לפני חודש בערך דיברתי עם אמא שכולה בטלפון.
"מה שלומך?", שאלתי אותה בתחילת השיחה.
"אתה לא יודע שלא שואלים אמא שכולה מה שלומה?", היא ענתה לי בקול חמוץ-מתוק.
שתקתי במבוכה והתחלתי לגמגם.
היא קלטה שאני מבולבל, ומיהרה לשבור את הקרח: "זה בסדר. כנראה לא קיבלת את התדריך.."..
צחקנו בעצב והמשכנו לדבר.
שבוע אחרי קיבלתי טלפון מסיגל, אישה מדהימה מבארי, שאיבדה את בעלה אריק ב-7 באוקטובר.
"שמע נעם, אני עורכת מפגש ל-20 אלמנות מהעוטף. נשב אצלי בבית באווירה מאוד לא רשמית. חשבתי שאולי תרצה לבוא לדבר. להכיר. להקריא שירים. מה שבא לך".
עברו כמה ימים, ואני בדרך לקיבוץ חצרים, שבו הוקמה שכונה זמנית לקהילת בארי.
ככל שאני מתקרב לקיבוץ, ווליום החרדה שלי עולה.
אני מתפתל בחוסר נוחות במושב והידיים שלי מזיעות על ההגה.
רק שלא אפול בלשוני כמו בשיחת הטלפון ההיא, ואגיד משהו שלא אמורים להגיד.
אני מנסה לדמיין איך יתנהל המפגש.
מה התפקיד שלי? איך בכלל ניגשים לאירוע כזה?
איך ייראו הנשים האלה, שעולמן חרב עליהן בשנה האחרונה?
המילה הזאת – אלמנה – תמיד נושאת איתה מטען אסוציאטיבי כל כך מסוים.
אולי כי הרגילו אותנו לדמיין אישה בוכייה כפופת-גב, לבושה בשחורים, עם עיגולים כהים מסביב לעיניים.
ניסיתי לחשוב מה להגיד להן.
מה לא להגיד.
איך למצוא מילים שיחזקו. שיעודדו.
מה בכלל הקודים ההתנהגותיים?
זה בסדר לזרוק בדיחה?
זה בסדר לשאול על האדם שאיבדו?
איך לא מפקששים?
הרי כל כך קל להגיד את הדבר הלא נכון.
הסיטואציה כל כך רגישה.
יש בכלל מותר ואסור?
יש איזה ספר חוקים או רשימת "עשה ואל תעשה"?
ולמה תמיד לפני סיטואציות כאלה אני נהיה מוזר ונבוך?
לצערי, בשנה האחרונה כמעט כל ישראלי עמד בפני סיטואציה כזאת.
בהלוויה. באזכרה. בניחום אבלים. או אפילו על הדרך, במפגש רנדומלי.
המעגלים במדינה הקטנה הזאת צפופים-צפופים.
כולם מחוברים לכולם.
כולם שזורים בכולם.
האבל לא פסח על אף אחד.
כמעט כל אחד איבד מישהו.
או לפחות מכיר מישהו שאיבד מישהו.
מעגל ראשון. שני. שלישי.
והחיים... החיים לא מכינים אותנו להתמודד עם המוות.
אין קורס מבוא לשכול, למרות שלא היה מזיק לנו אחד.
אז אין ברירה, אלא לברר לאט-לאט ובזהירות איך להתנהל במצבים האלה.
ואולי... אולי זו לא בושה לשאול.
ואז הגעתי לחצרים.
התבחבשתי קצת בתוך הקיבוץ עד שמצאתי את השכונה של בארי.
סיגל קיבלה אותי בחיבוק והובילה אותי לקרווילה שלה.
עמדתי מחוץ לדלת עם לב דופק וידיים רועדות.
נכנסתי.
על החיים ועל המוות.
"שלום! תודה שהזמנתן אותי".
כבר בשנייה הראשונה קלישאת האלמנות קרסה לנגד עיניי.
הנשים האלה נראו... רגילות.
עצובות. שמחות. צוחקות. בוכות. הכול מהכול.
לא מתאימות לשום מגירה.
לא נכנסות לשום שבלונה.
אי אפשר לתייק אותן תחת שום קטגוריה.
היו דתיות. חילוניות. צעירות יותר. צעירות פחות.
