רגע לפני שנגמר הריאיון, ליב אולמן, הכוכבת האייקונית בת ה-87, תופסת בידיה הרועדות את ידיי ועיניה הכחולות מנצנצות מדמעות, ואז היא מחבקת אותי בחום ואומרת: "תדע, אני לא נגד המדינה שלך. יש לי זיכרונות נפלאים מהאנשים ומהביקורים שלי בישראל" .
לשחקנית-במאית הנורבגית תמיד היה קשר מיוחד עם ישראל והעם היהודי: היא נאבקה למען שחרור אסירי ציון בברית המועצות, גילמה את אידה נודל אסירת ציון בסרט "שלום לך מוסקבה", תרמה כספים והשתתפה בסרטים שצולמו אצלנו. לאור תמיכתה, היא זכתה בין היתר שייקראו על שמה את המרפסת של סינמטק ירושלים. גם כשאולמן כבר הביעה ביקורת על מדיניות ממשלות ישראל, היא חשה אהדה לישראלים, הביעה הבנה לצורך שלנו בביטחון ויצאה נגד חרמות.
המפגש הנוכחי עם אולמן נערך לפני שלושה שבועות במלון ברלינאי יוקרתי. אולמן הגיעה לבירה הגרמנית כדי לקבל פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע. בטקס החגיגי, הקהל עמד לכבודה על הרגליים והריע ממושכות. הקליפ שאיגד קטעים מהסרטים בהם כיכבה (בעיקר אלה שעשתה עם הבמאי השוודי אינגמר ברגמן) או ביימה, העיד פעם נוספת כמה היא ראויה לתשואות ולפרסים.
הכוכבת הצרפתייה ז'ולייט בינוש, נשיאת האקדמיה שהעניקה לה את הפסלון, אמרה בנאומה: "ליב אולמן – אישה מיוחדת במינה" ומנתה חלק מהדמויות הנפלאות שהביאה למסך ולבמה. "הבאת יופי, אור, עוצמה ושבריריות. באמצעות המשחק שלך נתת גישה לנפש שלך, ובנדיבות שלך התמסרת עם פניך החשופות למצלמה. חשפת את הסודות שלך. לא הפסקת לחפש אחר אמת רגשית. תודה שאת כל כך חיה. תודה שאת נותנת לנו השראה ועוזרת לנו לראות מי אנחנו. הבעת אהבה באופן כל כך פתוח. הבאת יופי והיופי אף פעם לא עזב אותך".
אולמן מצידה, אמרה בנאום התודה: "אני כל כך גאה שהייתי חלק מתעשיית הבידור, מהקולנוע, במיוחד עכשיו, כשהעולם מוזר ומפחיד וקשה לפתרון. מה שקורה עכשיו הוא באמת בלתי ניתן להבנה".
היא גם עקצה את דונלד טראמפ נשיא ארצות הברית ויצאה נגד מריה קורינה מצ'אדו, מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה שזכתה בפרס נובל לשלום באוקטובר האחרון, והעניקה את מדליית הנובל שקיבלה לטראמפ במהלך מפגש בבית הלבן, יומיים לפני הטקס בבירה הגרמנית. מצ'אדו עשתה זאת כהכרת תודה עמוקה על התמיכה האמריקאית ולכידתו של נשיא ונצואלה מדורו והבאתו למשפט לארה"ב.
10 צפייה בגלריה
"אנחנו נותנים פרס נובל למישהו שמגיע לו ופתאום הוא הולך למישהו אחר". מריה קורינה מצ'אדו
(צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)
"אנחנו הנורבגים נותנים פרס נובל למישהו שמגיע לו ופתאום פרס נובל הזה הולך למישהו אחר", אמרה אולמן. "זה כל כך מוזר, וזו הסיבה שאני שמחה דווקא עכשיו שיש לנו חוקים שאומרים שאם אתה משתמש לרעה בפרס נובל, אנחנו לוקחים אותו ממנו. מישהו בשלטון בארצות הברית עלול להתאכזב. הוא יאבד אותו ואני שמחה עך כך".
