורים אחרי הפרידה הטרייה, מה שמסביר את האמוציות שם) ו-וורן ביטי, אך מעולם לא נישאה. היא אימצה שני ילדים, ב-1996 ו-2001, והיא כונתה לא אחת "הכוכבת הכי ביישנית בהוליווד".
7 צפייה בגלריה
מאניק פיקסי דרים גירל? דיאן קיטון עם וודי אלן מתוך "הרומן שלי עם אנני"
(צילום: באדיבות yes)
אבל כאמור, מערכת היחסים היצירתית שלה עם אלן ארוכה יותר, וחשובה יותר: שמונה סרטים היא עשתה איתו מ-1971 ל-1993, בכמה סרטים שהם נכסי צאן ברזל של הקולנוע האמריקאי (לא רק "הרומן שלי עם אנני", אלא "מנהטן", "אהבה ומלחמה" הקורע מצחוק בעיקר בזכותה, "רגשות" מלא הרגש ועוד ועוד). בסרטם המשותף האחרון והלא מוערך מספיק, "תעלומת רצח במנהטן", הם מגלמים זוג נשוי מבוגר שחקירת רצח בבניין בו הם חיים מדליקה מחדש את האהבה ביניהם. הסרט נעשה דקה וחצי לאחר הפרידה המכוערת והפומבית להפליא של אלן ממיה פארו, הרומן שלו עם הבת המאומצת שלה סו-יי פרבין, וכמובן ההאשמות הנוראיות מצד בתה דילן שטוענת כי תקף אותה מינית (שלא הוכחו עד היום, והוא מכחיש בתוקף). נניח שנייה למטען הנורא הזה, ונגיד שיש משהו מעניין מאוד בזה שאלן - שעובד בקצב מהיר מאוד - החליט להסיח את דעתו מההאשמות על ידי כתיבת תסריט לו ולאקסית קיטון, שנראים ב"רצח במנהטן" תמיד יותר כזוג חברים ותיקים מבני זוג רומנטיים, ומגלים מחדש את האחווה ביניהם מול העולם האכזר. חומר למחשבה.
כאן כן חשוב לומר משהו על קיטון, ועמדתה על כל שערוריות וודי אלן, לטוב ולרע: ובכן, היא תמיד הייתה לצידו. לא משנה אן ב-1992, כשהפרשות צצו שוב ב-2013, או ב-2018 עם התפוצצות גל MeToo שקינסל אותו סופית. היא תמיד התייחסה אליו כחברה הקרוב וכתבה ש"אני ממשיכה להאמין לו" גם כשהיה אופנתי בהוליווד להוציא הצהרות מתנצלות על כך שפעם כיכבת בסרט שלו. היא המשיכה להופיע באירועי מחווה לו, לדבר בשבחו, ובאופן עקרוני לא להיכנע לרוח התקופה. בגידה מצד אייקון פמיניסטי במי שאולי עברה התעללות מינית? רוח שמרנית שנחה בה לעת זקנה? (למרות שהיא מעולם לא דיברה על MeToo בכללי, רק על אלן, כחבר). או שמא להפך: הוכחה שהיא אישה עצמאית ודעתנית גם מול בון טון, ובוחרת בעצמה למי להאמין על סמך מה שהיא מבינה ומכירה? הקורא ישפוט.
ההצלחה הקופתית הכי גדולה שלה
אחרי הליהוק ל"הסנדק", והסרטים הראשונים עם אלן, התחיל רצף של שיאים שכאמור התאים בול לעשור היחיד שבו קיטון באמת הייתה כוכבת - שנות ה-70. "הסנדק 2" מ-1974 (עליו לא הייתה מועמדת באופן שערורייתי לאוסקר), "הרומן שלי עם אנני" מ-1977 (עליו זכתה, והפכה רשמית לאייקון) ואסור לשכוח גם את מה שהוא כנראה תפקידה הטוב ביותר - "מחפשת את מר גודבר" מאותה שנה, סרט אפל בהרבה שלא מוכר מספיק.
7 צפייה בגלריה
זוכי האוסקר לשנת 1978. משמאל: ריצ'רד דרייפוס, צ'ארלס ה. ג'ופי, דיאן קיטון, המגיש ג'ק ניקולסון והמפיק ג'ק רולינס
(צילום: AP)
בסרט שביים ריצ'רד ברוקס, מגלמת קיטון מורה בבית ספר יסודי שחווה התעוררות מינית ויוצאת לסטוצים בברים בניו יורק. זה נגמר לא טוב. זה סרט קיצוני למדי ויש שיגידו שיפוטי/שמרני מאוד כלפי קיטון ונשים בכלל אחרי המהפכה המינית, ברוח "החטא ועונשו" עוד לפני עידן האיידס. קרי: "מי ששוכבת עם גברים רבים בסוף תיענש". מצד שני, החופש המוחלט בו נוקטת קיטון בסרט גם מתאים לה לגמרי, הופך אותה למי שלגמרי מחליטה על עצמה ועל גופה. פעם נוספת, קיטון מציגה כאן מודל נשיות מורכב: היא חזקה ופגיעה, משוחררת אך רוצה אהבה, מצחיקה אבל גם רגישה. היא לגמרי קיטון.