היו בלבוסטיות. היו מופנמות.
השכול לא עושה סלקציה.
התחלנו בסבב שמות.
כל אחת אמרה את השם שלה, חיה שמתחילה באות הראשונה, ו... משפט מעצבן שאמרו לה מאז שהפכה לאלמנה.
"תהיי חזקה".
אחת מהן סיפרה שמישהו אמר לה בהלוויה של בעלה והוסיף ראש מוטה הצידה, מבט אמפתי והנהון.
"ומה אם אני לא מצליחה להיות חזקה? או לא רוצה להיות חזקה? מה אם אני פעם חזקה ופעם חלשה... ופעם גם וגם?".
הנשים במעגל הינהנו.
"הזמן יעשה את שלו".
מישהי אחרת סיפרה שאישה אחת הגיבה לה לפוסט בפייסבוק.
"מה הזמן אמור לעשות בדיוק? לרפא אותי? להשכיח את הכאב? האבל לא נגמר אף פעם. אולי ככל שהזמן יעבור יהיה לי קשה יותר כי אני אתגעגע? מי קבע שהזמן יעשה את שלו?".
הנשים במעגל הינהנו.
"את חייבת להמשיך בשביל הילדים".
מישהי סיפרה שאמא שלה אמרה לה בנחרצות.
"אני לא חייבת כלום. והמשפט הזה סתם גרם לי להרגיש אשמה. כי לא תמיד אני מצליחה להמשיך. לא תמיד אני בוחרת בחיים. לפעמים אני צריכה להתפלש במוות ובכאב. לעבור דרכו. לא חייבת כלום".
הנשים במעגל הינהנו.
ככה זה המשיך, עד שהגיע תורי.
ניסיתי לחשוב על חיה שמתחילה באות נון.
בסוף אמרתי: "נעם. רציתי להגיד נמר, אבל אני יותר בכיוון של נמלה. מרגיש כל כך קטן מול הסיטואציה".
ואז סיפרתי להן בגילוי לב שגם אני, לאורך כל הנסיעה, התלבטתי מה להגיד. איך להגיד. איך לא לצאת חסר רגישות או סתם דביל. ניסיתי להראות להן גם את הצד השני, שמגיע לנחם, ולא תמיד יודע איך. שמרגיש נבוך ומבולבל.
הן היו מדהימות וחכמות וחריפות.
בגדול, קיבלתי את הקורס ההוא שחשבתי עליו ברכב. קורס מבוא לשכול.
המילים שלהן מהדהדות בי עד עכשיו:
לא צריך להגיד משהו חכם.
או גדול.
או עמוק.
זה בסדר רק להיות נוכח.
זה בסדר גם להגיד "אני לא יודע מה להגיד".
אפשר רק לשתוק.
לחבק.
להיות יחד.
לכאוב יחד.
לא ללכת על ביצים.
לא לרחם.
אין צורך במבטים של: "יא, מסכנה".
אפשר לשתף בזיכרון יפה.
אפשר לשאול עליו שאלות.
לספר עליו סיפורים.
אפשר הומור.
הומור זה טוב.
הומור זה מצוין.
ולא צריך להשוות.
למי יותר קשה.
למי פחות.
ובלי טיפים.
בלי עצות.
בלי קלישאות או מנטרות.
בלי "את לביאה!".
בלי לשחק אותה יודע.
אף אחד לא יודע.
הן המשיכו להסביר לי שזה לא גורף -
השכול הוא הרי כל כך אינדיבידואלי.
לאף אחד אין בעלות עליו.
כל אחד נושא אותו באופן אחר.
מעכל אותו באופן אחר.
מתמודד איתו באופן אחר.
רק להיות רגיש לאדם שמולך.
והרגישות הרי, כמה שהיא טבעית ככה היא נדירה.
המשכנו לפטפט.
הקשבנו לשירים.
שיתפנו.
צחקנו.
בכינו.
הזמנו סושי.
ואז נפרדתי לשלום מהנשים המדהימות האלה שהעבירו אותי שיעור כל כך חשוב באנושיות.
לפני שיצאתי זרקתי להן: "אני יודע מה הספר הבא שאני מוציא... אוסף משפטים מעצבנים שאומרים לאלמנות". צחקנו בעצב. הומור זה טוב. הומור זה מצוין.
