אין אזרח אמריקני (גם לא ישראלי) שלא מכיר את רות וסטהיימר - אישה יהודייה חביבה, ניצולת שואה, בעלת ידיעות נרחבות על יחסי אישות שהפכה לכוהנת המין הרשמית של ארצות הברית. גיבורת תרבות של ממש. את רשל סררו, לעומת זאת, מעטים מכירים. היא אומנם הייתה אישה יהודייה חביבה, ניצולת שואה, בעלת ידיעות נרחבות על יחסי אישות. היא אומנם הפכה לכוהנת מין בעצמה - אבל מתחת לפני השטח, במחשכים. מעין גיבורת תרבות עבור תעשיית הפורנו בניו יורק במחצית השנייה של המאה ה-20. מפיצים, מפיקים, במאים, שחקנים מתעשיית הקולנוע המפוקפקת, וגם אנשי עסקים, נדל"ניסטים ומאפיונרים - כולם הכירו והוקירו את רשל, או כפי שנודעה בציבור, צ'לי ווילסון. סרט תעודה חדש שיוקרן בפסטיבל דוקאביב וישודר ב-HOT8 מביא למסך את סיפורה המרתק ורב-התפניות.
Queen of the Deuce - טריילר
את הדוקו Queen of the Deuce ביימה הקולנוענית היווניhה ואלרי קונטאקוס, ולאורכו היא כורכת את סיפור חייה הפתלתל של ווילסון מהילדות במשפחה היהודית המסורתית בסלוניקי, דרך מסע ההימלטות שלה מהנאצים תוך נטישת בנה ובתה הקטנים מאחור, ההגירה לארצות הברית והחזרת הילדים ששרדו לחיקה, ועד להגשמת החלום האמריקני שלה. חלום שהגשים פנטזיות חבויות לצופים רבים שפקדו את בתי הקולנוע האפלוליים שלה ברחוב 42 במנהטן בואכה טיימס סקוור - אזור שכונה ה"דיוס" (Deuce), בלוק הזימה הניו יורקי, פינת ברודוויי. באמצעות עדויות בני משפחתה ושותפיה לעסקים, הנשזרים בקטעי ארכיון וריאיון מוקלט שערכה עם בתה בונדי לפני מותה, נחשף דיוקן מורכב של אישה חזקה, לעיתים בוטה, שצלחה את השואה ואת קשיי ההגירה ושרדה עד גיל 86 בזכות האומץ לקחת החלטות בניגוד לחוקי המדינה או המוסר. המורשת שהותירה שנויה במחלוקת אבל מהווה מקור לגאווה לצאצאיה ולעם היווני. אולי גם היהודי.
כשהנכד של צ'לי, דיוויד בורלא, מתבקש לתאר את סבתו - הוא אומר שהיא "יהודייה שנהגה לחגוג כריסמס בבית קולנוע לפורנו". הוא ובת דודתו דינה פומרנץ מתארים את החוויות שלהם כ"קרקס משפחתי מטורף" - כך חשו בביקוריהם כילדים במעונה המבוצר בקומה השנייה של תיאטרון ארוס שבבעלותה. "היא ישבה שם כמו ראש משפחת מאפיה ונהגה לקלל", הם נזכרים. ואכן, הדירה הזאת שנמצאה מרחק גרם מדרגות אחד מאולם ההקרנה שהציג סרטים הומוסקסואלים, והברנשים המפוקפקים שפקדו אותו על בסיס יומיומי, הייתה מרכז חייה המאוחרים של ווילסון וכללו שלל אורחים צבעוניים, זקנים וצעירים, סטרייטים וגייז. מזון, אלכוהול וסיגריות היו בשפע, ולא פעם משחקי קלפים. חופשי חופשי. חיי נהנתנות בלתי מתנצלים בחסותה של צ'לי. כיוונייה גאה היא כינתה את תיאטרוני הזימה הניו יורקיים שלה בשמות של אלים יווניים - ארוס, ונוס ואדוניס. אבל את חייה חיה כאפיקורוס בשגרה יומיומית דיוניסאית. אכול, שתה ועשן - כי מחר נמות.
