אחרי 25 שנה של עבודה כיוצר סרטים (בין היתר בחברה של ג'ים הנסון, יוצר "החבובות", בלונדון), תחת לחצי-זמן ותקציב, דדליינים מטורפים וחוסר הוודאות הנצחי שמגיע עם ניהול של אנשים אחרים, הצלם דניאל רימר מציין בסיפוק שעבודה עם חפצים היא מבחינתו לוקסוס אמיתי. בתור פרפקציוניסט, שיטת העבודה שמאפשרת לו להתבודד במשך שעות עם החפצים שהוא מצלם - ואחר כך גם ליטול את עיתותיו בידיו ולהתבונן בתוצאה הסופית במשך שבועות לפני שהוא שולח אותה לעולם - היא התגשמות הפנטזיה היצירתית שלו.
"זאת הפעם הראשונה בחיים שמצאתי משהו שאני מרגיש שאני לא יכול לעשות טוב יותר", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "אפילו עכשיו, כשאני מתבונן על תמונות שצילמתי שלוש או ארבע שנים אחורה, כשרק התחלתי, אני נדהם, כי מה שמפתיע אותי יותר מהתמונה זה שאני עדיין מרוצה ממנה. לא התאהבתי בטכניקה הזאת בגלל היופי או הציוריות שלה, אלא בגלל שסוף סוף מצאתי משהו יצירתי שאני יכול לעשות, והוא בשליטתי המלאה".
את התוצאות תוכלו לבחון בתערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל, בגלריה ורטהימר בתל אביב (שמציגה עד ה-27 בפברואר). על הקירות תלויים צילומים של אובייקטים נייחים, חלקם בצבעים עזים, בכמעט כולם משחקים האור והצל. כל הצילומים נראים במבט ראשון ושני כאילו נוצרו על ידי צייר. זה קורה הודות לטכניקה ייחודית שרימר למד ושכלל במהלך השנים האחרונות, אבל הטשטוש בין הצילום לציור לא היה זה שאליו שאף במהלך היצירה.
"העדיפות שלי היא לא באמת לגרום לזה להיראות כמו ציור, וגם לא לגרום לזה להיראות יפה", הוא מסייג, "אני אוהב את זה שהם יפים, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. מה שחשוב הוא מה התמונה אומרת לי, מה המשמעות שלה, מה היא מייצגת. אני רוצה להביע בצורה חזותית נושא שמטריד או מפחיד או מעניין אותי. זה לא מגיע מהחלומות או התת-מודע או הפנטזיות שלי. אלו דברים שאני מתכנן עוד לפני שאני בכלל משיג את החפצים".
אין מקום לספונטניות.
"לגמרי לא. אני לא מוצא משהו ואז אומר, 'הו, זה מעניין' או 'זה יפה, אני אצלם את זה', אני מתחיל ממשהו שאני מרגיש שאני רוצה להביע, ואז אני שואל - מה אני צריך כדי לומר את זה? איזה חפצים יסמלו את זה? ואז אני צריך למצוא אותם. לפעמים זה יכול לקחת כמה חודשים למצוא את החלק הנכון. ברגע שכל החלקים ברשימה מוכנים, זו התמונה הבאה שאני עושה".
את טכניקת הצילום שנקראת "ציור באור", פגש רימר לראשונה בתקופת הקורונה. החיים גמלו לו על האומץ לנטוש עבודה מסודרת בחברה מצליחה והפגישו אותו שוב עם אהבת נעוריו, הצילום. "עד אז בכלל לא אהבתי צבעים, כי אי אפשר לשלוט בהם באמת, והיו כמה צבעים שאני לא אוהב", הוא מסביר. קצת לפני הסגר הוא סיים עבודה על סרט בגרמניה ובקיטבג שלו נחו כרטיסי טיסה לארצות הברית, להמשך העבודה על סרטי דוקו שהפיק ויצר, אבל אז נעצר העולם. רימר, שמתגורר בישראל, מצא את עצמו בבית עם שלושה בנים צעירים, כשאשתו הרופאה עבדה רוב הזמן. כשהבין לאן מועדות פני העולם, הוא התחיל לחפש לעצמו תעסוקה בבית, ואפילו שלף את המצלמה מהבוידעם והתחיל לצלם.
