"מעולם לא דיברתי על זה בגלוי", צייצו סקיילר דבנפורט בחשבון הטוויטר שלהם לפני כשנתיים, "אבל אני רוצה להושיט את ידי לכל מי שחווה את זה כרגע. תמיד הזדהיתי כאנדרוגינוס/א-בינארי. כשמלאו לי 18 עברתי כריתת שד כפולה ושיניתי את השם שלי מקתרין לסקיילר. לפני אובדן הראייה שלי הציקו לי מאוד בעבודה, לעתים קרובות התאפקתי במשך תשע שעות, כי כשנכנסתי לשירותים סבלתי מקללות והצקות. לא הכרתי אף אדם שיכולתי להזדהות איתו וחלקים מהמשפחה שלי היו מאוד לא תומכים, בלשון המעטה (...) אם מישהו שקורא את זה מרגיש לבד במסע באופן דומה או שאפילו יש לו שאלות לגבי ההליך והציפיות ממנו, הוא מוזמן לפנות אליי באמצעות הודעה כאן (...) הניתוח הזה היה אחד הדברים הכי אמיצים וטובים שאי פעם עשיתי עבור עצמי, ואני אחשיב אותו כברכה כל עוד אני בחיים. אני כל כך אוהב(ת) את הצלקות שלי". לציוץ מצורף תצלום של סקיילר ללא חולצה, בו נחשף פלג גופם העליון והצלקות מניתוח הכריתה הכפול.
סקיילר דבנפורט, כפי שאולי כבר הבנתם, מזהים את עצמם כא-בינארים או Agender - אדם שאינו מרגיש משויך לאף מגדר, זכר או נקבה, הגדרה שהולכת ומקבלת מקום בעיקר בשנים האחרונות, אם כי עדיין סובלת מקשיי קליטה והכלה. זה אומר שהריאיון הזה, שנעשה עם דבנפורט לרגל הגעתו של סרט המתח בכיכובם, "תהיו העיניים שלי" (See For Me) שמגיע גם לישראל לאחר כמעט שנה של שוטטות ברחבי העולם, יכלול התייחסות אל דבנפורט בלשון רבים. אבל גם אם הקורא הממוצע צריך לשבור כמה תבניות במוח ולהשהות קצת ביקורת כדי להתרגל לרעיון, כמות התבניות שדבנפורט היו צריכים לשבור כדי למצוא את עצמם במקום נוח יחסית בחברה היה כפי הנראה גבוה יותר.
"כן", הם צוחקים בראיון ל-ynet, "זה בהחלט הנושא הכי חם עכשיו. אבל דווקא היום כבר לא אכפת לי איך פונים אליי. הזהות שלי לא מוצמדת למילה ואני לא נעלב(ת) אם מישהו פונה אליי כנקבה, כי אני מבינ(ה) שככה אני נראית כלפי חוץ. אני תמיד מעריכה כשאנשים עושים את המאמץ ואם מישהו שואל אותי אני אסביר, אבל גם את הניתוח לא עשיתי בשביל הנראות אלא בשביל התחושה הפנימית שלי בגוף שלי".
"בעצם גם לא ממש רוצה להיות בן. אני רוצה להיות כלום"
שנות העשרה המאוחרות של דבנפורט, היום בני 29, היו ללא ספק עמוסות למדיי. אחרי ילדות והתבגרות מורכבות שכללו זהות מינית מבולבלת ותגובות מתעללות מהסביבה הקרובה, דבנפורט עברו ניתוח כריתת שדיים שנועד להעניק להם תחושה קצת יותר טובה בגוף של עצמם. "מגיל מאוד צעיר כל ענייני הילד-ילדה מאוד בלבלו אותי", הם משחזרים. "ובגיל 14-13 בערך התחלתי להבין שמשהו שונה, לא במקום, אבל לא ידעתי איך לקרוא לזה. שיניתי את השם שלי מקתרין-אווה לסקיילר שהוא יותר נייטרלי, אבל היו צריכות לעבור 15-10 שנים כדי שיתברר ש'היי, זה דבר! יש לזה מילה!" אבל כשאני למדתי בבית ספר קטנטן בוויסקונסין בשנות ה-90 היה לנו טרנסג'נדר אחד בבית ספר, אז הנחתי שאני טרנסג'נדר".