אולמן, חיה שנים רבות בארצות הברית, גם בגלל נישואיה לדונלד סונדרס היהודי, בעל רשת מלונות ועסקי נדל"ן. לאחרונה היא שבה לאוסלו. "גרתי פחות או יותר חמישים שנה בארצות הברית ובשנה האחרונה עברתי חזרה לנורבגיה, בין היתר כי איבדתי את הוויזה שלי", היא מסבירה לי את הסיבה לחזרתה לארץ אבותיה. "למה איבדתי את הוויזה? כי מי שהציעו לי את הוויזה לפני שלושים-ארבעים שנה היה ה-IRC (ה-International Rescue Committee), ארגון שפועל למען פליטים, וחתכו להם את התקציב. הם כבר לא מקבלים מימון מטראמפ, ולכן גם אני קיבלתי מכתב שאומר שהוויזה שלי לא מוארכת. "אז חזרתי לאוסלו ואני נהנית להיות לבד בדירה שלי. אני אוהבת מאוד להיות לבד, כי אני יכולה להיות ילדותית. בלב אני תמיד מרגישה בת 14".
הפגישה ששינתה את חייה
אולמן נולדה ב-1939 בטוקיו, שם עבד אביה המהנדס וכשפרצה מלחמת העולם השנייה, המשפחה עקרה לקנדה. אולמן התייתמה בגיל 6 – אביה מת אחרי שנפצע בתאונה מחרידה - הוא צעד לתוך מדחף מטוס מסתובב, ומאז היא חשה בחסרון דמות האב ("החלל שאבי הותיר אחריו הפך בתוכי למעין תהום"). אולמן עברה עם אחותה ואמה לנורבגיה. היא הייתה ילדה מיוסרת ופראית, שכמהה לתשומת לב.
מתי גילית את המשחק?
"הייתי נערה ביישנית מאוד - אני עדיין מאוד ביישנית - אבל כשהלכתי לקולנוע ולתיאטרון ידעתי שאני שייכת. רציתי להיות חלק מהעולם הזה. הדרך היחידה בה זכיתי בתשומת לב, הייתה כששיחקתי באיזו דרמה לרדיו ואז כשהייתי משמיעה את ההקלטה מספרת סיפור - פתאום כולם היו מסתכלים עליי, היה נופל שקט, וידעתי כבר אז בגיל שלוש עשרה שאני שייכת בזכות המשחק שלי".
10 צפייה בגלריה
"כשהלכתי לקולנוע ולתיאטרון ידעתי שאני שייכת". ליב אולמן
(Andreas Rentz / Staff , Getty)
בגיל 17, אולמן עזבה את התיכון ונסעה ללונדון ללמוד משחק. כעבור שנה היא שבה לאוסלו ונכשלה במבחן הכניסה לתיאטרון. הבוחנים טענו שהיא חסרת כשרון. היא השתקעה בעיר סטאוואנגר ואחרי שביססה את מעמדה בתיאטרון המקומי שבה לאוסלו. "תמיד התביישתי בזה שאני שחקנית, כי המשפחה שלי לא תמכה בי, אבל אז כשהתחלתי לשחק בתיאטרון, התחלתי להתגאות במקצוע. משחק מעניק לי את ההזדמנות להגיד ולהיות דברים, שאני לפעמים לא מעזה".
בגיל 21 היא התחתנה עם פסיכיאטר ("הייתי תלויה בו, ומאושרת על שהוא היה חזק ומוכן להשגיח עלי. לעיתים חשנו שנאה עזה זה לזו", אמרה פעם בריאיון). ואז באמצע שנות ה-60 היא פגשה את ברגמן, אז כבר במאי נודע, החתום על יצירות כמו "תותי בר" ו"החותם השביעי", וחייה השתנו.
האגדה שברגמן גילה אותך כשטיילת ברחוב בסטוקהולם אכן נכונה?
"כן, זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו", היא אומרת ומצחקקת. "הייתי בת 24 וזה היה מפגש פנטסטי. למעשה הוא ידע מי אני, מאחר ושיחקתי כבר בתיאטרון. הוא גם הכיר את חברתי השחקנית ביבי אנדרסון, שהלכה איתי ברחוב. ברגמן עמד ואמר לי: 'הייתי רוצה אותך בסרט שלי. תסכימי להשתתף?'. ברגמן היה זה שלקח סיכון, כי הוא לא ממש הכיר אותי. אני הייתי זו שלא לקחה סיכון, בגלל שכבר ראיתי יצירות רבות שלו. אז הסכמתי וכך התחיל הקשר בינינו".
