רום ברסלבסקי מביט במראה ולא רואה שם גיבור, אלא אדם שבור שהחלום שלו הוא לחזור ל-6 באוקטובר 2023. הוא מדבר על הייסורים שעבר כדי שהעולם יידע איך נראית "פגישה עם השטן", כמו שהוא מתאר את הזוועות שעבר אצל החלאות הסדיסטיות של הג'יהאד האיסלאמי, אבל אין לו עניין להניף אגרוף מנצח. גם אין לו בזיכרון איזה ניסיון בריחה נועז, בניית רדיו מאולתר, איזה סיבוב הונאה חביב שעשה על אחד המניאקים שהתעללו בו. הוא לא שמע ברדיו או ראה בטלוויזיה שזוכרים אותו, דואגים לו, נאבקים למענו. שיא הביטוי העצמי שלו היה לשבור לעצמו כוס תה על הראש מרוב שהעצבים התרופפו, וגם על זה הוא שילם ביוקר.
מדבר על הייסורים. מתוך "הצינור"
(באדיבות רשת)
דווקא בגלל זה, רום צריך לדעת: אתה גיבור. לא ליד, לא בערך, לא עם כוכבית. גיבור, במובן הבסיסי ביותר של המילה: מי שהתגבר על סיטואציה של חוסר אונים טוטאלי, שבמהלכה הושקעו מאמצים כבירים כדי לשבור את הגוף והנפש שלך. האומץ לחשוף שלא היו שם רק מכות רצח, הרעבה ותנאים מזעזעים אלא גם הטרדה ותקיפה מינית, הוא גם גבורה פר אקסלנס: כי במקום הנורא שבו עמדת אף אחד לא רוצה לעמוד אפילו בסיוטים, ומעטים מאוד רוצים להיות מזוהים איתו גם אחרי שהכל הסתיים כביכול.
ואתה, צעיר ישראלי קלאסי (קליל, משעשע, חיוני) שהחיים שלו עוד לא התחילו וכבר מצא את עצמו מושלך לתחתית הקיום האנושי, לקחת על הכתפיים הרזות שלך, שספגו כל כך הרבה, את המשימה של אמירת האמת כמו שהיא: מחרידה, מכוערת, משפילה, כביכול לא הרואית. יש רק זן מובחר אחד של אנשים שמסוגלים לעשות את זה ככה, בלי פילטרים של אינסטגרם כדי לא לבאס יותר מדי: גיבורים.
1 צפייה בגלריה
שרד מכות רצח, הרעבה ותנאים מזעזעים וגם הטרדה ותקיפה מינית. רום ברסלבסקי בראיון
(צילומסך: "הצינור", רשת 13)
הגבורה של רום, שנפרשה בפני רוני אבירם האמפתית ומצלמות "הצינור" (רשת), משחררת אותו מדיונים שאולי חטופים אחרים הרגישו יותר בנוח להשתתף בהם. אבל היא לא יכולה לשחרר את יתר הישראלים והישראליות, שיודעים בדיוק מה קרה כאן בשנתיים הללו ועדיין שואלים את עצמם, גם אחרי חזרת החטופים שנותרו חיים, האם ניתן היה לחסוך מהם לפחות חלק מהאימה הזאת. והנה, כבר בסמוך לשידור, השר איתמר בן גביר התענג בחשבון ה-X שלו על קטע מדבריו של רום, שסיפר כי המכות שחטף לא היו בגלל התרברבות של בן גביר בהרעת תנאי המחבלים בכלא הישראלי, אלא רק מעצם היותו יהודי.
ובכן, זה לא משנה את העובדה שחטופים אחרים העידו שהם כן נענשו בגלל שנרקומן הלייקים והכותרות לא יודע להתאפק (וגם אלו בתקשורת שהדהדו אותו יכולים לבצע חשבון נפש), ובעיקר לא את העובדה שבן גביר התגאה בסיכול הזדמנויות קודמות להשיב את החטופים. "בשנה האחרונה, באמצעות כוחנו הפוליטי, הצלחנו למנוע מהעסקה הזו לצאת לפועל, פעם אחר פעם", אמר בן גביר בינואר 25', בניסיון לסכל את ההסכם שיצא לפועל בסופו של דבר, והשיב רק חלק מהחטופות והחטופים בשלב א'. בשלב ב' היו אמורים לחזור כולם, לרבות רום כמובן. בחודש מרץ ישראל הפרה את הפסקת האש, בן גביר ומפלגתו חזרו חיש מהר לממשלה ורום הפך להיות אפילו פחות משבר כלי.
אולם גם עכשיו, כשרום זוכה לשאוף אוויר במרפסת מלון בתל אביב ולהניח תפילין תחת שמיים כחולים, זה לא נגמר. בטח לא עבורו, כשהוא מיטלטל בין רגעים של צחוק וחדווה לזיכרונות ביעותים. אבל זה גם לא נגמר עבור כל מי שצפה ב"הצינור" והתמלא שוב באותה חימה בלתי נשלטת נוכח המחדל של יום הטבח, הסירוב השלטוני לחקור אותו כפי שצריך (למתקשים: ועדת חקירה ממלכתית) וכל מה שהוביל לכך שרום היה 738 ימים בגיהינום. רום זכאי להתמקד בכל מה שירצה ויעזור לו להשתקם ולהקים בסיס פנימי איתן, כזה שיאפשר לו לחיות עם מה שקרה לו רק בגלל שהופקר. לציבור הישראלי אין רשות מוסרית לשכוח איך ולמה הגענו למצב, שבו אדם שכל עתידו היה לפניו לא מצליח להסתכל על הים בלי לפרוץ בבכי מר.
