1975 הייתה השנה שבה השתנו חייו של האיש שכתב על עצמו שהוא נולד לרוץ. אבל עד שיזכה לברוח עם זוגתו אל עבר האופק, הייתה לברוס ספרינגסטין משימה לסיים. בראשית אותה שנה הוא היה עמוק בעבודה המתארכת על מה שיהפוך לאלבום המופת שלו, Born to run. זה שיקפיץ אותו מתואר "עתיד הרוקנ'רול" אל הווה של הז'אנר באמריקה של אמצע הסבנטיז. לקראת סוף אותה שנה, ודווקא לאחר שהאלבום יצא בשלהי חודש אוגוסט לפני חמישים שנה, וזכה להצלחה ולחיבוק מהמבקרים, יוצרו היה מותש. ספרינגסטין רץ לאורך 1975, רק שזו לא הייתה ריצת אלפיים ואפילו לא מרתון, אלא רצף של תחרויות טריאתלון בלי הפסקת שתייה ביניהן.
המצברים של ספרינגסטין עבדו אז על 200. האיש שיכתב וליטש שוב ושוב את הטקסטים ואת תפקידי הנגינה בשירים שיועדו לאלבום (וגם באלו שלא נכנסו אליו בסוף), שרץ במשך ימים באולפן, ובין לבין יצא עם להקתו לסיבוב הופעות. כל אדם שפוי היה מגיע לאפיסת כוחות במצב דומה, כך שאפשר להבין מדוע ספרינגסטין לא טרח להתייצב במסיבת הניצחון שערכה לו חברת התקליטים, לאחר ההופעה שלו בהאמרסמית' אודאון בלונדון. לימים, האלבום הכפול שתיעד את הלילה החד-פעמי של "הבוס" והאי-סטריט בנד יהפוך למיתולוגי. בשעתו, לאחר שספרינגסטין ירד מהבמה הוא רק רצה לחזור לחדר שלו במלון וללכת לישון. אפילו את ההאזנה להקלטת ההופעה הוא דחה בכמה שנים טובות. לספרינגסטין היו רגשות מעורבים סביב העניין הגובר בו. כחודשיים לאחר הופעת Born to run הוא כיכב במקביל על שערי המגזינים "טיים מגזין" ו"ניוזוויק", ולא אהב את הרעיון. וגם לא את הפוסטרים שקידמו את הופעותיו בלונדון, שאת חלקם תלש בעצמו מהקירות.
ספרינגסטין היה זקוק לחופשה, אך הדובר המוזיקלי שהכי מזוהה עם מעמד הפועלים האמריקאי לא הירשה לעצמו לנוח. הוא המשיך בסיבוב ההופעות באירופה, כתב שירים חדשים, וחזר לאולפן כדי לעבוד על אלבום נוסף. הפעם זה לקח יותר זמן. בעוד שהעבודה על Born to run נמשכה כשנה וחצי, האלבום הבא – והלא פחות גדול של ספרינגסטין - Darkness on the Edge of Town, נזקק לזמן כפול. במשך השלוש שנים האלו הוא גם נשאב למאבק משפטי עם המנהל שלו, מייק אפל, שמנע ממנו לשחרר מוזיקה חדשה. לא נורא, יש אלבומים ששווה לחכות להם.
השאפתנות של ספרינגסטין השתלמה בענק, אך הדרך אליה הייתה מייגעת. רק על שיר הנושא, ספרינגסטין ולהב עבדו חצי שנה. להב מספר על לילות ארוכים שבהם הוא ישב עם ספרינגסטין באולפן, והזמר עובר שוב ושוב על הטקסטים ושינה את המילים, ואז מבקש להוסיף עוד כלי נגינה. ואז עוד אחד. בסך הכל היו שם 72 ערוצי נגינה ושירה
כשספרינגסטין עבד על Born to run הוא ידע שהוא כותב את האלבום שישנה את חייו. הוא היה חייב אחד כזה, לאחר ששני אלבומיו הראשונים שיצאו ב-1973, הגיעו לאוזניים מעטות מדי. הראשון שבהם,Greetings from Asbury Park, N.J, התאפיין בטקסטים ארוכים שהושפעו מהכתיבה של בוב דילן וממינון גבוה של גיטרות אקוסטיות. השני, The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle , כבר היה עשיר יותר, והציע אלמנטים ג'אזיים ובלוזיים שהזכירו קצת את ואן מוריסון. שני האלבומים הלא-זהים אך המשלימים הללו הרכיבו את תעודת הזהות המוזיקלית של היוצר מניו-ג'רזי שיהפוך מעתה לאחד מגדולי הכותבים ברוק האמריקאי.
