יש אמנים שזקוקים לבידוד ושקט מוחלט מהסביבה החיצונית כדי למצוא את הריכוז המושלם ליצירה. מפיקי מוזיקה נוהגים לחסן את אולפניהם מפני רעש, קולות דיבורים ושאר רחשים שעדיף שיישארו מחוץ למלאכת ההקלטה העדינה שלהם. אבל כדי ליצור את הטראקים קורעי הרחבות שלו - אלה שמצליחים להרקיד קהל של אלפים ברחבי הגלובוס - פרד גיבסון זקוק בדיוק להיפך הגמור. המפיק המוזיקלי בן ה-29, שפועל תחת שם הבמה ..Fred Again, מצא שהוא מעדיף לערוך את השירים שלו בתחנות הרכבת הסואנות של לונדון, או ליתר דיוק במהלך נסיעה בקו ג'ובלי - "הקו הטוב ביותר" כפי שטען בפני מאות אלפי עוקביו ברשתות החברתיות בסרטון שמתאר את תהליך היצירה יוצא הדופן של אחד מלהיטיו.
זה לא רק גימיק או תירוץ מוזר שיעזור לו להתחבב על הקהל בדרך יצירתית - זו ממש האג'נדה המוחלטת שלו. הפרויקט המוזיקלי של גיבסון נקרא Actual Life ("החיים האמיתיים", בתרגום חופשי), ונשען באופן בלתי נמנע על המתח בין העולם הסואן שבחוץ לבין החיבורים האינטימיים והבין-אישיים בין בני אדם, גם אם הם מבוססי טכנולוגיה. את השירים שלו מרכיב המוזיקאי מכל הבא ליד - מזכרות וידאו מצולמות מבילויים עם חברים (בריאיון ל-NPR סיפר שמאז ומתמיד היה זה בחבורה שמצלם סרטונים ובאופן בלתי רשמי אחראי על התיעוד הוויזואלי), הודעות קוליות, שיחות FaceTime, וכמובן גם סרטונים שמצא ברחבי הרשתות החברתיות. התוצאה היא "יומן שיתופי", כפי שהוא מגדיר לדבריו את היצירה המשותפת בריאיון למגזין המוזיקה.
לוקח את הרגעים הרגילים בחיים, ומאיר את כל היופי שיש בהם
את קטעי הווידאו והאודיו של חבריו ואת הפנינים המוזיקליות שגיבסון מוצא בנבכי הרשת הוא מסמפל, מכפיל, מעבד, מוסיף את מנגינתו הרגישה על הקלידים ועוטף בהפקה מתוחכמת ואינטליגנטית ששולחת את הקטעים האינטימיים - לעיתים כמעט על גבול הווידויים - הישר לרחבת המועדון. לבסוף, השירים מקבלים את שמם בזכות הכוכבים האנונימיים (לעת עתה) שבמרכזם, שקל לרקוד לצליליהם במסיבה סוערת, ועוד יותר קל להתרגש מהם בכל האזנה מחדש.
כך למשל הפך קרלוס, עובד אתר בנייה אלמוני שהמפיק הכיר בשיטוטיו באטלנטה, לכוכב מרכזי ביצירתו של גיבסון. "שמתי לב שיש לו את הקצב המדהים הזה בקול", סיפר באותו הריאיון, "התחלתי לנגן בפסנתר על המקלדת של המחשב הנייד שלי כשאני מלווה את הדברים שהוא אמר לי, ופשוט התאהבתי בתחושות שהתוצאה הסופית עוררה בי. הרגשתי שהצלחתי לקחת את הרגעים בחיים שלכאורה הם 'די רגילים', ולהאיר את כל היופי שיש בהם".
"אחי, מה יש לך לומר?", שואל גיבסון את קרלוס בתחילת השיר, בתיעוד שנשלף מתוך סרטון שצולם בטלפון הסלולרי שלו. "אנחנו נעבור את זה", קרלוס עונה לו, ומצליח להעביר את כל ההוויה האופטימית שלו בסרבל כחול ומנטרות קצרות וברורות. "האנשים האלה מעניקים לי כוח", גיבסון מספר למצלמה בחיוך הענק האופייני לו, כשהוא מפנה שוב ושוב את הזרקור לכוכבים בשיריו. בחלק מהקטעים גיבסון גם מוסיף משירתו בסאונד מעובד אך רגיש שמצליח לחדור את כל השכבות של המאזין, ומשלים את הסיפור במילותיו.
