יותר מהכול, טירוף הכרטיסים להופעות האיחוד של חברי הכבש השישה עשר (שיוצאות לדרך ממש השבוע) הזכירו מהו המוצר המבוקש ביותר, שכולם רוצים עוד ממנו - נוסטלגיה. ספר שירי הילדים שהפך לאלבום הצליח ללכוד את הרוח הילדית הזו - זו שלא מצליחה לעמוד בפני ממתקים, שמתפרעת בעולם של אסוציאציות ושיש לה אינסוף חלומות לגבי העתיד. עם זאת, היא יודעת גם לפחד מלילות סוערים ומאנשים זרים עם חורים בגרביים, לקנא או לריב עם חברים ואפילו לחוש בדידות. דווקא השילוב הלא מתחנף הזה, בין בליל רגשות מורכבים, מסביר את הקסם שמאפשר לכל מי שגדל על הפסקול הבלתי-נשכח של "הכבש השישה עשר" להפוך למבוגרים סקרנים שברגע שהשיר הנכון מתנגן - הוא מפגיש אותם עם הילדים שהיו.
4 צפייה בגלריה


יוני רכטר, יהודית רביץ, גידי גוב, יהונתן גפן ודויד ברוזה. חברי הכבש השישה עשר
(צילום: אפי שריר)

אפשר לדבר רבות על הפעמים שבהן האזנו ל"איך שיר נולד" כילדים – בגן, באוטו או ברגעים משפחתיים בבית. אבל מה שהופך את השיר הזה למיוחד באמת הוא המפגש שלו עם אוזניים בוגרות, אחרי שחווינו דבר או שניים בחיים. אם שיר נולד כמו תינוק, ולומד ללכת כמוהו, אז גם היחס שלנו אליו משתנה ומתפתח בשנים שבהן אנחנו מתבגרים לצידו.
"איך שיר נולד" לקח את אחת השאלות הגדולות של החיים ועטף אותה בחן, בקלילות ובמנגינה משמחת - "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה, וכולם שמחים" - "איזה יופי". אבל כשאת מאזינה לו היום, בפרספקטיבה הנוכחית, את מבינה את הרבדים העמוקים שבו. כמו בחיים עצמם, שיר וגם ילד, לא באים לעולם בקלילות. הדבר המרגש ביותר הוא כנראה הידיעה שדורות רבים ונוספים ימשיכו לגדול עליו, כפי שאת גדלת, ויום אחד גם הם יבינו מה כרוך ביצירה, בלידה ובהתמודדות עם העולם. כשזה יקרה, "הכבש השישה עשר" יהפוך מזיכרון ילדות מתוק לפרויקט שיכול ללמד אותך משהו על החיים, לא משנה בת כמה את. איה חיות

בכל לילה סוער, עם הישמע הרעם הראשון, מיד מתחילה להתנגן לי בראש הגיטרה הנעימה והפולקית של "ברקים ורעמים". כשהייתי קטנה, קולו הערב של דויד ברוזה והמילים מלאות הקסם של יהונתן גפן, הציעו לי נחמה כשהן פירקו את הפחד מהסערה והפכו אותה לחוויה הרבה פחות מאיימת.
גם כיום, כשרעמים וברקים כבר לא מפחידים אותי כמו פעם, אני עדיין מוצאת נחמה בשיר, והיא נעוצה בידיעה שהניגון האוטומטי הזה בראש - שהוא לחלוטין לא מכוון וכמעט בגדר רפלקס - כנראה לא קורה רק לי, אלא לכל מי שגדל פה. הנחמה גדלה כשמגלים שבזיכרון הקולקטיבי שלנו, לצד מתחים, אזעקות ומלחמות, יש גם זיכרונות נעימים - ושבאיזשהו מובן כשאנחנו שומעים רעם חזק-חזק אנחנו אף פעם לא לבד. יעל אילן

הייתי אז בת תשע או 10 ובשיא ההתרגשות לראות את התמונות שתיעדו את הטיול הכיתתי לראשון לציון. איזה כיף שעוד זכינו ליהנות מהציפייה לראות מה יצא - אם בכלל - מסליל פילם. התמונות היו נוראיות ומשמחות כתמיד, אבל אז, באחת מהן, שתיעדה אותנו מלקקים גלידה במדרחוב, קלטתי הומלס שכל הזמן הזה עמד מאחורינו וחיטט בפחים. באותו רגע קרעתי את התמונה מפחד, אבל היא עדיין נשארה בתוכי, והמראה של ההומלס המורעב המשיך להטריד אותי עוד שנים. זיכרון דומה נשקף גם מ"כשנסענו העירה" - מסע קסום לעיר הברקת, גבעתיים, שבסוף כל מה שנותר ממנו היא דווקא המציאות שחודרת פנימה דרך הסדקים של הילדות, ומביאה איתה את ההבנה המפחידה שאין לנו שליטה על הכול, שאין תמיד יכולת לתקן ושלא הכול פייר. תיגל נשיא