אחרי ייעוץ וטיפול פסיכולוגי בן שנתיים קיבלו דבנפורט את האישור לבצע את ניתוח הכריתה, כשהיו בני 18. "אחרי הניתוח הרגשתי מדהים. אני זוכר(ת) שהתעוררתי מהניתוח בוכה מרוב אושר וכולם חשבו 'אוי, משהו לא בסדר'. ואני אמרתי 'לא, אני פשוט כל כך אסיר(ת) תודה'. אבל כשהגיע הזמן להמשיך עם טיפולים הורמונליים כדי להשלים את שינוי המין הרגשתי שאני בעצם גם לא ממש רוצה להיות בן. אני רוצה להיות כלום, שלא תהיה לי שום הגדרה מינית, אני לא מרגיש(ה) שאני משתייכ(ת) לשום מין. זה היה מאוד מבלבל לתקופה ארוכה, כי עד לפני שנתיים לא שמענו אז מונחים כמו א-בינארי או Agender, זה היה יותר 'סקיילר מוזרה ואנחנו לא יודעים איך לקרוא לזה'. לשנות את השם והמגדר בתעודת זהות היה עניין מורכב ויקר, ועכשיו בקליפורניה החלפתי את המגדר שלי ל'אף מגדר' תמורת 30 דולר", הם צוחקים. "וזה דף נייר. ההבדל בין עכשיו ללפני שמונה שנים הוא פנומנלי".
איך הסביבה הקרובה שלכם הגיבה? קיבלתם תמיכה?
"דמות הורית אחת תמכה בי תמיכה מאוד דלה, והדמות השנייה אמרה 'אוקיי נראה איך זה יתקדם'. הם לא ידעו כי גם הם לא היו חשופים לזה. אחד מהם הגיע ממדינה אחרת, וזה לא היה נפוץ שם, מן הסתם. אבל ההורה הזה עדיין מעורב מאוד בחיי ומאוד תומך בי. ואני מודה על זה כי אני יודע(ת) שיש הרבה אנשים שאין להם תמיכה הורית בכלל, ואין להם תמיכה כשהם עוברים תהליך כזה. ובכנות, אנחנו חייבים להראות קצת חמלה כלפי אנשים שכרגע נמצאים מעל לגיל 50 בערך, כי הם לא גדלו עם זה ופתאום יש עוד מילים חוץ מהוא והיא".
ומה הדרך הכי טובה לתאר את התחושה הפנימית שלכם בגוף שלכם היום?
"זה מוזר. אני רואה את הגוף שלי כמו שלוחה של עצמי, זה לא כולי, זה אולי עשרה אחוז ממני. אני מרגיש(ה) מאוד נוח בגוף שלי. לפעמים יש לי כאב ראש או גב כמו לכולם, אבל אני מסתכל(ת) עליו כמו על כלי רכב פיזי נהדר, שמאכסן את הנשמה שלי או לפחות חלק ממנה, כדי שאוכל לנוע בעולם ולעשות את הקטע שלי. וכשזה יסתיים אני אחליף אותו במודל אחר, אני מניח(ה)", הם צוחקים.
"זה קרה לי בתוך לילה אחד, אחד הדברים הכי קשים שהתמודדתי איתם בחיים"
יש משהו מאוד קליל בשיחה עם דבנפורט, שאין בה שום שריד לכובד הראש הטבעי שנלווה לעניין המגדר. הם ישובים בביתם בלוס אנג'לס ומקטרים בעליצות על יום מעונן, אבל העניין הוא שהיעדר הזהות המינית שלהם הוא אפילו לא הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו. שנתיים לאחר הניתוח הם חוו התקף של מיגרנה המיפלגית, סיטואציה נדירה שעלולה להחמיר לכדי שבץ. במקרה של דבנפורט זה נגמר באובדן ראייה נוירולוגי שאירע תוך מספר שעות, והותיר אותם עיוורים באופן רשמי (עם יכולת ראייה מעטה של אור וצלליות). למען הסר ספק, אין שום קשר בין הניתוח לאובדן הראייה.
לאחר שנתיים, שאת רובן הם בילו בבתי חולים, הם החלו להגשים את החלום על קריירה במשחק. בהתחלה בעיקר בדיבוב בסדרות טלוויזיה ובמשחקי וידאו, עכשיו, לראשונה, גם בקולנוע בתפקיד ראשי. סופי, הדמות הראשית שהם מגלמים במותחן "תהיו העיניים שלי" היא בחורה עיוורת, מחליקת סקי אולימפית לשעבר, שאיבדה את הראייה שלה בעקבות פציעה ועכשיו מתפרנסת כדוג-סיטרית ומתקשה להשלים עם מצבה החדש. באחת הפעמים שהיא שומרת על חתול בבית גדול וריק היא נאלצת להתמודד עם פלישת גנבים לבית.