10 צפייה בגלריה
"אלה חפצים. הם עושים כל מה שאני רוצה שהם יעשו". היצירה Father & Son
(צילום: דניאל רימר)
במגזין צילום שנרשם אליו הוא נתקל בתמונות צבעוניות של טבע דומם, שנראו כמו ציורים. "מה שהכי עניין אותי שם היה איך הוא גרם לצבעים להיראות ככה", הוא נזכר. רימר איתר בפייסבוק את הצלם, הרולד רוס שהתגורר בפילדלפיה, ויצר איתו קשר. "הסתבר שזה תהליך שהוא פיתח ב-35 השנים האחרונות. הוא אמר שהוא יוכל ללמד אותי אם אני אבוא לפילדלפיה כי הוא מלמד רק באופן אישי. כמה שבועות אחרי זה הוא כתב לי שהוא עומד ללמד בזום, הוא הבין שהמגפה לא הולכת לשום מקום".
הלימודים התבררו כתובעניים למדי, מה שמסביר את מיעוט הבוגרים שבאמת מיישמים את הטכניקה. רימר התבקש לחתום על הסכם סודיות ונכנס לסשנים של פגישות ליליות. "היו בפגישות אנשים מאיראן, מאוסטרליה, מכל העולם. רוב האנשים לא מתמידים כי צריך לזכור המון פרטים, אז הוא מאוד גאה בי", הוא צוחק, "הפכנו לחברים טובים למרות שמעולם לא נפגשנו".
אין אנשים בתמונות האלה.
"נכון, אז אני לא יכול להגיד 'רציתי שהוא יזוז אבל התביישתי לבקש', או ש'הם לא הסכימו'. אלה חפצים. הם עושים כל מה שאני רוצה שהם יעשו, ואם משהו לא בסדר, זו אשמתי. מצד שני אני לא צריך לדאוג לגבי מזג האוויר כי אני עובד בחדר חשוך. אני לא צריך לדאוג שמשהו ישתבש עם האור כי אני משתמש בפנס. כשאני מסדר את החלקים אני משקיע המון שעות בסידור. לא כי אני עושה ניסויים אלא כי לפעמים להזיז משהו במילימטר עושה הבדל. וברגע שזה במקום, אסור לגעת בזה כי אם מזיזים את זה באמצע, צריך להתחיל שוב מההתחלה.
"אם אני עובד עם דברים קטנים מאוד, אני לא יכול להפעיל מאוורר או ונטה ואני לא יכול שאנשים יסתובבו סביבי. אם אני מצלם נוצה או חוט, האוויר חייב להיות דומם. בדרך כלל אני משאיר דברים ליום אחד רק כדי שישבו שם עד שהם יסיימו לזוז את מה שהם צריכים לזוז, ולמחרת אני מתחיל את הצילום. הצילום אורך יום אחד ואז העיבוד של זה בפוטושופ אורך שלושה שבועות או חודש. אני לא משתמש באפקטים או פילטרים משום סוג, רק בכלי הפוטושופ הבסיסיים ביותר. ואני לא ממהר. אני לא יוצר עבודות לפי הזמנה או למטרות מסחריות, אז אני לא בלחץ לסיים כלום".
המעריץ של דייויד בואי שהגיע לעבוד עם מפיק "המבוך"
תחום הצילום אומנם לא היה פריך ופרוץ באייטיז כפי שהוא כיום, ובכל זאת רימר לא ראה בו עתיד כשהתבגר. הוא החל לצלם כבר כשהיה בן 10, ילד לונדוני יצירתי וסקרן, תחביב שהלך והעמיק בשנים שלאחר מכן, וכלל רכישת ציוד מתקדם והקמת חדר חושך ביתי. "אבל בשנות ה-80 באנגליה לא היה מה לעשות עם צילום חוץ מחתונות ואופנה, וזה לא עניין אותי, עניין אותי צילום אמנותי", הוא מתאר.