אהבתם של ברגמן ואולמן התלקחה במהלך העבודה על "פרסונה", ושניהם עזבו את הבית. "ליב ואני נבלענו בתשוקה", כתב ברגמן. נולדה להם בת, לין, והם השתקעו באי פארו. "אחרי זמן קצר נעשיתי מטרה לקנאתו", היא כתבה באוטוביוגרפיה שלה. "קנאה חריפה ללא גבולות. נעשינו תופת זה לזה. אני הייתי תאווה לביטחון מוחלט ולהגנה גמורה. הוא נכסף לאם וחלם על אישה שלמה ומגובשת. אבל אני הייתי מתפוררת לעתים לפירורים קטנים ורדופי רוחות".
הזוג לא הפסיק להתקוטט ולהיפרד וכעבור חמש שנים של קשר סבוך הם נפרדו סופית, אבל שיתוף הפעולה נמשך (אולמן אף ביימה שני תסריטים שכתב ברגמן). ברגמן ביים אותה בין היתר ב"תשוקה", "סונטת סתיו", "זעקות ולחישות" ו"פנים מול פנים". "אני מאמינה שבמובנים רבים אני הייתי הוא בסרטים שלנו", אומרת אולמן. "אני גילמתי את הדברים שהוא ראה וחשב. אני יודעת שנראה כאילו אני הייתי אני, אבל הרגשתי שברגמן התחיל לספר דברים דרכי, בכך שחשב: 'אולי הבחורה הזו היא האחת שצריכה לספר אותם'".
ואכן אולמן אפשרה לברגמן להביע את חרדותיו העמוקות והפכה בזכותו לאחת השחקניות הגדולות בתקופתה. וכפי שכתבה קרן דרבין בניו יורק טיימס: "יותר מכל שחקנית אחרת ששיחקה בסרטי ברגמן, אולמן גילמה את הנושאים שבלב יצירתו של ברגמן: יגונם של חיי היום-יום, האובדן הקיצוני של אמונה וכישלון האהבה שאינה מצליחה לנחם".
מערכת יחסים לא מאושרת
אחת היצירות החשובות של ברגמן-אולמן היא "תמונות מחיי נישואין", המיני-סדרה מ-1973 על התפוררות חיי הנישואין של עורכת דין לענייני משפחה המתמחה בגירושין ופרופסור לפסיכולוגיה. היצירה המופתית שאבה את ההשראה מיחסיו של ברגמן עם אולמן. המיני-סדרה הפכה לסרט שזכה בגלובוס הזהב, גררה סרט המשך וגם עלתה על הבמות לא אחת. היא גם השפיעה על יוצרים רבים, כולל וודי אלן וריצ'רד לינקלייטר.
"'תמונות מחיי נישואין' הוא סיפור חשוב מאוד במובן שמישהו סוף סוף העז להציג מערכת יחסים לא מאושרת, ואיך אנשים ממשיכים לחיות איתן. זה היה סרט עצוב מאוד מחד, ומופלא מאידך, כי האישה יוצאת מהקשר הזה ומרגישה את החופש. זהו סרט פורץ דרך עבור הפמיניזם".
ב-2021 ביים הבמאי חגי לוי ("בטיפול") עיבוד עדכני ל"תמונות מחיי נישואין" – מיני-סדרה תוצרת HBO בכיכובם של ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק, שעלילתה הועתקה לארה"ב של ימי הקורונה. הגרסה החדשה זכתה לשבחים וכמובן גררה השוואות עם המקור.