כשספרינגסטין שר על הלבטים, הכעסים והתקוות של האמריקאי כחול הצווארון, מי שהאזין לו האמין שהמילים האלו נכתבו על ידי אדם שאלו הם חייו. אמריקה של אז, עם מלחמת וייטנאם המתארכת, משבר הדלק המעמיק ואיבוד האמון בממסד לאחר התפוצצת פרשת ווטרגייט, חיפשה קול שיבקע מלב שפועם בצד הנכון. ספרינגסטין הדמוקרטי היה התשובה – זמר עם מצפון שאי אפשר לזייף. הוא נשאר כזה גם ביובל השנים הבאות, ולא משנה איזה נשיא יצא נגדו (טראמפ) או טעה בהבנת שיריו (רייגן).
מגשר בין העבר של הרוק לעתיד
מי שהגיע בזמן אמת לשני האלבומים הראשונים של ספרינגסטין, שהם טובים בהרבה מהיחס שלו זכו כשיצאו, גילה ברשימת הקרדיטים גם את שמו של טכנאי הסאונד לואי להב. ספרינגסטין טרם הופיע בארץ הקודש, וחובבי רוק רבים כאן מחמיצים אותו כי הוא נשמע להם "אמריקאי מדי", אך להב, שעבד עם ספרינגסטין גם על שיר הנושא של אלבום המפנה שלו מ-1975, ייבא לכאן את אותו סאונד גדול, ובעיקר את רמת הפירוט והדיוק הנדרשות מנגנים באולפן כדי להעמיד אלבומים שהם בית ספר למוזיקה. הלילות הארוכים שהוא העביר עם ספרינגסטין ליד הקונסולה באולפן בניו-יורק, השתלמו בהמשך כשהוא הסביר לחברי תמוז מה אמור לעשות מפיק מוזיקלי באולפן. לאחר נחיתת להב כאן, הרוק הישראלי כבר נשמע אחרת.
Born to Run הוא אלבום המגשר בין העבר לעתיד של הרוק, לפחות במושגים של 1975, ולא בכדי הוא נחשב לאלבום הרוק הקלאסי הגדול האחרון. כזה שמחד מצדיע לחומת הסאונד של פיל ספקטור, ושיוצרו מונצח על העטיפה עם גיטרת פנדר טלקסטר שעל רצועתה יש סיכת כפתור של אלביס פרסלי, ומאידך בנוי כאלבום קונספט ברוח הסבנטיז. זהו אלבום שמיקסם את מיטב האפשרויות הטכנולוגיות שהיו אז באולפן. למעשה, האולפן (ליתר דיוק שני אולפנים בניו-יורק – בתחילה אולפני 914 ובהמשך רקורד פלאנט) שימש כאן כלי נגינה נוסף. הרעיון היה לא רק להעמיד אלבום שישחזר את הסאונד של האמן ולהקתו בהופעה, אלא לברוא עולם צלילים רחב ומדויק שירשים בהאזנה ביתית ויתפוצץ בהמשך על הבמה. ללהב מגיע קרדיט רב על עבודתו בשיר הנושא, למייק אפל, לג'ון לנדאו ולג'ימי איובין (שהחליף את להב), היה חלק מכריע בקסם שהאלבום מפזר על מי שהאזין לו ב-50 השנים האחרונות.
השאפתנות של ספרינגסטין השתלמה בענק, אך הדרך אליה הייתה מייגעת. רק על שיר הנושא, ספרינגסטין ולהב עבדו חצי שנה. להב מספר על לילות ארוכים שבהם הוא ישב עם ספרינגסטין באולפן, והזמר עובר שוב ושוב על הטקסטים ושינה את המילים, ואז מבקש להוסיף עוד כלי נגינה. ואז עוד אחד. בסך הכל היו שם 72 ערוצי נגינה ושירה. את השפע הזה, שכלל בין היתר ים גיטרות, פסנתרים, כלי הקשה, שירה וקולות רקע, שבעה ערוצים של הסקסופון של קלרנס קלמונס ועוד אחד של הגלוקנשפיל (כלי הקשה הדומה לקסילופון הנקרא בערבית "פעמונה"), להב היה צריך לדחוס ל-16 הערוצים הסופיים של המאסטר. "המיקס היה סיוט", הוא אומר היום בחצי אנחת רווחה. כשנציגי חברת התקליטים האזינו לשיר וביקשו להגביר את השירה של ספרינגסטין, נאמר להם שזה בלתי אפשרי, כי כבר אין מקום.