אורח החיים ההדוניסטי הזה שצ'לי אימצה לעצמה בזקנתה היה רחוק כל כך מנעוריה, ובעיני השמרנים שביניכם הוא בוודאי בייש אותם. היא גדלה במשפחה יהודית מסורתית ממוצא ספרדי, ודיברה לדינו בעיקר, אבל גם יוונית וצרפתית. היא עצמה מספרת שגילויים ראשונים של עצמאות נשית לא אופיינית הופיעו כבר אז, ולא התקבלו בהבנה בסביבתה. "כולם נהגו לכנות אותי 'שלמה סררו' כי הייתי טומבוי", היא נזכרת בריאיון המוקלט. למרות חיבתה והערכתה לאביה, היא התקשתה לקבל את מרותו, במיוחד כשבחור יהודי מזדמן בשם מואיז בורלא התאהב בה וביקש את ידה. אביה אילץ אותה להיענות בחיוב לחיזוריו, אבל בליל הכלולות, אחרי כל הטקסים על פי דת משה בישראל, היא סירבה לשכב איתו כי הוא היה מכוער לטעמה, נמוך ודוחה. היא מספרת שכשניסה ליזום מגע, היא הזהירה אותו: "בן זונה, שלא תעז לשים את הידיים שלך עליי. אני אהרוג אותך". את הלילה הוא סיים עם שריטות בכל הגוף, ולא ממין פרוע.
האגרסיביות והבוטות הבלתי-מרוסנת שלה הן מהתכונות שליוו אותה כל חייה. בנוסף למנהג המגונה שאימצה לעצמה כמעשנת סדרתית, היא נראתה אולי כקלישאה של אישה חזקה, אבל המציאות הייתה מורכבת יותר, במיוחד בכל הנוגע ליחסה לאימהות. למרות הרתיעה שחשה כלפי בעלה, השניים הביאו לעולם את בנם בכורם דניאל (דינו). היא הכריזה בפני אביה שאחרי מותו היה תתגרש ממואיז, אבל זה קרה כבר אחרי הלידה. היא הסכימה לשוב אליו לאחר שחטף את דניאל ואיים שלא תראה אותו אם הפרידה תישאר בתוקף. בלית ברירה היא שבה לחיקו, ולדבריה קיימה איתו יחסי מין שלא בהסכמה, שכתוצאה מהם נכנסה שוב להריון. לאחר שהולידה את בתה פולט, החליטה להתגרש שוב תוך חלוקת המשמורת. הבן נותר עם האב מואיז, בעוד שהבת פולט נשארה בחסותה של צ'לי ונדדה איתה לאתונה, שם פתחה חנות למכירת מקררים. בדיעבד הסתבר כי שאיפתה להצלחה עסקית גברה על יצר האימהות. בדיעבד זה הציל את חיי בתה.
צ'לי הפקידה אותה אצל חברתה הנוצרית יוליה בעודה יוצאת לקדם את עסקיה. היא גם ביקשה ממנה להקפיד שפולט לא תלמד ספרדית ושתדבר תמיד יוונית, כדי להימנע מהמבטא המיוחס ליהודים דוברי הלדינו. היו אלה החושים החדים של צ'לי שעמדו מאחורי ההנחיות הללו, והם הלכו והתחדדו ערב מלחמת העולם השנייה. על רקע המתיחות באירופה, רקמה צ'לי תוכנית הימלטות והוציאה ויזה לארצות הברית בזכות קשריה עם ראש העיר. בהזדמנות הראשונה שעלתה בידיה לעזוב (שבדיעבד הייתה גם ההזדמנות האחרונה), היא עלתה על אונייה לאמריקה תוך שהיא משאירה את בתה אצל יוליה בצירוף הוראה ברורה: "היא חייבת להישאר אצלך עד שאחזור. אל תתני אותה לאף בן משפחה". היא ידעה על מה היא מדברת. כשאחיה הגיע לאתונה וביקש לקחת את פולט חזרה לסלוניקי כדי שתשהה בחיק משפחתה, יוליה סירבה למסור אותה, ובכך הצילה את חייה. המשפחה, כמו מרבית יהדות סלוניקי, נרצחה על ידי הנאצים.
בינתיים בצד השני של האוקיינוס, צ'לי הצליחה להתאקלם במהירות בעזרת החוצפה יוצאת-הדופן ויצר ההישרדות הנועז. היא מצאה לעצמה עבודה בדוכן מזון מהיר בשכונת אינווד שבמנהטן והתחילה להרוויח בדולרים. במקביל גייסה מימון לסרט תעמולה שהפיקה לתמיכה במולדתה יוון תחת הכיבוש הנאצי. על הדרך פגשה את רקס ווילסון, מקרין סרטים מקומי שהתאהב בה. למרות האנגלית הרצוצה שלה, והיוונית הלא-קיימת שלו, השניים התאהבו והתחתנו. "הם לא תקשרו, אבל הוא קנה לה סיגריות וזה שכנע אותה", מספרת בונדי ווילסון וולטרס, שבאה לעולם כפרי של סיפור האהבה המפוקפק הזה, "היו להם ריבים קשים. סיפרו לי שהיא נהגה לזרוק כלי מטבח מהחלון ובמקרה אחר אפילו מזרון". למרות זאת הם נשארו יחד, והבעל המאוהב אף תמך בה במאמציה לגיוס תרומות למען העם היווני, שצ'לי שלחה לשם באוניות ציוד ואספקה בעלות של כמאה אלף דולר. כשהמלחמה נגמרה, שלחה את עצמה לשם כדי להתאחד עם פולט.