כל ילד יודע שהמטרה העיקרית שלו בחיים היא להשיג כמה שיותר ממתקים. לא יעזרו תחליפי סוכר, איומים או וולנס. ילדים נולדים פראיים בכל מה שקשור להנאות מהחיים. רק הגיל עוצר את סחף המתוקים ומחליף אותו ברעל בוגר. "אני אוהב" הוא שיר על ילדות מושלמת. על ילדים שממצים את כל הטוב מהעולם בלי ייסורים ובלי חרדות. רק כי נותנים להם. וצריך הרבה מתוק, הרבה טבע והמון אנשים שחשובים לך כדי לאהוב קודם כל את עצמך. גם אם זה אומר שמדי פעם צריך ללכת לרופא שיניים. יערה יעקב

אחת מהשאלות שנשאלו הכי הרבה מאז שפורסם סיבוב האיחוד של הכבש – חוץ מהיכן משיגים כרטיסים, והאם יהיו עוד הופעות – היא מדוע הם לא עשו זאת עד היום. אלא שאיחוד כזה דווקא נרשם, ויותר מפעם אחת. הראשון התרחש בתוכנית "לילה גוב" שהנחה גידי גוב בניינטיז. השני היה לא מאוד מזמן – ב"יוני ג'ירף", אלבום הילדים של יוני רכטר מ-2019. "יוני ג'ירף" נולד מהכינוי שגפן העניק בשעתו לרכטר בשל גובהו, וגם פתח את הסיפור הקצר "לג'ירף יש צוואר ארוך", שגפן הקריא ורכטר ליווה על הפסנתר. 41 שנה אחרי האלבום המקורי, הג'ירף, האבא של הכבש ויתר חבריהם לדיר המוזיקלי שוב שרו על חיה - הפעם על החתולה פנינה - וגם אז השאירו טעם של עוד. אמיר שוורץ
4 צפייה בגלריה


כשאנחנו שומעים רעם חזק-חזק אנחנו אף פעם לא לבד. הכבש השישה עשר, דויד ברוזה, גידי גוב, יהודית רביץ ויוני רכטר
(צילום: יריב פיין וגיא כושי)

יש הרבה משפטים וביטויים באלבום היפהפה שכתב יהונתן גפן שגורמים לך, כמבוגר, לעצור לרגע ולחשוב. מעל כולם מתבלט הבית הראשון בשיר "ריבים קטנים": "כשמשעמם לי נורא ואין לי מה לשחק, אני יוצא החוצה לריב עם גיורא הילד של השכן". הקטע הזה, שמסמן את הלך הרוח של השיר, הוא תזכורת מחויכת – גם לילדים וגם למבוגרים – שלפעמים ריב הוא לא באמת עניין של כעס. הוא דרך להעביר את הזמן, לבדוק גבולות או סתם להיות חלק מאינטראקציה אנושית. לעיתים אנחנו אפילו לא מבינים למה אנחנו מתווכחים. זה לא משנה אם הריב הוא על הגובה של אבא של גיורא או האם יש אנשים בחלל - לפעמים הריב הוא רק תירוץ למפגש, הזמנה לרגע קטן של דרמה, משחק והתקשרות בין חברים. איה חיות

הילדות הישראלית מלאה שירים מתוקים עד מרים על קשרים בימי הגן ובית הספר, עוד מאז שנורית ביאסה ולקחה את התפוח לילד אחר. "יוסי, יוסי", הוא הפרק הנוגע בחברות באנציקלופדיית הילדים של "הכבש השישה עשר", וברוח האלבום נפרש שיר מלא בקרני אור עולצים ותמימים. הלחן והעיבוד של יוני רכטר עוטפים את המילים של יהונתן גפן באווירת טיול של אחר הצהריים כשהגן כבר סגור, אבל החברות בין יוסי לילדה מכיתה ב' נמשכת מעבר ללוחות זמנים ומצליחה לפזר את העננים ביום סגריר. גפן, בשביל המילים הייחודי שלו, הבלתי-מתיילד, מצליח לשכנע שחברות בין בני אדם שאינה תלויה בדבר היא לפעמים כל מה שאנחנו צריכים. יוסי כזה. ומעל הכול מרחף קולה של יהודית רביץ, זמרת רוק בנשמתה, שמגישה את הטקסט באופן הכי פשוט, רך ומינימליסטי שאפשר. חברה על באמת. רז שכניק