להב השאיר את ספרינגסטין באמריקה וחזר ארצה כדי לעשות כאן מהפכה, לא לפני שהספיק לשמוע את מרבית שירי האולפן בחזרות, וידע שמדובר בזהב טהור. אבל ספרינגסטין היה בקושי בחצי הדרך. שיר הנושא אמנם היה מוכן, אבל חברת התקליטים סירבה לשחרר אותו כסינגל, והעדיפה להמתין לאלבום המלא. בינתיים, חלו שינויים פרסונליים בהרכב שליווה את ספרינגסטין – עם כניסתם של הפסנתרן רוי ביטאן והמתופף מקס וויינברג שהקליטו במהירות יחסית חמישה שירים. שלושה מהם, Backstreets, She's the One ו-Jungleland - שבו ניגנה צרויה להב, אז אשתו של לואי, שכונתה "צוקי", והיו שמועות על רומן בינה ובין ספרינגסטין - נכנסו לאלבום. שני האחרים - Lovers in the Cold ו- So Young and in Love – ימתינו, לצד חמישה שירים נוספים מאותם סשנים, בכספת של ספרינגסטין עד שיצאו ב-Tracks, קופסת האאוטייקים שלו מ-1998.
האלבום המלא טרם נראה באופק, ובנובמבר 1974 אפל שלח את השיר Born to Run לכמה תחנות רדיו, כדי לבדוק את המים. ההתלהבות שבה השיר התקבל שכנעה את חברת התקליטים לפתוח קצת את הארנק. להב מספר שברגע שהוא שמע את השיר הגמור הוא ידע שהוא יהפוך את ספרינגסטין לכוכב. "היינו מגויסים לזה באופן טוטאלי, וכבר באלבום השני שלו ידעתי שהוא יצליח", אומר להב היום, "ראיתי אותו עם הלהקה בהופעות אחרי שהסינגל יצא. הוא הופיע אז במועדונים של 5,000-4,000 איש והקהל היה בטירוף. בשני האלבומים הראשונים המעמד שלו נבנה לאט, עם להקה יותר קטנה, אבל כאן כבר היה סאונד אחר. זו הייתה התפתחות טבעית", הוא מסביר.
עוד אחד שהאמין אז בספרינגסטין היה ג'ון לנדאו, עד לפני רגע מבקר מוזיקה שהכתיר את הזמר כעתיד הרוקנ'רול לאחר שצפה בו בהופעה, ותיכף חבר קרוב ובהמשך גם המנהל שלו. כשהוא נכנס לתמונה, העבודה על האלבום העלתה הילוך נוסף. במארס 1975 ההקלטות עברו לאולפני פלנט רקורד במנהטן, ואיובין התיישב ליד הקונסולה כדי לתת גז בדרך לסיום. זה לא הפך את התהליך למהיר יותר. תפקידי השירה וקולות הרקע הוקלטו בקלות יחסית, אך ספרינגסטין נאבק כדי לקבל את הסאונד שרצה מהנגנים. הוא גם לא היה מרוצה מהטקסטים שכתב והמשיך ללטש אותם. "הסשנים האלו פשוט הרסו אותי", הוא תיאר לימים את עבודת הנמלים הזו, ו-וויינברג המתופף אמר שזו הייתה העבודה המפרכת ביותר שהוא זוכר מכל הקריירה שלו.
ובכל זאת נרשמה התקדמות. העבודה על השיר Wings for Wheels שהפך עכשיו ל-Thunder Road, הפותח את האלבום ומהווה את אחד משיאיו, הושלמה באפריל, לא לפני שספרינגסטין הקדיש 13(!) שעות רק לתפקידי הגיטרות בו. וזה עוד כלום ביחס ל-72 השעות שבהן ספרינגסטין וקלמונט עבדו על סולו הסקסופון של האחרון ב-Jungleland. הגרסאות הסופית של השירים השני והשלישי באלבום (Tenth Avenue Freeze-Out ו-Night), עמדו חודש אחרי. לטובת סאונד כלי הנשיפה ה"שחור" של Tenth Avenue Freeze-Out גויסו בין היתר שני נגני ג'אז, האחים מייקל ורנדי בייקר, שהסקסופון של הראשון והחצוצרה של השני, העניקו לשיר את הצבע שלו.