סופי נעזרת באפליקציה שמחברת בין עיוורים לאנשים רואים, שבאמצעות המצלמה של הטלפון הנייד משמשים להם עיניים ומסייעים להם להתמצא בסביבה שלהם. כמו שאפשר להסיק, סופי משתמשת באפליקציה באופן קצת שונה מרוב העיוורים, בעקבות הסיטואציה המלחיצה שנקלעה אליה. וכן, מדובר באחד הסרטים היותר מותחים ומרשימים, אם אתם חובבי הז'אנר, בין היתר בזכות העובדה שסופי היא לא הטיפוס שהייתם מצפים לקבל במותחן על אדם עם מוגבלות ראייה. למעשה היא אדם לא נחמד במיוחד. היא ממורמרת, מרחיקה מעליה את הקרובים אליה, מועלת באמון שנותנים בה אנשים ובאופן כללי לא יודעת לאן לתעל את הכעס על מצבה.
עוד במדור קולנוע:
מאוד אהבתי את העובדה שהאופי של הדמות לא מוגדר על ידי המוגבלות שלה.
"אני אוהב(ת) את זה אצל סופי. היא די קשוחה ובהרבה רגעים הרגשתי שאני לא מחבב(ת) אותה, אבל אהבתי את זה שהם (אדם יורק וטומי גושו, היוצרים, ס"ש) לא הלכו לצד הקורבני של הדמות בגלל שיש לה מגבלה. אהבתי את זה שהם נתנו לה קצת פלפל. גם אני מרגיש(ה) ככה לא פעם לגבי עצמי".
היא הייתה כזו גם לפני שהיא התעוורה?
"די בטוח שהייתה לה אישיות חזקה מלכתחילה והיא לא רצתה לאבד את העצמאות שלה, אז היא הגיבה בפיצוי יתר. 'אני בסדר! אני בסדר!' אני שומע(ת) את זה מהרבה אנשים עם מוגבלויות שמיעה או ראייה, חלקם מתעקשים שהם בסדר כדי לא להיראות חלשים או לעורר רחמים. לא קל לאזן את זה, אני יכול(ה) להעיד מניסיוני. לא הייתה בי את האכזריות של סופי, בעיקר כלפי אמא שלה, למשל ברגעים שהיא מנסה לחבק אותה והיא כזה 'אוקיי אני מאחרת, אני צריכה לזוז'. ואני בתוכי כאילו 'נו באמת, תני לה חיבוק!'. סופי היא בגיל 19-18, בדיוק בסוף גיל ההתבגרות, ואני חושב(ת) שגם זה משחק תפקיד. כי המתבגרת הזאת רוצה לדעת שהיא עצמאית וזה מעל הכול".
איך התמודדתם עם הימים הראשונים אחרי איבוד הראייה?
"זה קרה לי בתוך לילה אחד, אפשר אפילו להגיד שזה קרה תוך שעה. זה היה אירוע נוירולוגי מאוד פתאומי, אחד הדברים הכי קשים שהתמודדתי איתם בחיים. אני לא בטוח(ה) שהתמודדתי עם זה. הייתי ההפך הגמור מסופי, ומבחינתי זה היה מאוד מסקרן לבדוק איך זה היה מרגיש אם הייתי בוחר(ת) בנתיב ה'אני כועסת, תעזבו אותי לבד' שלה. אני יותר נפלתי לדיכאון. אני מרגיש(ה) שכשהחיים מתנפצים לך, אפשר לקחת את זה לכיוון הטוב או לכיוון המריר (Bitter or Better). אני הלכתי עם הכיוון שרוצה להשתפר, אבל זה מעניין לראות לאן זה עלול היה להתפתח אם סקיילר הייתה לוקחת פנייה אחרת והופכת לסופי".
4 צפייה בגלריה
"כשהחיים מתנפצים לך, אפשר לקחת את זה לכיוון היותר טוב או לכיוון המריר". סקיילר דבנפורט, מתוך "תהיו העיניים שלי"
"לא סיפרתי לאף אחד שם בצוות שהראייה שלי מוגבלת כי פחדתי שלא ילהקו אותי"
את החלום על משחק סקיילר כמעט השתכנעו לנטוש. רופא שבדק אותם לאחר המקרה המליץ להם "ללמוד ברייל ולהשיג עזרה 24/7, אחרת לא נוכל להסתדר". היום סקיילר מתגוררים לבדם בבניין דירות בלוס אנג'לס וגם על סט הצילומים של הסרט בקנדה הם התנהלו לבדם, ללא סיוע מעוזר אישי.
מתי הבנת שיש לך בכל זאת סיכוי להפוך לשחקן(ית)?