כשהייתה בת 22 בלבד, הצטרפה יהודית רביץ, מוזיקאית בתחילת דרכה, אל חבורת הכבש השישה עשר. מאחר שהתבלטה כצלע הנשית בחבורה, קל לפעמים לשכוח שבאופן יחסי הקטעים שלה באלבום די מצומצמים. אולי דווקא משום כך, אחד הרגעים היפים והזכורים ביותר הוא "הילדה הכי יפה בגן", שמבוצע כולו בקולה. כילדה, השיר הזה היה עוגן רגשי, יד שמחפשת לחבק וללטף כשעצוב, נחמה שביקשה להזכיר את הזכות להרגיש עצובה, גם כשאת לא בטוחה למה את מרגישה ככה. "הילדה הכי יפה בגן" מזכיר שהחיים מורכבים, אבל גם פשוטים, ושיופי ועצב הם לא דברים סותרים. איה חיות

"הסיפור על האיש הירוק" זה השיר הראשון שנכתב בספר שהפך לאלבום, והוא נכתב על איש ירוק אמיתי שגפן ראה בפריז. אותו האיש לבש בגדים ירוקים והפנים שלו היו צבועות ירוק, והוא סולק מהביסטרו מפני ש"הוא ירוק", כמו שהסביר לגפן בעל המקום. בפועל האיש הירוק הוא איש מאוד נחמד, אבל כילדה, ואחר כך גם כמתבגרת, ההזדהות שלי התמגנטה כמובן לאיש הכחול. מה לעשות, האיש הירוק היה הקונצנזוס, ורוב המתבגרים הם אנדרדוגים נטולי תחושת שייכות. זה התמזג יפה עם הכישרון של גפן לדוג את האנדרדוגיות הזאת ולתת לה קול. האיש הירוק חי בעולם הירוק שלו, ועישן את הסיגריה הירוקה עם העשן הירוק שלו, שבטח עשתה לו נעים, אבל האיש הכחול? הוא היה צריך אותנו, שנחזיק לו את היד וניקח אותו הביתה, לעולם הכחול והיפה שלו. סמדר שילוני

שניים וחצי דורות גדלים כאן על השירים והסיפורים של "הכבש השישה עשר", לא מעט בזכות התום הנדיר הפרוש לאורכו והתחבב על קהלים שונים. את "מי שמביט", הסוגר את צד א' הכרתי מהבית – כולל הבקשה המופיעה בסופו להפוך את התקליט לצד השני. השיר חזר אליי גם בחטיבה, כשהשורה הפותחת אותו הודפסה על גב החולצה שקיבלנו באחד ממחנות הקיץ בבני עקיבא. לא בטוח שטקסטים אחרים שיהונתן גפן המנוח כתב (נגיד למופעיו עם דני ליטני או דויד ברוזה), היו עוברים בקלות שכזו אצל אלו שמכרו לי אז את השילוב בין תורה לעבודה. בדומה לשורה הזו, הם רק הביטו בי מאחור. כדי להבין מה באמת חשבתי אז, היה עליהם לעשות חצי סיבוב. אמיר שוורץ

הגדולה של יהונתן גפן הייתה אולי גם המכשלה שלו, האיש לא שכח איך מדברים וחושבים ומרגישים ילדים, ואולי בעצם מעולם לא התבגר. "היי, אני כבר לא תינוק", עם הלחן העליז של עדה נסטוביץ', נשמע על פניו כמו עוד שיר הלל לילדים שמבצעים משימות לבד. כמעט קל לפספס את ה"צוחק לבד ובוכה לבד וחולם לבד/ על כל מיני דברים שאעשה לבד" שמגיעים אחר כך, ואני מודה שברגע של חולשה פתאום השיר הזה נשמע לי קצת עצוב, והילד הזה בעצם כורע תחת עול של לחצים ובכלל מרגיש לבד. מה שבטוח הוא שילדים או מבוגרים, לא משנה מאיזה שנתון ולא משנה כמה אנחנו נדחפים קדימה, כשאף אחד לא רואה כולנו יכולים להרוויח דבר או שניים מלעצור, לנוח קצת, ואז להמשיך לגדול. סמדר שילוני
4 צפייה בגלריה


לא שכחו איך מדברים וחושבים ומרגישים ילדים. גידי גוב, יוני רכטר, יהונתן גפן, יהודית רביץ ודויד ברוזה. חברי הכבש השישה עשר
(צילום: שאול גולן)