בדרך חזרה לאתונה, החליטה צ'לי לעשות קפיצה קטנה לפלשתינה. היא קיבלה מידע שבנה בכורה דניאל שרד את המלחמה ויצא ליישוב היהודי בארץ ישראל. היא יצרה איתו קשר וגילתה שהוא גר בקיבוץ והתגייס להגנה, ושהוא גם ממש לא מרוצה בסביבתו החדשה. זה הספיק לאם הנועזת כדי לצאת למבצע בעורף האוהב, וכך היא הגיעה לחיפה ונפגשה עם דינו. זה לא היה קל, אבל היא הצליחה לחלץ אותו ממפקדיו, ככל הנראה בתמורה לשוחד. "תמיד יש שוחד במקרה שלה", טוענת הנכדה דינה. ווילסון נאלצה להמשיך ולשחד עוד אנשים במבצע המילוט הזה, גם באתונה. "חטפתי את דינו מישראל ויצאנו לאתונה באוניה. אמרתי לו לא לצאת מהתא, אבל הוא לא הקשיב לי והסתבך עם שירותי ההגירה. למזלי, שחררתי אותו בזכות הקשרים שלי עם ראש העיר", היא נזכרת. אחרי שאספה את פולט ממאמא יוליה, צ'לי התאחדה עם שני הילדים שהשאירה מאחור בדרך לחיים חדשים בניו יורק, לצד אחותם בונדי שמעולם לא הכירו.
המשפחה התאחדה סוף סוף בניו יורק תחת מטריית החירות האמריקנית, אבל תשומת הלב של צ'לי הופנתה כרגיל לביזנס, פחות לילדים שלא ראתה כל כך הרבה שנים. ההתאקלמות שלהם הייתה לא פשוטה. פולט מספרת למשל כיצד בהיעדר אמה למדה אנגלית מאחותה בונדי בת הארבע. בינתיים, הדוכן שלה המשיך להניב רווחים נאים, לא מעט בגלל שנהגה לגבות על המוצרים שלה יותר ממחירם הנקוב. עם הכספים שחסכה התחילה להשקיע בנדל"ן בסביבת טיימס סקוור, אזור הנודע לשמצה בניו יורק של אותם הזמנים, היא ייסדה את המסעדה "מיקונוס" במנהטן שהפכה למקום מפגש לוהט לקהילה היוונית, אותו פקדו סלבס רבים כמו ג'קי אונסיס ושירלי מקליין. במקביל רכשה תיאטראות שהוסבו לבתי קולנוע. תחילה נהגה להקרין בהם קלאסיקות יווניות, ובהמשך פנתה לסרטי זימה.
השינוי בניהול התוכן של צ'לי נבע מהפריחה של תעשיית הפורנו הרך בארצות הברית של סוף שנות ה-60. אלו היו ימים בהם רשת האינטרנט ושירותי סטרימינג לא היו בגדר האפשרויות או אפילו החלומות הבלתי-אפשריים, והרבה לפני השקת מכשיר הווידאו הביתי הראשון. בעוד שרוב בתי הקולנוע והתיאטראות התקשו לשרוד כלכלית, אלו שלא התביישו להציע תכנים לצופים חרמנים - שגשגו. צ'לי זיהתה את הפוטנציאל הכלכלי, וכהרגלה הייתה נחושה וחסרת בושה. חלוצה אמיתית. היא גם פנתה להפקת סרטי פורנו דרך חברת Chellee Films ואיתה הוציאה סרטים כמו Come Ride the Wild Pink Horse, Bed of Violence ו-Scarf of Mist, Thigh of Satin - יצירות סופט-קור מ-1967. בהתאם לטעם הקהל ורף הציפיות שלו, התחילה להפיק גם סרטי הארד-קור ביחד עם בתה בונדי שהפכה לשותפה עסקית. ההצלחה שלה הייתה חסרת-תקדים, והיא צברה הון אדיר. גם חיבתה המוגזמת להימורים על משחקי קובייה, שהביאה להפסדי כספים רבים, לא הזיזו לה ולמאזנה החשבונאיים.