Born to run הוא לא רק אחד מאלבומי הרוק הגדולים בסבנטיז ובכלל, ששוב ומתגלה ככזה בכל האזנה ביתית, הוא בעיקר אלבום הנסיעה המשולם. שמונת שיריו מזמינים יציאה למסע באורך כ-40 דקות בעקבות החלום האמריקאי ושברו. ריבוי הכלים והערוצים בו מציג מהי חברות ופירגון בין מוזיקאים וטכנאי אולפן
ספרינגסטין כתב את מרבית שירי האלבום על הפסנתר, מה שהעניק להם גוון קלאסי שהתכתב גם עם עולם המיוזיקלס. ביטאן שניגן באלבום על הפסנתר עם שתי ידיו במקביל בדומה לנגן קלאסי, בעיקר ב-Thunder Road הפותח וב- Jungleland החותם, העצים את חווית ההאזנה העגולה לאלבום. מי שסייע לסגירה הסופית של האלבום היה הגיטריסט סטיב ואן זאנט שהצטרף לאי-סטריט בנד. למרות שהפך לאחד מחבריה הבולטים, יש סיכוי שאתם מכירים אותו דווקא מ"הלהקה" הגדולה השנייה מניו-ג'רזי שבה היה חבר - "הסופרנוס", שבה גילם את סילביו דנטה.
אלבום הנסיעה המושלם
בניגוד לחודשים הארוכים שבהם לקח לספרינגסטין להעמיד את השירים, שכללו עבודה סימולטנית בשלושה אולפנים, שלב המיקסים של האלבום היה קצר - תשעה ימים רצופים, לדברי איובין. בזמן שהוא שיחק עם הכפתורים באולפן, ספרינגסטין והאי-סטריט בנד החלו בחזרות לקראת סיבוב ההופעות המתקרב, והראשון שלהם מחוץ לארצות הברית. איכשהו, ולמרות שהשקיע באלבום יותר משנה וחצי של עבודה, כשספרינגסטין האזין למיקס הסופי, הוא לא היה מרוצה וחשב שצריך להקליט את כל השירים מחדש – הפעם בגרסה חיה. לנדאו הצליח להוריד אותו מזה, ולו רק כי לוח הזמנים של הלהקה חייב אותם לצאת לדרך. ולמרות שכשספרינגסטין האזין לאלבום לראשונה, הוא לא היה שלם עם מה ששמע, בדיעבד הוא יכול להתגאות בפרויקט ששינה חייו. להב מספר שכשהוא ראה את ספרינגסטין בהופעה באיטליה לאחרונה, ברגע שהוא ביצע את שיר הנושא מהאלבום, "האנרגיות והמהות שלו היו בדיוק כמו אז לפני 50 שנה".
3 צפייה בגלריה
לימים הוא העמיד את אחד ממופעי הרוק המשלהבים בעולם. ברוס ספרינגסטין
(צילום: gettyimages)
Born to run הוא לא רק אחד מאלבומי הרוק הגדולים בסבנטיז ובכלל, ששב ומתגלה ככזה בכל האזנה ביתית, הוא בעיקר אלבום הנסיעה המושלם. שמונת שיריו מזמינים יציאה למסע באורך כ-40 דקות בעקבות החלום האמריקאי ושברו. ריבוי הכלים והערוצים בו מציג מה היא חברות ופירגון בין מוזיקאים וטכנאי אולפן. ולמרות שיש כאן בוס מובהק, יתר המשתתפים אינם פועלים פשוטים, אלא שותפים מלאים להישג, כפי שמיטיבה לבטא העטיפה האייקונית שבה ספרינגסטין נשען על גבו של קלמונס. זהו טור דה פורס מוזיקלי הכולל מחווה לרולינג סטונס ב-She's the One, ממשיך בהצדעה לדילן החשמלי מאמצע הסיקסטיז ב-Backstreets ול-ואן מוריסון ב- Meeting Across the River עם הקונרטבס של ריצ'רד דייויס, ונחתם בשילוב בין הריפים הסוערים של הגיטרות ברוח פיט טאונסנד לכינור של להב ב-Jungleland, השיר האחרון והארוך באלבום (יותר מתשע וחצי דקות).
ספרינגסטין הוציא עוד כמה אלבומים אדירים בהמשך, אך ההתעקשות שלו לעשות את Born to Run כך, השתלמה, ובגדול, וכך גם לגבי החברויות שהוא גיבש סביב הלהקה שלו שהפכה למשפחתו השנייה. הוא והאי-סטריט בנד בראו ושיכללו לאורך השנים את אחד ממופעי הרוק היותר משלהבים שיש - כזה שלוקח שירי אולפן עמוסי תפקידים והופך אותם לחוויה כמעט חוץ-גופנית בקונצרט חי שנמשך שלוש שעות ויותר. העובדה שהאיש שיחגוג בחודש הבא יום הולדת 76, עושה זאת גם היום - היא פלא. אבל כנראה שמי שנולד לרוץ, לא באמת מסוגל לעצור גם אחרי חצי מאה.