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, כך מספרת האגדה שעשתה רומנטיזציה לצומת עלית, והפכה לאחד מהשירים הכי טעימים אי-פעם. "ריח של שוקולד" הוא לכאורה שיר תמים שעוסק בקינוח הקדוש, אבל הוא הרבה יותר מעוד זיכרון ילדות מתוק. הוא הזדמנות למפגש, לחוויה משותפת שאף אחד לא חסין בפניה - הילדים, המבוגרים, בעלי החיים, השוטרים וגם הגנבים - כולם עוצרים ומתמסרים לחוויה החושית אפופת הסוכר שהיא סוג של קונצנזוס. ובמזווה הזיכרונות הפרטי שלי, ריגשה אותי במיוחד הידיעה שבין העובדים והמכונות המוזכרים בשיר, שלא מפסיקים לעבוד לרגע כדי להמתיק את יומנו, היה גם סבא שלי, זכרו לברכה. במשך עשרות שנים הוא עבד באותו המפעל, והיה חוזר מהעבודה עם חפיסות שוקולד מריר שסבתא שלי הפכה לעוגות נימוחות שאי-אפשר להפסיק לאכול. בשיר, מתייחסים לחבילות האלה כ"שוקולד סתם", אבל אם תשאלו אותי, בכל הנוגע לשוקולד - פשוט אין דבר כזה. עומר טסל

גידי גוב מבצע את השיר עם הגרוב הכי כיפי באלבום (תודה על זה יוני רכטר); הקלידים שנותנים את המלודיה הנעימה, התופים שמספקים קצב והגיטרה שמצטרפת ואורזת הכול לכדי ממתק, שהוא ממש לא מיועד רק לדור הצעיר. זהו שיר שמפנה מבט לעתיד, שיר על הצבת שאיפות, סימון רצונות, תשוקה להגשמה עצמית – זו אותה שאלה שכל אחד מאיתנו שאל את עצמו ונשאל על ידי אחרים אינספור פעמים: "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?". שאלה קשה עם המון תשובות, ומי בכלל יודע את התשובה הנכונה? אני רציתי (לפחות כך חשבתי) להיות מהנדס מחשבים, טוב שזה לא קרה. יהונתן גפן (או הילד שבו) מנסה להחליט האם להיות נגר, זמר, רופא, אופה, צייר או מלח? הרבה אפשרויות – בסופו של דבר זה ממש לא משנה, העיקר שנהיה אנשים טובים יותר - "ואחר כך נראה". דביר רשף

לא משנה אם אבא שלך רופא, חולה, עני או עם מקרר מלא, או ש"אבא" שלך הוא בכלל אימא – כשאתה ילד, הכלים שלך להתמודד עם העולם מוגבלים. לכן, עבור רבים מאיתנו היה חשוב להאמין "שהאבאים שלנו גיבורים". משמעויות נוספות ניתנות לזה כשזוכרים שגפן, שמדקלם בעצמו את הקטע, הוא בן למשפחה שיש בה הרבה סוגים של אבות; משוררים, גיבורים, נוכחים וגם נפקדים.
המילים מלאות הכנות והפשטות נוגעות בדיוק בנקודה שבה ילד מבין לראשונה שהגיבורים שלו הם גם בני אדם, ושדווקא בכך טמונה הגדולה שלהם. גם כשאבא חוזר הביתה מאוחר, או בכלל כותב שירים הוא האבא הכי חזק בעולם. "יש ילדים שאבא שלהם" מצליח להחזיר אותנו לתחושת הביטחון וההתבוננות שהייתה לנו בצעירותנו, כשהתזכורת שההורים שלנו, וכל ההורים, הם גם קצת גיבורי-על, מנחמת בכל גיל. איה חיות

כמה עשורים לפני שאייל שני הפך את הכרובית לכוכבת, היו אלה חברי הכבש השישה עשר עם "כשאומרים". השיר שמלא בנונסנס זועק שהוא נועד לקהל צעיר, אבל מדהים כמה מצד שני הוא מצליח דווקא להיות עמוק והגיוני במבט בוגר. כשאומרים "בצל" באמת מרגישים תיאבון, וכשאומרים "לחם" באמת מרגישים בבית. למרות המינימליזם שלו, השיר ממחיש בצורה הטובה ביותר את היכולת של גפן להתחבר לחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. זו לא התמודדות עם פחד, או מסע התבגרות בזעיר אנפין - כמו שירים אחרים באלבום - אלא עולם אסוציאציות מופרע ומדויק בבת אחת, ממש כמו גפן עצמו. יעל אילן