רימר החליט להפנות את השאיפות שלו אל לימודי קולנוע בלונדון, מתוך הנחה שלפחות יוכל לעסוק בעשייה קולנועית. הוא החל בלימודי קולנוע ושבוע לפני שהסתיימו הוא הלך לצפות בסרט שבו כיכב אהוב ליבו, דייויד בואי, "המבוך". כמנהגו מאז החל בלימודים, הוא נשאר עד שאחרון הקרדיטים נמוג מהמסך. שם הוא גילה מי הפיק את הסרט. "אף אחד באנגליה לא הכיר את השם ג'ים הנסון באותה תקופה", הוא מדגיש. "אבל התקשרתי אליהם למחרת ואמרתי שאני מסיים את הלימודים, 'אולי יש לכם משהו?', והם אמרו לי לבוא לריאיון".
בעקבות הריאיון זכה רימר בתפקיד הראנר, האדם שמכין תה, מחלק תסריטים ובגדול מתרוצץ בין העובדים האחרים. אחרי שישה חודשים הוא קודם לתפקיד הקניין, כלומר האדם שמאתר ורוכש את חומרי הגלם ליצירת הבובות של "חברת היצורים של ג'ים הנסון". הוא נע על מסלול בין אנשים שלא שיער את קיומם, החל מהאישה הזקנה שהחזיקה עשרות שקים של נוצות והשתעלה ללא הרף, ועד ליצרני עיני זכוכית המיועדות לשימוש אנושי. אחרי שנתיים הוא קודם לתפקיד מתאם הפקה, ונשלח לארצות הברית לעבודה על הסט של הסרט "צבי הנינג'ה".
"זאת לא היתה עבודה יצירתית, הייתי צעיר מאוד ונראיתי כמו ילד. פיקחתי על קבוצה של 15 איש וכשהייתי מגיע לסט הם היו מסתכלים עליי ותוהים 'אתה האיש?'. מצד אחד זה היה חלום שהתגשם, הסט הכי גדול באמריקה, היה לי מכשיר קשר", הוא צוחק, "אבל מצד שני זה לא סרט שאני יצרתי. כשהחלום התפוגג הרגשתי שזה חסר משמעות. אנחנו עושים את הסרט הטיפשי הזה, לא אהבתי את 'צבי הנינג'ה', לא אני כתבתי את הסיפור, רק וידאתי שהצוות מגיע בזמן עם הבובות הנכונות".
משהו מהימים ההם משמש אותך באמנות שלך היום?
"המון. בעיקר בהכנת החפצים. למדתי הרבה טריקים כמו איך לגרום לדברים להיראות ישנים יותר, הצינורות שנראים חלודים? קניתי אותם בחנות טמבור. אני מרסס אותם ומשאיר אותם במרפסת עד שהם מקבלים את המראה הנכון. התמונה עם טיפת המים? אלה לא מים, כי מים נוטפים מהר מדי עבור המצלמה. זה גליצרין שקונים בבית מרקחת. זה נוטף לאט מאוד ונותן לי זמן לעבוד עם זה. אלה דברים שלמדתי מעשיית סרטים. בכלל, הרבה אנשים בגלריות שאני עובד איתן באירופה אומרים לי שהקומפוזיציה שלי מאוד קולנועית".
אגב, יצא לך לפגוש בסוף את דייויד בואי?
"לא. כשהגעתי לחברה של ג'ים הנסון, כל מי שהיה שם פגש את דייויד בואי, אבל אני מעולם לא פגשתי אותו. הייתי הרוס כשהוא מת. בשבוע שעבר מלאו 10 שנים למותו. אבל אני לא יודע למה, מעולם לא הכרתי אותו והופתעתי עד כמה הייתי עצוב. אפילו עכשיו, עדיין לא הקשבתי לאלבום האחרון שלו. אני לא יכול. זה במכונית שלי שנים ואני לא יכול להקשיב לו. אני חושב שהרגשתי שאיבדתי חלק מהנעורים שלי כשהוא מת".
