בשנות ה-70 הריצה חברה להשכרת רכב קמפיין עם הסלוגן "אנחנו במקום השני, אז אנחנו משתדלים יותר" (We're number two, so we try harder). במובן מסוים זה המצב האידיאלי עבור מותג מצליח - אתה מצליח מאוד אבל חסין בפני הזחיחות והלחצים המשתקים שמכריעים את המקום הראשון. נעם בתן עם "מישל" התלת-שפתי הנהדר שלו הבהיר אתמול, בגמר האירוויזיון בוינה, שהמקום השני הוא המקום האידיאלי עבור ישראל בעת הנוכחית - או כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותו בליקוק שפתיים קולקטיבי, "המקום השני המכובד".
נועם בתן בביצוע השיר "מישל" - אירוויזיון 2026, וינה
(צילום: באדיבות כאן, תאגיד השידור הישראלי ואיגוד השידור האירופי (EBU))
אין ספק, בתן והחבורה שלו נתנו בוסט נאה למורל לאומי שאינו בשיאו, בלשון המעטה, וסיפתחו לנו ברכות את השבוע הזה. וזה לא היה קל. בשנים האחרונות ישראלים צופים בארוויזיון כמו בא.ק.ג. בינלאומי שמשקף את מקומנו בין משפחת העמים. תחושת הלאומיות בוערת יותר מתמיד. שרקו לנו בוז? השופטים בעדנו? מנסים לשים לנו רגליים? מדינות מחרימות אותנו ולא מגיעות לאירוע? מחאות מציפות את הרחובות? הטרגדיה והקסם של הארוויזיון פועלים ביתר שאת והתחרות מתעקשת להישאר מסיבת הכיתה האירופאית שלא הוזמנו אליה, ובכל זאת צצנו בדלת וירדנו באלגנט לרחבת הריקודים. אתם יודעים את מי תזרקו לאסיה, מקום שני בפרצוף שלכם.
2 צפייה בגלריה
נתנו בוסט נאה למורל לאומי שאינו בשיאו. נועם בתן מתוך גמר האירוויזיון
(צילום: REUTERS/Lisa Leutne)
בכל שנה מקפידה אירופה לעטות את הפנטזיה של אירופה הליברלית והמאוחדת לערב אחד של פופ קיטשי קליט ומופרע קשב, United By Music עאלק. אבל בשנים האחרונות, במיוחד סביב ישראל, גבולות הפנטזיה הזאת מתנפצים. נדמה שהפער בין הקלילות הארוויזיונית לכובד המשקל שהונח עליה מעולם לא היה גדול יותר. בין אם מצד ישראל, מצד המדינות האחרות שהשתתפו בה או אלו שבחרו בהפגנתיות שלא להגיע ושידרו כתוביות תמיכה פרו-פלסטיניות במקום הגמר. הפנטזיה הרטובה של כל פרנואיד התגשמה לנו: העולם (או חלקו הרועש) באמת נגדנו, וכן, באמת הכל פוליטי, אנחנו באמת האנדרדוג הנרדף.
חמש מדינות סירבו לקחת חלק בתחרות השנה בגללנו: ספרד, איסלנד, אירלנד, הולנד וסלובניה - כולן טענו שאם נשתתף הן "לא יוכלו להשאיר את התחרות נקייה מפוליטיקה". חמודות. אבטחה חסרת-תקדים הקיפה את המשלחת הישראלית. השופטים הוחזרו לחצי הגמר וכוחן של הצבעות הקהל בגמר רוסן לטובת השופטים. מספר ההצבעות לכל תשלום ירד בחצי. אז כן, הארוויזיון אולי רגיל לפוליטיקה שנכנסת מהדלת האחורית, אבל לא יודע להתמודד עם אחת שנכנסת מהדלת הקדמית. אבל היי, אנחנו כבר מנוסים, וכאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ וכן נרבוץ! ואם שם המשחק בארוויזיון הוא לבלוט בין כל שאר הביצועים ולהשאיר חותם, מסתבר מצאנו את הדרך הכי אפקטיבית לעשות את זה, מה לעשות. אי אפשר להיות יהודי במזרח התיכון בלי שמישהו יחליט להפוך אותך לפרק המיוחד בעונה. אין בעיה, נראה אתכם מדלגים עלינו במסיבת כיתה הבאה.
2 צפייה בגלריה
כבר לא רק קרקס המגדרים העמומים והתלבושות המופרכות. נציגת בולגריה הזוכה באירוויזיון
(צילום: יובל חן)
אז כן, זה הזמן שלנו ושל אירופה להודות שהארוויזיון, שחגג השנה 70 שנה הוא כבר לא רק קרקס המגדרים העמומים והתלבושות המופרכות שהוא מתיימר להיות. אמנם הגימיקים עדיין כאן - ניב אלבני קדום, פנים מוכספות, שירים על BDSM, שיר בגרמנית לבריטניה ושיר באנגלית לגרמניה - אבל אנחנו יכולים להיות גאים: הכנסנו לו סופית ערך מוסף והענקנו לצופים עוד משמעות ערכית להצבעה בתחרות, שתי תחושות במחיר של כרטיס אחד. הנחנו הכל על השולחן אבל בלי להניף אף כסא. בולגריה זכתה (בצדק) עם שיר פופ דאנס אגרסיבי שביטא יפה את החרדה הכללית, אפילו השופטים היו קצת בעדנו - וחוץ מהממורמרות שנשארו בבית בפיג'מה, כולם נהנו.
ואי אפשר בלי המובן מאליו: המקום השני הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו. אנחנו הרי לא באמת מעוניינים לדחוף אצבע לעין של אירופה, רק לתפוס את מקומנו הטבעי. לעלות על טיסת לואוקוסט, לטייל בערי היבשת, לקנות בסופר בזול ולהרגיש מקובלים במידה. אני לא יכולה לחשוב על ישראלי אחד שהיה רוצה לארח את הארוויזיון בשנה הבאה בירושלים, אני לא רוצה להתחיל אפילו לשער מאיזה גירעון תקציבי היו מגרדים את הכסף בשנת בחירות, אין לי כוחות נפש לעוד סבב קרב-חתולות בין התאגיד לממשלה ותכלס, אנחנו פשוט לא בנויים לארח את המסיבה הזאת כרגע. תנו לי רק מקום שני, שנה אחרי שנה, עד שנרגיש מספיק מיוצבים לארח פה. ועד אז? נעשה את מה שאנחנו טובים בו, נשתדל יותר.