"תמיד רציתי לשחק אבל במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני יותר מדי מוגבל(ת), יותר מדי חולה, שאני צריך(ה) למצוא משהו אחר. סופי חזרה להחליק, שזה הרבה יותר מפחיד מלשחק", הם צוחקים. "אחרי השנתיים בבתי החולים התחלתי לדבב במשחקי מחשב. הייתי כל כך מתוח(ה), לא סיפרתי לאף אחד שם בצוות שהראייה שלי מוגבלת כי פחדתי שלא ילהקו אותי. הקריאה הייתה מאוד מאתגרת ופשוט למדתי איך לשנן במהירות. אחרי שהצלחתי להקליט בערך שעתיים בכל יום, הבנתי שזה אומנם מייצר אצלי המון מתח אבל אני מסוגל(ת) לעשות את זה, אני מסוגל(ת) להשתלט על החימר ולעצב אותו".
המשחק עזר לכם להיחלץ מהסיטואציה שהייתם בה אחרי ההתעוורות?
"משחק הוא כנראה הדבר היחיד שחילץ אותי משם אם להיות כן(ה). המטרה הזאת שישבה אצלי בראש גרמה לי לשרוד עוד יום ועוד יום עד שיצאתי מזה".
יש משהו שאתם מתגעגעים אליו כאדם רואה?
"ה-כול. הכול. להיות מסוגלת לקרוא בקלות, אני לא זוכר(ת) איך זה לצפות בסרט, אני מתגעגע(ת) לחופש שבאפשרות לנהוג, למרות שאני לא מתגעגע(ת) לנהיגה עצמה, בגלל שאפילו כשיכולתי לראות זה הפחיד אותי נורא. אם הייתי יכול(ה) לראות מחר אני לא חושב(ת) שהייתי מסוגל(ת) לנהוג בלוס אנג'לס, זה פשוט חוסר שפיות. אז אני מתגעגע(ת) לחופש אבל באמת הייתי מבועת(ת) מנהיגה. ולהיות בלוס אנג'לס בלי לנהוג זה מבאס. אני הולך(ת) המון".
האפליקציה שמתוארת בסרט קיימת במציאות. השתמשתם בה?
"הייתי בטוח(ה) שהאפליקציה היא משהו שהכותבים המציאו עבור הסרט!", הם משתאים. "לא ידעתי בכלל שזה קיים ואני לא בטוח(ה) שהייתי יכולה להיעזר בה, כי כשאתה בבית חולים אתה בעיקר לא הולך לשום מקום. רק אחרי שהגעתי לקנדה ואמרתי (ליוצרים) שכדאי שמישהו יבנה את האפליקציה הזאת הם ענו לי שזה כבר אמיתי. אופסי".
איזו סצנה הייתה הכי מאתגרת לצילום?
"זאת שצילמתי בערך 20 טייקים שלה כשאני נופל(ת) בשלג לבוש(ה) בטי-שירט ויחף(ה) בקנדה בחורף. הקנדים מאוד חמודים אבל זה היה די אכזרי. היו סצנות שלא היו קשות לצילום אבל היה בהן מתח מסוים. כל הסצנות שבהן אני יורה ישירות במישהו, אין שם באמת כדור, רק ניצוץ קטן שמדמה ירייה ושומעים את הסאונד שלה, אבל זה בהחלט מורט עצבים לירות ישירות לכיוון של המצלמה. יש שם בנאדם ואפילו אם הוא יושב בתוך זכוכית משוריינת תמיד הרגשתי מתח, כי הוא כל כך קרוב ואני יורה לכיוונו".
ושאלה אחרונה שאי אפשר לדלג עליה, בתחילת הסרט סופי מגיעה לבית כדי לשמור על חתול, אבל החתול בכלל לא מופיע בשאר הסרט. איפה החתול?
"הוא בטח נשאר מחוץ לטווח הצרות, כמו שחתול אמור לעשות", אומרים סקיילר בפסקנות. "ותרשי לי להגיד לך, החתול הזה היה דיווה על הסט, כי אפשר לאמן כלב, אבל חתול? אני מתארת לעצמי שבעל חיים ששומע יריות יתחבא או שהוא פשוט ברח כשפתחתי את הדלת. זה אולי עשוי לענות על השאלה איזו סצנה הייתה הכי קשה לצילום, זאת הייתה הסצנה עם החתול כי הוא לא עשה מה שהיינו צריכים שהוא יעשה! הכיסים שלי היו מלאים באוכל של חתולים כדי שאני אריח כמו משהו שהוא היה רוצה, אבל לא. הוא לא נגע בו. את יכולה להחזיק את כל החטיפים הכי טעימים בעולם והוא יהיה כזה (נאנחת) 'אני אהיה בטריילר שלי'".