"בישראל פשוט הרגשתי בבית"
התסכול שרימר חש בהיותו בורג במכונת ג'ים הנסון קיבל דחיפה משמעותית מאירוע אחר – מותו המפתיע של הנסון ב-1990 משפעת שהתדרדרה לדלקת ריאות קטלנית, ימים ספורים לפני החתימה על מכירת החברה שלו לדיסני. כמו תמיד כמעט, נוכחותו של המוות שינתה את סדר העדיפויות של האנשים החיים שנשארו מאחור. "זה היה נורא", נזכר רימר. "הוא מת יום לפני שהיה אמור לחזור לאנגליה מניו יורק, הוא היה רק בן 52. אני זוכר שהבוס של האולפן ריכז את כולנו יחד ואמר 'אני לא יודע איך אני הולך לעשות את זה, אבל ג'ים הנסון מת'. זמן קצר אחר כך החלטתי שאני לא באמת רוצה להעביר את חיי בעשיית סרטים עם בובות לילדים. אני רוצה משהו יותר משמעותי".
קצת קודם לכן החל רימר לפתח עניין בבודהיזם ודתות מיסטיות, והחליט לנסות ליצור סרט דוקו על האופן שבו אנשים בוחרים במה להאמין. הסטודיו אפשר לו להשתמש במהלך סופי השבוע בציוד, והוא היה נודד אל מחוזות הרא קרישנה, מבלה שם יום ומצלם. "תמיד התחלתי את הראיונות עם אנשים בשאלה 'לאיזו דת נולדת?'", הוא מספר, "רובם היו עונים 'נולדתי יהודי אבל בהמשך הבנתי שזאת הדת האמיתית'. ראיינתי עשרות אנשים".
10 צפייה בגלריה
"אחרי המוות של ג'ים החלטתי שאני לא באמת רוצה להעביר את חיי בעשיית סרטים עם בובות לילדים, אני רוצה משהו יותר משמעותי". דניאל רימר
(צילום: אדווה דרור)
בין מרואייניו נמנה גם גורו לונדוני ממוצא סוואמי הינדי שהיה גם רופא, ובמקביל תחזק קהל מאמינים שנהגו להתקבץ למדיטציה שבועית. באחת הפעמים ביקש ממנו רימר להתראיין לסרט. "היו לו משרתים, פעמון שמצלצלים בו ומישהו מביא לך אוכל", הוא משחזר בחיוך, "הוא שאל למה באתי. אמרתי לו שאני יהודי אבל הדת היהודית לא רוחנית בעיניי. הדרך שבה גדלתי הייתה מאוד ריקה. אתה הולך לבית הכנסת ביום כיפור, והולך לבית ספר יהודי - אבל לא למדנו שם שום דבר שהייתה לו משמעות עבורי.
"הוא אמר לי, 'אתה יודע, אתה יכול להעביר את כל חייך במעבר מכביש אחד לאחר, אבל כשאתה מחליף כבישים אתה לא מתקדם. אם נולדת לתוך הדת הזאת, אתה לא צריך להחליף לדת אחרת. כולן אותו הדבר. אתה רק צריך לעלות על הדרך. סע לישראל ותחקור את הדת של עצמך'". יש לי וידאו שלו, אני צופה בו לפעמים. אדם נפלא".
הוא שכנע אותך לעלות לארץ?
"הוא שתל לי בראש את רעיון ההעמקה ביהדות. התחלתי ללמוד יותר על הצד המיסטי ביהדות ומצאתי שזה מאוד דומה לבודהיזם במובנים מסוימים. חשבתי שאני אקח הפסקה, אבוא לישראל ואלמד, מעולם לא אמרתי 'אני הולך לעשות עלייה'. הייתי בישראל הרבה כילד ובגיל 18 גרתי בקיבוץ, אבל מעולם לא גדלתי במחשבה שאני רוצה לחיות בישראל, אבל אחרי שנה הבנתי שאני לא חוזר לאנגליה. לא הייתי דתי, יותר עניין אותי למצוא את המקום שבו רציתי לחיות. גרתי באמריקה קצת, לא אהבתי את החיים שם, לא באמת אהבתי את אנגליה. הבנתי שאני נשאר כאן".
מזג האוויר קנה אותך?