במהלך הריאיון שאלתי את אולמן מה דעתה על "תמונות מחיי נישואין" מודל 2021. "ובכן, הגרסה של חגי היא לא איך שאני ראיתי את הסיפור או איך שאינגמר ראה אותו, אבל זו הייתה גרסה מודרנית, שתאמה את מה שחגי ראה לנכון. אני לא מבקרת. עם ג׳סיקה עבדתי בצפיפות גם כבמאית (אולמן ביימה אותה ב"מיס ג'ולי", סרטה האחרון כבמאית) וזו גם הסיבה לאהבתי הגדולה אליה. כשהיא עבדה על 'תמונות מחיי נישואין' נפגשנו, ובכלל ג'סיקה יודעת את דעתי. מעולם לא רבנו על כך. ג'סיקה היא שחקנית נהדרת, אבל היא ללא ספק הייתה אחרת ממני ב'תמונות מחיי נישואין'".
ברגמן מת אמנם ב-2007, אבל רוחו, חשיבתו, השפעתו ויצירתו עדיין נוכחות. הוא אף ממשיך לספק כותרות. בפסטיבל קרלובי וארי האחרון שנערך בקיץ, השחקן השוודי-הוליוודי סטלן סקושגורד עורר רעש כאשר הכריז: "אינגמר ברגמן היה נאצי בזמן המלחמה והאדם היחיד שהכרתי שהזיל דמעה כשאדולף היטלר מת".
מה חשבת על הדברים הקשים שאמר סטלן על ברגמן?
"מה הוא אמר?"
שברגמן היה נאצי ושהוא בכה כשהיטלר מת.
"ובכן, אני מאוד מעריכה את סטלן כשחקן, אבל אינגמר ברגמן לא היה נאצי. אני לא יודעת מה הוא עשה בצעירותו, או מה הוא אמר, אבל אני הכרתי אותו היטב ברמה האישית. הוא מעולם לא חשף הגיגים נאציים. בשום שלב. כולנו רשאים להאמין במה שנרצה, אבל בעיניי זה עצוב מאוד אם סטלן חושב ככה. האמת היא שסטלן אמר פעם שלא כדאי לעשות פרויקטים בנורבגיה בגלל שארוחות הצהריים שם לא משהו… אז אולי הוא סתם מבלבל בשכל, כמוני, בגילו המופלג", היא אומרת וצוחקת.
"לא התאמתי ל'סקס והעיר הגדולה'"
במהלך הקריירה המפוארת שלה, שכללה גם אפיזודות הוליוודיות, אולמן גרפה שלל פרסים. "אני חייבת להיות כנה מאוד: העיקר עבורי זו העבודה עצמה, מה העבודה עושה ומה היא תורמת לאמנות", היא אומרת. "יחד עם זאת, אני גאה מאוד בפרס מפעל החיים של האקדמיה האירופאית לקולנוע, כי אני כבר מבוגרת, לא משחקת יותר מ-2012 ולא עושה משהו אחר בתחום".
בסבנטיז, אולמן הייתה מועמדת פעמיים לאוסקר בקטגוריה השחקנית המצטיינת, בזכות הופעותיה ב"המהגרים" ו"פנים אל פנים". "לאחד מטקסי האוסקר, הגעתי עם חברים וחברות מחוג התפירה שלי. לא הרשו להם להיכנס לאולם. כמובן שלא זכיתי. כשחזרתי הביתה ראיתי שהחברים מחוג התפירה השאירו לי פתק: 'אנחנו חשבנו שאת היית הכי טובה'. פתאום הצער שלא זכיתי התפוגג והייתי שמחה שוב, כי יש לי חברים".
כשאת מסתכלת אחורה יש לך חרטות?
"אין לי חרטות בכלל. יש לי חיוכים! האמת היא שאני גאה להחריד".
ואת לא מתחרטת שסירבת להתארח בסדרה "סקס והעיר הגדולה"?
"אנשי הסדרה רצו שאגלם את הארוסה של מיכאיל ברישניקוב בשני הפרקים שצולמו בצרפת. הם בוודאי ראו תמונה שלי כשהייתי צעירה וחשבו שאני מתאימה לתפקיד", היא אומרת וצוחקת, "ואם הייתי מסכימה להשתתף, אז כשהייתי יורדת מהמטוס, הם היו חוטפים הלם. אז כמובן שאמרתי לא, וזה חבל, כי אני אוהבת את 'סקס והעיר הגדולה' ואת השחקניות הנהדרות, אבל אני ממש לא התאמתי לשחק את הארוסה של ברישניקוב".
מה את חושבת על הקולנוע כיום?