ב-1970 רכשה צ'לי את תיאטרון "טיבולי" היוקרתי, ובלי הרבה כבוד לעברו המהולל הסבה אותו לבית קולנוע לסרטי זימה להומואים. במיתוגו החדש תחת השם "אדוניס", הפך למוקד עלייה לרגל לרבים, ואף זכה למחווה קולנועית בקלאסיקה ההומו-אירוטית, "לילה באדוניס" (A Might at the Adonis) מ-1978. למרות היותה אישה גדולה מהחיים בזירה העסקית של תעשיית הפורנו המשגשגת בניו יורק, חבריה מספרים שהיא נהגה כאחד האדם באופן אישי, לפחות בין אלה שזכו לבקר בדירה שלה, ולחלוק איתה לילות הוללות מסביב לשולחן הפוקר. כוכב הפורנו ג'ימי גיליס והמפיק הרברט ניטקי היו שוהים של קבע, וכך גם המאפיונר מיקי זפרנו שעל פי השמועות (המבוססות) סיפק לה פרוטקשן, כיאה לראש משפחת פשע - כך מתארים אותה קרוביה, כמי שעמדה במרכז ההתרחשויות בדירה, וזכתה לכבוד אדיר מכולם.
לרוע המזל, אפילו המאפיה לא הייתה מסוגלת להעניק לה הגנה מול זרועות החוק, כשאלה התחילו לפעול למיגור תעשיית הפורנו בשנות ה-80. הטרדות משטריות חוזרות ונשנות של מפעילי בתי הקולנוע ולקוחותיהם, כמו גם כתבי אישום נגד מפיצים ומפיקים, היו דבר שבשגרה. אפילו בונדי, שנישאה לבמאי הפורנו דון וולטרס, נעצרה לחקירה. למרות זאת, בתי הקולנוע המשיכו לפעול לאורך האייטיז (האדוניס נסגר ב-1989). אבל צ'לי, כאמור, לא ממש שמה קצוץ על מה שמצופה ממנה. אפילו מצד הרשויות. לפחות בביתה - החגיגה נמשכה. מי שלא נהג לקחת חלק פעיל בחגיגות הפרטיות היה הבעל רקס, שלאורך השנים הבין שאין לה יותר מדי עניין בו, וגם לא מספיק מקום. שתי נשים עולצות שהפכו לדיירות קבועות בדירה, אווה ואנג'לה שמן, העסיקו אותה יותר. בני המשפחה לא הופתעו לגלות שצ'לי לסבית.
היא אומנם לא הצהירה על כך, אבל מעולם לא הסתירה את חיבתה לשתי הנשים, במיוחד בגילה המאוחר. לפי בונדי, רקס קיבל זאת בהתחלה וחלק את חייו עם שלוש הנשים, אך בשלב מסוים החליט לעזוב לפורטו ריקו, רק כדי לחזור עם הזנב בין הרגליים ועם בריאות שברירית. צ'לי דאגה לו עד למותו, מה שאי אפשר לומר על בריאותה שלה. היא המשיכה לעשן בתדירות גבוהה במיוחד, ורק אחרי שעברה כמה התקפי לב, הפסיקה. אבל זה היה מאוחר מדי. היא הלכה לעולמה ב-1994, ממש באותה שנה בה נבחר רודי ג'וליאני לראשות העיר ניו יורק, והורה על סגירת כל עסקי המין המפוקפקים בסביבות טיימס סקוור. למעשה, ג'וליאני שם קץ למורשת העסקית של צ'לי ווילסון, שנותרה מפוקפקת בעיני רבים, אך מלאת השראה פמיניסטית עבור אחרים.
הסרט Queen of the Deuce מבקש ומצליח להלל את האישה החזקה, הבוטה והבלתי-מתפשרת ומתנצלת שהייתה, זו שעל אף חסרונותיה האישיים ופגמיה כאמא וכאשת-איש, הייתה מושא להערצה עבור בני משפחתה, נשים וגברים, יוונים וגם יהודים. אחרי כל התלאות שעברה בדרך, היא סירבה להתקפל בפני מי שניסו לעמוד בדרכה. אפילו לא בפני הנאצים. ועם זאת בתה מספרת כי למרות הכול, היו לה רגשות אשם של שורדת. "היא לא הסכימה לקבל כספי שילומים כי מבחינתה זה כסף דם", היא מגלה ונזכרת במצוקתה הנפשית שצצה ברגעיה האחרונים על ערש דווי: "היא ביקשה לראות את אחותה שוב, אבל אמרתי לה שאני לא יכולה לעזור לה בזה. אז היא אמרה: 'אולי את יכולה להביא לי נאצי כדי שאוכל לירות בו?'". אומנם גם משאלה זו נותרה מיותמת, אבל סיפור הישרדותה והצלחתה של צ'לי ווילסון הוא כנראה הנקמה הטובה ביותר.