"פשוט הרגשתי בבית. הייתה לי הרגשה מוזרה לגבי ישראל שאין לאף אחד - אפילו אשתי הישראלית לא הסכימה איתי. הייתה לי הרגשה שבישראל שאני יכול לעשות הכול. הכול נמצא בהישג ידי. האפשרות, הפוטנציאל כאן הוא הרבה יותר גבוה מאשר באנגליה או באמריקה. היו לי כאן גם כמה זמנים קשים מאוד, וכמה זמנים מאוד טרגיים, אבל מנקודת מבט יצירתית הרגשתי שאם אני באמת רוצה לעשות משהו, כאן אתה תמיד במרחק של צעד אחד או שניים ממישהו שיקדם אותך".
מאוד פשוט להרים פה טלפון.
"אז אני חושב שזה מה שהשאיר אותי כאן – הפוטנציאל להיות מי שאני רוצה להיות. בשלב מסוים התחלתי להתרחק מהדת, התאכזבתי מאוד מכל הדתות. אני חושב שהן דומות מאוד, אבל לא בצורה טובה. ביליתי שנים רבות בלימוד דתות ורוחניות ולמדתי הרבה על יהדות, הרבה מאוד. אני יכול לנהל דיונים עמוקים מאוד עם רבנים אם אני רוצה. היום אני מתעניין בחיבור בין מוח ואמונה, אני חושב שהרוחניות היא פונקציה של המוח".
אתה מיסטיקן?
"אני לא מיסטיקן. אני מאמין שהמיסטיקה היא פונקציה של המוח ושאם ניגשים אליו בדרך הנכונה ומאמנים אותו, כמו בחדר כושר, נוכל להשיג מצבי תודעה מסוימים שאנחנו קוראים להם מיסטיים. אני אוהב להיות יהודי ואני אוהב את היהדות, אבל עכשיו זה רק מנקודת מבט תרבותית. אם אני שומר כשרות אבל לא מקפיד על מצוות אחרות, אני עושה את זה כי אני אוהב את זה. או שאני עושה דברים מסוימים בחגים מסוימים. זה עניין תרבותי".
זה בא לידי ביטוי גם באמנות שלך?
"התמונה עם הטיפה והצמח שגדל - יצרתי אותה לפני שנה. העליתי אותה לקבוצה של צלמי טבע דומם בפייסבוק, היא הפכה לוויראלית, יצאה מהקבוצה ותוך שבוע 37,000 אנשים ראו אותה והיו לה מאות תגובות. אנשים שהיו דתיים ראו בזה תמונה דתית וחלק מהנוצרים הדתיים כתבו 'אמן', כאילו זו תפילה. ואז היו מוסלמים שציטטו פסוקים מהקוראן בערבית. תרגמתי אותם כדי לראות אם הם כותבים משהו נגד ישראל, הסתבר שהם כתבו, 'אלוהים מספק לכל מי שצריך', כנראה ציטוט מהקוראן. אלה לא היו הכוונות שלי כשיצרתי את התמונה, אבל לכל אחד יש את הפרשנות שלו. הייתה לי רק תגובה שלילית אחת, לפחות אני חושב שהייתה שלילית. מישהו כתב, 'זה כל כך אנגלי'. אני לא יודע מה אנגלי בזה, אבל אני חושב שזה עלבון".
למה?
"אני לא חושב שלהיות אנגלי זו מחמאה. אני מאוד מאוכזב מאנגליה, מה שקורה שם עכשיו נורא. היא לא הבית מבחינתי יותר. אפילו כאן, עם הצרות שיש לנו, יש עדיין דברים נפלאים במדינה הזאת ויש פוטנציאל. אני מאמין שדברים הולכים להשתפר מכאן והלאה".
איזה עוד אלמנטים רצית להביא לידי ביטוי בתמונות?
"בתמונה עם שתי מברשות-הנעליים המחובקות רציתי לדבר על רגש טהור ולהראות את זה בלי אנשים. כי כשרואים אנשים דעתנו מוסחת על ידי המראה שלהם. רציתי שתתרכזי ברגש, אז החלטתי להשתמש בחפצים כדי להראות קרבה. כשהייתי ילד היינו מנקים נעליים עם מברשות כאלו, ואבי היה מצמיד שתי מברשות יחד חזק מאוד והיה קשה להפריד ביניהן. הרעיון הזה שמברשות יכולות להתקרב כל כך, אולי קרוב יותר כמו שני אנשים במערכת יחסים, ועדיין הן נפרדות ולא הופכות לאחד, משך אותי מאוד".