"יש עדיין שחקנים ושחקניות מוכשרים, אבל היום יש גם משפיענים שהופכים לכוכבים גדולים, ואת זה אני לא אוהבת. יותר ויותר אנשים גם מנסים להיראות כמוהם. ועדיין ישנם במאים צעירים ומוכשרים, למשל הלפדן אולמן טונדל, הנכד שלי ושל ברגמן - מאוד נהניתי מ'ארמנד', סרט הביכורים שלו שזכה בשנה שעברה במספר פרסים. בסרט החשוב הזה הוא מדבר על איך זה מרגיש להיות שונה, על התחושה של לא תמיד להבין מה קורה לך. לדעתי הלפדן מוכשר להחריד. כשהוא היה קטן. היינו צופים בסרטים ישנים ביחד בחדר הטלוויזיה שלי ומדברים עליהם".
בראשית שנות ה-70, אולמן החלה להיות מעורבת בפעילות הומניטרית. "ה-IRC היה ארגון החילוץ הגדול בעולם בתקופתו, והם היו שולחים 50 משאיות של תרופות ורופאים לקמבודיה כשווייטנאם נכנסה לקמבודיה והביסה את הרודן פול פוט. ואז קיבלתי הצעה לנסוע לשם ולעזור לפליטים. נסעתי עם הסופר ניצול השואה אלי ויזל ועם הדלאי לאמה. כשהגענו לגבול התחילו לירות עלינו. נעמדנו במקום ושרנו את We Shall Overcome. יצאנו להליכה באזור ואלי ויזל והדלאי לאמה חלקו איתי סיפורים. ואלה אנשים שחוו דברים בחייהם. אלי סיפר לי על מה שהוא עבר בשואה. כך נגלה לפניי העולם האמיתי, השכלתי. השיחות איתם היו הדבר הכי טוב שקרה לי. שמעתי במשך שלושה ימים סיפורים מדהימים על מה זו עשייה - ולא רק נתינה - במחנות פליטים. וכך אקטיביזם הפך לחלק חשוב בחיי. הפכתי לאישה הראשונה ביוניצ"ף. אגב, סבא שלי מת במחנה הריכוז דכאו בגלל שעזר ליהודים לברוח".
בזכות ויזל, אולמן הגיעה לישראל. "הודות לאלי קיבלתי מבית חולים 'הדסה' הזמנה לבוא לישראל", שיחזרה אולמן, בראיון שערכתי איתה בעבר. "וכאשר באתי אליכם לראשונה וראיתי איך הפרחתם את השממה ואיך החיים ומדינת ישראל צמחו מהמדבר: הפריחה, הבניינים, המרכזים הרפואיים, מכוני המדע, זה היה נס עבורי. וכך התחלתי לפעול בעולם למען הטכניון, 'הדסה' וירושלים. כמו כן, המחזה הראשון שבו הופעתי היה 'יומנה של אנה פרנק' וגם הוא השפיע עלי".
כיום, אולמן, בגילה הרם, כבר לא מסתובבת בעולם לטובת מטרות נעלות, אבל כמובן עדיין מוטרדת. "אנחנו חיים בעולם נורא", היא מכריזה. "העולם נמצא היום בנקודה שהוא מעולם לא היה בה קודם. כשכלת פרס נובל מוותרת על הפרס שלה לטובת טראמפ, זה איום. אני כל כך מודאגת מהטיפשות, מהשנאה ומהזעם, שמופנה היום למי שלא יכול להגן על עצמו. זו אחת הסיבות שאני כל כך גאה שאנחנו האירופאים לא חלק ממלחמה, מעבר כמובן לסיוע שאנו מעניקים למי שסופג התעללות ופגיעה. חשוב נזכור שיש אחרים מלבדנו בעולם, ושהאחרים האלה גם הם חלק ממי שאנחנו".
"אני אמנם כבר לא יכולה לטייל ולעשות את מה שעשיתי פעם, אבל אני כן יכולה להגיע לברלין ולהצהיר שאנחנו, האירופאים - אולי מלבד מדינה אחת (רוסיה כמובן. א"ק) - מסכימים על עקרון השלום והחברות, על זה שאין דבר כזה 'אחר', שכולנו כאן, ביחד".