בשנות ה-80 השמרניות היא ראתה נסיגה מסוימת בקריירה - ככה זה כשהוליווד עברה להתעניין בחייזרים חמודים במקום בנשים מורכבות - ועדיין היא הייתה אחת השחקניות האהודות בתעשייה. "אדומים", "המתופפת הקטנה" (שבו גילמה שחקנית אנטי-ישראלית שהופכת לסוג של סוכנת מוסד!), "פשעים שבלב" ודרמת הגירושים המרירה והמעולה "ימים אחרונים של אהבה". כולם תפקידים נפלאים. ב-1996 זכתה במועמדות נוספת לאוסקר על "חדרו של מרווין" שבו האפילה על מריל סטריפ ורוברט דה נירו והיחיד שמשתווה לה באנרגיות על המסך הוא הכוכב העולה באותם שנים - ליאונרדו דיקפריו, בתור אחיינה.
באותה שנה, קיטון גם השתתפה במה שהוא כנראה ההצלחה הקופתית הכי גדולה שלה מעבר לסרטי "הסנדק" - "מועדון האקסיות". הקומדיה העממית הניינטיזית על שלוש חברות גרושות (עם בטי מידלר וגולדי הון) שמתנקמות בבעלים המניאקים שנטשו אותן - היה במידה רבה קריאת קרב ניו יורקית פמיניסטית שהקדימה את "סקס והעיר הגדולה", ואחד הסרטים הבודדים ששמו נשים גרושות בפרונט. משפט המפתח בסרט Don't get mad, get everything ("אל תתרגזי, פשוט קחי ממנו הכול" - באנגלית זה נשמע יותר טוב), שמושאל מאייוונה טראמפ אחרי גרושיה מהנשיא לעתיד - מתאים איכשהו בול גם לקיטון: אל תתרגזי מכלום, בטח לא מגברים. פשוט תנצחי.
היא זכתה לעוד מועמדות מאוחרת לאוסקר ב-2003 על "באהבה אין חוקים", קומדיה רומנטית נדירה על אישה מבוגרת שפוצחת ברומן עם רופא צעיר חתיך (קיאנו ריבס! ומה שלא אמין במערכת היחסים זה שריבס מגלם רופא) אבל מחליטה ללכת בסוף על ג'ק ניקולסון, בן גילה שמגלם מפיק ראפ (אוקיי, לסרט המקסים הזה יש בעיה עם מקצועות).
על אף שהסרט הזה היה מעין שיא קטן מאוחר בקריירה של קיטון ובהחלט הצליח קופתית, הוא גם ייצג את נסיגתה לתפקידי הדודה/הסבתא. ב-22 השנים שעברו מאז היא הסתפקה בעיקר בתפקידים בקומדיות אנסמבל לא טובות, בעבודות דיבוב, ונהנתה מהפנסיה החלקית. מעבר לזה, חשוב להזכיר שבקריירה הארוכה שלה היא גם התנסתה בבימוי והייתה די מוצלחת בכך (בעיקר ב"מציאות אחרת" עם אנדי מקדוואל מ-1995) והפיקה לפחות יצירת מופת אחת - "אלפנט" של גאס ואן סנט מ-2003 שזכה בפסטיבל קאן. היא גם הייתה סופרת, סוכנת נדל"ן (מדונה קנתה ממנה בית שעיצבה!) ובכלל אדם עם חיים מלאים ועשירים.
בסצינה האחרונה ב"הסנדק" מייקל קורליאונה מבטיח לקיי, אשתו, שלמרות שמונה לבוס של המאפיה הוא מעולם לא הורה להרוג את גיסו. ובכלל, שהוא אדם טוב. היא נאנחת בהקלה ומחייכת. מייקל/פאצ'ינו פורש לחדר השני, ונפגש עם בני המשפחה שעולים אליו לרגל, להישבע לו אמונים. היא מבינה את השקר, השקר שסיפר לה אבל בעיקר זה שסיפרה לעצמה. הדלת נסגרת עליה - וזה השוט האחרון של "הסנדק". אפשר לטעון, בעצם, שהיא הגיבורה האמיתית של הסרט ונציגת הקהל - מי ששכנעה את עצמה שמדובר באנשים טובים. דיאן קיטון נותרה לבד, נותרה אאוטסיידרית, ולגמרי גיבורה. להתראות דיאן.