גם זו עם הצנרת החלודה נראית כמו קרבה רגשית.
"כן, אבל לזו אני קורא 'אב ובן' בגלל שיש לי את ההרגשה הזו כלפי ילדיי. בתמונה הזו שניהם מסתכלים לכיוונים שונים כי הילדים שלך אף פעם לא מסכימים איתך, ועדיין הקרבה שם. את יכולה לחוות קרבה אפילו כשהמיקוד שלך נמצא במקום אחר".
אז התמונות שלך לא מערבות אנשים, אבל הן תמיד עוסקות באנשים.
"באנשים או במשהו שקשור לאנשים. רגש, חברות או זיכרון. הרבה מהן קשורות להזדקנות, אני מאוד מודאג לגבי הזדקנות ובריאות, וחרד סביב קיום ומוות. חלק מהתמונות שלי מאוד מורבידיות; אשתי לא אוהבת את זה. כשהגעתי לגרמניה הגלריסטים אמרו לי, 'הו, לא ציפינו למישהו כל כך מצחיק ושמח; ציפינו למישהו רציני יותר'. אבל אני אדם מאוד שמח ואופטימי, והתמונות מייצגות צד אחר בתוכי. אפשר להגיד שאני נע בין אופטימיות מופרזת לריאליזם מופרז. אם אני נרשם ללוטו אני מופתע אם אני לא זוכה, כשאני טס אני מופתע שלא התרסקנו".
10 צפייה בגלריה
"אפשר לחוות קרבה אפילו כשהמיקוד שלך נמצא במקום אחר". היצירה First Encounter
(איור: דניאל רימר)
בטח אמרו לך שהצילומים שלך נראים כמו משהו ש-AI יצר.
"כן, כל הזמן. מעולם לא השתמשתי ב-AI. בתערוכה עצמה שמנו כמה מדפים שעליהם הנחתי חלק מהחפצים שצילמתי, כי אני שומר הכל. מישהי מהגלריה אמרה 'זה כאילו אלה השחקנים שלך'. כשאנחנו רואים אותם על המדף הם לא נראים כמו כלום, כמו שחקנים שמגיעים בלי האיפור שלהם, בלי התאורה, והם פשוט אנשים. אתה זה שגורם להם להיראות כמו כוכבי קולנוע.
"ראיתי תמונות AI שאהבתי מאוד, אבל לא הייתי רוצה להכין אותן בעצמי. זה לא תהליך שמעניין אותי. אהבתי צילום כשהוא היה כימיקלים, כשהיה פילם, וברגע שהדיגיטלי הגיע לאיכות מספקת עברתי אליו. אני יכול לעשות דברים עכשיו שאי אפשר לעשות עם פילם, לעולם לא הייתי חוזר אחורה. אני לא נעלב שאנשים שואלים אותי אם זה AI, אבל אני לא מעריך שימוש ב-AI באמנות. זה קצת כמו ההבדל בין להזמין מישהו לארוחה שאתה הכנת בעצמך ובין להתקשר למסעדה, להזמין ארוחה ולהגיד לאורח 'הנה, זאת הארוחה שהכנתי'. אין בזה שום תחושת הישג".
בשבילך זה שונה. מה לגבי האדם שצופה בתמונה?
"אנשים גדלים עכשיו עם AI ולאנשים צעירים יותר לא תמיד תהיה הזדמנות לראות את ההבדל, ואז נגיע לנקודה שבה הם לא מכירים שום דבר אחר. אבל אני מכין את התמונות שלי בעיקר עבורי. אני מרגיש טוב כשאנשים אוהבים אותן אבל אני לא לוקח את זה אישית אם לא. זה היה מעליב אותי אם הם פשוט היו אדישים כלפיהן. אשתי לא אוהבת הרבה מהן. היא לא הייתה תולה אותן על הקיר כי הטעם שלה שונה מאוד אבל היא מעריכה אותן".