"הכבש השישה עשר" הוא יותר מסתם אלבום אדיר שמבוגרים – שהיו אז צעירים, כתבו ושרו לילדים – שמאז כבר הפכו להורים. הלחנים המבריקים של יוני רכטר, כמו למשל ב"כמו ים", התכתבו בקטנה עם סגנונות שלא בדיוק נחשבו טריוויאליים לילדים, כמו ג'אז ואפילו רוק מתקדם, כפי שאפשר לאתר בין היתר בעבודת הקלידים היפה שלו בשיר הזה. רכטר לא היה המוזיקאי היחיד שתרם לעושר הצלילי שנפרש לאורך האלבום. "הכבש" הוקלט באולפני טריטון, האבי-רואד המקומי, בימים שבהם נתנו למוזיקאים חופש לנגן. אלו שהיו כאן לצד רכטר – שם טוב לוי בחליל, שלמה יידוב בגיטרות, אלון הלל בתופים וארנון פלטי בבס – נשמעו לא פעם כהרכב שמבין שגם ההורים צריכים ליהנות מהתקליט שקנו ליורשיהם. אמיר שוורץ

"האיש עם השערות" הוא זיקוק מדויק של חווית ילדות אוניברסלית. לכל אחד מאיתנו היה "איש עם שערות", אדם כלשהו שהיינו נתקלים בו אחת לתקופה עם מראה מוזר או התנהגות אקסצנטרית שקצת הפחידו אותנו אך בעיקר סיקרנו והציתו את הדמיון שלנו. ל"איש עם השערות" שלי לא היו "שערות ארוכות שמכסות את חצי רמת גן", אבל היה לו חמור שנהג לרכוב עליו ברחבי השכונה. מעולם לא פניתי אליו כי התביישתי, אבל כמו בשיר הייתי מפריז בראשי בתיאורו וממציא עליו שלל סיפורים דמיוניים.
ובדיוק כמו בשיר, גם "האיש עם השערות/החמור" שלי נעלם מחיי כשהתבגרתי. לא כי עזבתי מזמן את שכונת ילדותי ולא כי הוא עצמו אולי כבר הלך לעולמו, אלא פשוט כי אבק הציניות שצברתי בחיי הבוגרים, מטשטש את ראייתי ומקשה עליי להבחין בכל אותם "אנשים עם שערות". אליסף דעואל

במשך כל הילדות שלי, ושנים רבות אחרי, זכיתי לגור ממש מול הגן שבו למדתי. מחלון החדר שלי יכולתי לראות מה קורה אחרי שכל הילדים הולכים הביתה - כמובטח, הנדנדות עומדות, הספרים והמשחקים מסודרים במקום, השער נעול, ואפילו הגננות (!) סיימו את תפקידן. אחד המראות הזכורים לי ביותר היה כדור גומי שנתקע על הגג, בלי שאף אחד בגן - מלבדי, כמובן - ידע שהוא שם. באיזשהו מקום, "גן סגור" היה השיר שהכי התחברתי אליו ב"הכבש", כי הוא כמו נכתב מנקודת מבטי, אבל רק כשבאמת התבגרתי הבנתי את המשמעות שלו. כמה מטלטלת יכולה להיות הפעם הראשונה שבה רואים את אחורי הקלעים של האשליה, באיזו קלות נעלם הקסם יחד עם קולות הילדים. מבחינתי, הוא מספק הצצה לתהליך ההתבגרות המאיים שממתין לכולנו. מה שמשאיר אותי קצת ילדה, אם כך, זו הבחירה להמשיך לשחק, גם כשהגן סגור. עומר טסל

לא ברור איך מישהו חשב שילדים יכולים להירדם בנחת כששרים להם "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה" או "אם לא יעורו כל מלחיה – איכה תגיע הדוגית לחוף?" (עם כל הכבוד למשוררים יחיאל היילפרין ונתן יהונתן), ואחר כך עוד להתפלא שצמחו פה דורות של פלחים שלא יודעים להגיד איפה ומה כואב להם. למזלנו ולמזלה של האנושות כולה, הגיע יהונתן גפן, והרבה לפני שאנשים השתמשו במילה מיינדפולנס או הקליטו מדיטציות מודרכות לילדים, הוא כתב שיר ערש אולטימטיבי, כזה שבאמת אפשר להירגע איתו, לכבות איתו את היום ולהירדם בשקט. זה לא מפתיע שגם היום הוא אחד מהשירים האהובים לפני השינה, כי הקלונקס שבו פשוט עובד. גם על מבוגרים אגב, חברה סיפרה. תיגל נשיא
פורסם לראשונה: 08:00, 17.01.25