פעם מזמן, כשעוד היו כאן חנויות דיסקים, אוהבי מוזיקה נהגו לקנות אחד לשני אלבומים עבריים לקראת ראש השנה ופסח. תעשיית המוזיקה המקומית התיישרה לפי שני המועדים החצי-שנתיים האלו, ומיטב האמנים החתומים בכל אחת מחברות התקליטים הישראליות הזדרזו להשלים את האלבומים שעליהם עבדו, כדי להספיק להגיע עם דיסק חדש לחג.
כבר שנים שאנשים לא קונים דיסקים חדשים, ומאז המעבר לסטרימינג הנוח, חלק מההתלהבות מהאזנה לאלבום חדש קצת ירדה. ועדיין, יש אלבומים - או מיני-אלבומים במקרה דנן - שמצליחים ליצור חג קטן בלב, כמו "חמישה שירים" של חוה אלברשטיין.
עד לפני בערך עשור, אלברשטיין הוציאה אלבומים בשרשרת. מי שיבדוק ברשומות יגלה שהיא האמן הישראלי עם קטלוג ההקלטות העשיר והארוך ביותר, המונה למעלה מ-60 כותרים. בעשור האחרון הוציאה הגברת הראשונה של המוזיקה הישראלית רק שלושה אלבומים ("סרנדה" ב-2015, "בוא המורה" שיצא שנה לאחר מכן ו"ערב אחר" מ-2021). ועכשיו כאמור מגיע הרביעי, וגם הוא נמשך רק 17 דקות. זה בהחלט מעט, מעט מאוד, אך כל שנייה מהן היא פלא ששווה להתמסר אליו.
מתוך חמשת השירים שכאן, שניים בולטים כבר בהאזנה הראשונה - "ספטמבר" הפותח ו"אבא חטוף". למרות שהראשון הוא תרגום עברי של אלברשטיין לשיר ישן שכתבו מקסוול אנדרסון וקורט וייל, הנושא ניחוח ג'אזי-צרפתי מובהק, ואת השני, "אבא חטוף", שהוא הכי מעכשיו שיש - כתב הרב ליאור אנגלמן והלחין ערן ויץ, הם איכשהו משלימים זה את זה.
"ספטמבר", על אף הארומה החו"לית, מתכתב קצת עם אחד משיריה הגדולים של אלברשטיין - "שיר תשרי" משלהי הסבנטיז. השירה האיטית של אלברשטיין כאן כמו מאפשרת לרוח הסתיו להיכנס בין הצלילים, ולהרגיע מעט את הנפש אחרי עוד קיץ קשוח. "אבא חטוף" עושה את הפעולה ההפוכה, כי למרות שגם בו הזמרת שרה ברוך חרישי, המילים שלו פוצעות. כשאלברשטיין מגיעה לשורות כמו "המאפרה שלו כבר מלאה בדלים / והדמעות העצובות מילאו המון דליים / הוא לא יגיע לכיכר, אין לאיש כוחות / בלילות הוא לא נרדם, המחשבות טורפות". העיבוד והלחן העדינים של ויץ רק מדגישים - וללא מיליגרם של פאתוס - את הטרגדיה של גיבור השיר, וגם של כל אלו שמצפים לשובם ההולך והמתרחק של החטופים שעוד שם ולסיום המלחמה שאינה נגמרת כאן.
ויץ ואלברשטיין עבדו על המיני-אלבום הזה בהפסקות שבין המגפה והמלחמה, ויצרו לצד שני השירים שהוזכרו קודם לכן עוד שיר יפה המופיע ביניהם - "תיגע באור". לשלושת אלו צורפו שני שירים ישנים שעיבד בני נגרי עבור הזמרת, ושכנו במחסני חברת התקליטים מאז סוף הסבנטיז. הראשון הוא "צער השתיקה (אני נושא עימי)" של יעקב אורלנד ודוד זהבי, המוכר יותר מהביצוע הנוגה והיפהפה של שלמה ארצי. השני הוא "שלושה ימים" שחיים ברקני הלחין למילים של לאה גולדברג, המשוררת שאלברשטיין תמיד הצטיינה כשהגיעה לטפל בשיריה. הטיפול העדין של ויץ העכשווי מתחבר לגישה ההפקתית של נגרי מלפני יותר מ-45 שנה, ומייצר געגוע לזמנים טובים יותר.