הקטע המוזיקלי Carlos (Make it Thru), הוא ללא ספק אחד מרגעי המפתח בקריירת הסולו של המפיק, בעוד דבריו של פועל הבניין נוכחים כמעט בכל שיר מאלבומו הראשון בפרויקט, ואף חוזרים באלבומים הבאים. "ראיתי מאות אנשים שבחרו לקעקע על גופם את מילותיו של קרלוס", סיפר בגאווה בריאיון ל"הגרדיאן" שהתקיים בחודש שעבר. בניסיון לפענח את סוד הקסם בשיריו של המפיק בולטת המקוריות והיצירתיות יוצאת הדופן, כשהוא מחפש את הרגעים הפשוטים והאנושיים ומחבר אותם בדייקנות לביטים האלקטרוניים שיוכלו לסחוף אותם הלאה.
גיבסון מוצא השראה מכל הבא ליד. קטע משיחת וידאו שלו עם הדיג'יית The Blessed Madonna, שהביעה את תסכולה מסגירת המועדונים במהלך תקופת הקורונה, הפך לשיר Marea (We've Lost Dancing), שבאופן אירוני עושה חשק לרקוד. באותו האופן הוא גם סימפל משורר צעיר שבו נתקל בערב הקראת שירה, והותיר עליו רושם כה עז שגיבסון הקליט אותו ברשמקול שבטלפון הסלולרי שלו. אותו המשורר, קייל, קרא טקסט שמתאר במקוריות פגישה ראשונה עם בחורה בבר: "בתוך העשן והכאוס הכתפיים שלנו התנשקו לראשונה", מילותיו מפלחות את האוויר בטראק Kyle (I found you), שבו הוא מדמה את מקום הבילוי כאזור מוכה מלחמה.
"בריאן אינו אמר לי: 'אתה חייב לחזור לעשות את מה שעשית כשהכרנו'"
זהו אומנם הניסיון הראשון של גיבסון בתור אמן סולו, אבל ההצלחה לא זרה למי שמוזיקה הייתה נוכחת בחייו מגיל צעיר. מגיל שמונה הוא ניגן מוזיקה קלאסית על פסנתר ובגיל ההתבגרות היה יוצא משיעורים כדי לנגן בחדרי המוזיקה בבית הספר שבו למד. אבל תנאי הפתיחה היו אפילו טובים יותר עבור המוזיקאי הצעיר: שכן של המשפחה הזמין את גיבסון לעזור בערבי א-קפלה שהתרחשו בביתו, והשכן הזה היה לא אחר מהמוזיקאי הנחשב בריאן אינו, אולי איש המפתח המשמעותי ביותר בכינון מוזיקת האמביינט. אותה ההיכרות הפכה משתלמת ביותר עבור גיבסון, כשאינו הזמין אותו להפיק עבורו שני אלבומים שבהם שיתף פעולה עם קארל הייד, כשנתיים מאוחר יותר.
מאז אותה ההזדמנות המדהימה, רשימת האמנים שאיתם המפיק המוזיקלי הצעיר עבד התארכה - אמינם, BTS, צ'רלי XCX, ג'ורג' עזרא, וכמובן שותפותו בהפקת האלבום השישי של אד שירן, שהיה מורכב כולו מחיבורים מוזיקליים עם גדולי האמנים. בשנת 2019 גיבסון היה עסוק ביותר, אבל השתוקק לצאת לדרך משלו. הודעה שקיבל מאינו, שהיווה מנטור לגיבסון, הציתה את הרעיון ללכת על זה.
"בריאן שלח לי הודעה בסגנון של, 'פרדי, אתה חייב לחזור לעשות את מה שעשית כשרק הכרנו'", גיבסון סיפר בריאיון ל-NPR. "כבר אז הייתי די על הקצה עם הרצון לעשות את הדבר שלי, והוא פשוט דחף אותי. כל הדברים שאני עושה הם מאוד שיתופיים, אני בסך הכול מנסה להביע משהו שנמצא בתוכי ולא מנסה לשלב את המוזיקה שלי עם של מישהו אחר". בשונה מהפקות קודמות, בשיתופי פעולה עכשוויים הסאונד של גיבסון ניכר - בסינגל הדאנס הטרי Strong שהפיק לרומי (מחצית מההרכב the XX); בשיתוף הפעולה שלו Turn On The Lights Again עם הסופר-גרופ סווידיש האוס מאפיה שמסמפל גם את הראפר פיוצ'ר, שהפך לאחד משיריו המצליחים ביותר; וכך גם בשיר Both of Us בביצועה של ג'יידה G, שעל הפקתו הוא חתום - ומועמד בזכותו לפרס הגראמי היוקרתי השנה.
גיבסון התחיל את תהליך איסוף החומרים עוד בטרם המגיפה, אך אין ספק שהשפע הדיגיטלי העצום שהביאה איתה הקורונה וההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות הפכו למכרה זהב של רגעים אנושיים רבים שרק חיכו שגיבסון יגלה אותם, ושבזכות הפרויקט הנוכחי זכו לחיים מחודשים. ב-Julia (Deep Diving) הוא מסמפל קטע שהמוזיקאית וכותבת השירים ג'וליה מייקלס העלתה לחשבון האינסטגרם שלה, ושלבסוף גם הפך לסינגל של הזמרת. אבל לעומת הגרסה המתקתקה והקצבית של מייקלס, הטייק האופורי של גיבסון על הטקסט הדיבורי הוא סחרור רגשי שלא נגמר: "אני צוללת עמוק לתוך הרגשות שלך, לפעמים אני חושבת שאני שבורה, אבל אז אתה מציף את הרגשות שלי מחדש. אני פאקינג אוהבת את זה".
מאז יצא האלבום הראשון בפרויקט ב-2020 הוא זכה לשני חלקים נוספים, בעוד השלישי יצא בחודש שעבר והיה "ממוקד מועדונים" יותר מקודמיו. בריאיון ל"הגרדיאן" הבריטי, גיבסון מספר שהעבודה על חלק מלהיטי הרחבות האלה נבעה דווקא מתוך התמודדות אישית ומורכבת עם אבל. כשהוא מחפש מילים כדי להרחיב על האובדן שחווה בחייו בעקבות מחלה של אדם קרוב, התקשה להשלים את משפטיו. אבל אותה האמת שגיבסון מתקשה להעלות בפיו משתקפת מתוך רסיסי החיים המוזיקליים בשיריו, ששבו את הקהל והסבו לו הצלחה אדירה שהוציאה אותו לסיבוב הופעות עולמי.
בעוד אמנים רבים נשענים על הרשתות החברתיות בחיפוש אחר הרגע הוויראלי הבא, אותנטי ככל שיהיה, גיבסון פועל בדרך הפוכה - הוא מחפש פיסות של אמת ברשת כדי למצוא דרך חדשה של הבעה עצמית. הוא כמובן מנהל מערכת יחסים ידידותית עם העולם הדיגיטלי, אבל בהופעותיו החיות מזכיר למאזינים שכוחה הגדול של יצירה הוא במפגשים האנושיים.
הצלחתו האדירה ניכרת בעוד המוזיקאי נמצא בנסיקה משמעותית בקריירה שלו וכל הכרטיסים להופעותיו בטור הנוכחי שעובר באמריקה, באירופה, בניו זילנד, ובאוסטרליה נמכרו לחלוטין. בקיץ יחזור להופיע על במת פסטיבל פרימוורה בספרד, והמאזינים שיחלמו לחזות בפלא הזה במציאות; לרקוד, להתרגש ואולי אפילו לבכות על רחבת המועדון, יוכלו להתנחם בינתיים בהופעה המוקלטת המצוינת של גיבסון בבוילר רום, או בגילוי האלבומים והסיפורים מאחוריהם. הכי קרוב ל"חיים אמיתיים".
