פסטיבל סאנדנס נקרא על שם ריקוד השמש שהיה נהוג בשבטי האינדיאנים בצפון מערב ארצות הברית, ואומץ ככינוי על ידי הארי לונגבאו ("סאנדנס קיד") - הקרימינל האיקוני שגילם רוברט רדפורד במערבון "קיד וקאסידי" של ג'ורג' רוי היל מ-1969. הכוכב הנוצץ הוא המייסד של מכון סאנדנס לקולנוע, שנועד לקדם קולנוע אמריקני עצמאי, ובחסותו פועל הפסטיבל בעיירה פארק סיטי שבמדינת יוטה כבמה להשקת סרטים חדשים במימון עצמי, וגם כזירת מסחר עבורם. 47 שנים עברו מאז היווסדו של האירוע, 35 מאז מיתוגו מחדש כפסטיבל סאנדנס, ונראה כי מצבו של הקולנוע העצמאי נמצא בשפל מדאיג. הסרטים עדיין מופקים, גם אם בתקציבים דלים, אבל מתקשים למצוא לעצמם בית על המסכים הגדולים והקטנים. זה מחייב יוזמות חדשות וערמומיות שמותאמות למציאות העכשווית, השונה כל כך מהעידן הישן, הקלאסי - ואין כמו מותו של רדפורד כדי לסמן את סופו.
רדפורד הלך לעולמו בספטמבר האחרון בגיל 89. סאנדנס איבד את ההוד וההדר ההוליוודי שהשחקן הנערץ הרעיף עליו. ואם זה לא מספיק, הפסטיבל עובר דירה כתוספת של אי ודאות. החל מהשנה הבאה הוא יתארח בעיר בולדר שבקולורדו, המהדורה הנוכחית שנחתמה השבוע, היא האחרונה במגרש הביתי ביוטה מאז היווסדו ב-1978. אבל השינויים הללו, משמעותיים ככל שיהיו, הם רק חלק מהאתגרים שהנהלת סאנדנס נדרשת להתמודד איתם באקלים הפוליטי הנוכחי, ואף יותר מכך מצבו העגום של שוק הקולנוע. לא מזמן האולפנים הגדולים של הוליווד, וגם נטפליקס, אמזון ואפל טי.וי היו מגיעים לפארק סיטי כדי להשתתף ב"מכירות פומביות" של סרטים ושולפות צ'קים בסך מיליוני דולרים כדי לזכות בהם. זה כבר כמעט לא קורה. המפיצים והסטרימרים השונים מתקמצנים, ומספר העסקאות הולך ופוחת, וכך גם הסכומים שנזרקים לאוויר.
המציאות החדשה מצריכה התאמות מצד הנהגת הפסטיבל שמנסה למשוך חזרה את הפעילות המסחרית לסאנדנס, גם כשזו מתנגשת לעתים עם הצהרת הכוונות הפרוגרסיבית שמאחוריו. מאז מינויו כמנהל הפסטיבל, יוג'ין הרננדז מכתיב ציביון המנוגד למחויבות האקטיביסטית של ההנהגה הקודמת להעצמה של קולות מוחלשים על רקע מגדרי ואתני על פי תורת ה-Woke. העיתונאי לשעבר מנסה לנווט את הפסטיבל בחזרה ליעדים המקוריים כמעגן בטוח ומבטיח עבור סרטים עצמאיים, ללא הבדלי דת, צבע ומין של הקולנוענים מאחוריהם. ללא קיפוח על בסיס אישי, אפילו נגד גברים לבנים. סאנדנס אמנם תומך במוצהר בערכים ליברלים, ומקדם נשים ובני מיעוטים, אך באקלים הנוכחי, בעיצומה של מלחמת תרבות בה הובס הפרוגרס, נדרשת זהירות בין חלומות למציאות.
פוליטיקה בצד, שוק הסרטים מורכב, חסכני ובלי תאבון לנטילת סיכונים. אם אין כסף, אין לחם, וגם אין תורה או קולנוע. יוצרים עצמאיים חסרי כל עשויים אולי לוותר על תורתם, אבל לא על אמנותם. ולשם כך הם זקוקים לכסף. לצערם הרבה פחות ממנו זורם בתעשייה. זה הורגש מאוד בפסטיבל השנה. מסתבר שבתנאי השוק הנוכחי, גם התנערות מאקטיביזם ווקיסטי לא מבטיחה שגשוג מסחרי. במהלך עשרת ימי הפסטיבל הוכרזו רק ארבע עסקאות. שיא שלילי. זו לא אשמת המארגנים שאצרו הפעם תוכנית מלאה בקומדיות עטורות כוכבים שנועדו להחניף לקהל, יותר מאשר דרמות מכבידות. ועדיין, קונים אין. למעט הדרמה הקומית The Invite שביימה אוליביה ווילד (ובו היא מכבבת לצד סת' רוגן, פנלופה קרוז ואדוארד מורטון), שעוררה באזז ונרכשה על ידי A24 בתמורה לכמה מיליוני דולרים אחרי בידינג סוער, הפעילות העסקית הייתה דלה במהלך הפסטיבל. רוב המפיצים ממתינים בסבלנות לשלב הייאוש של היוצרים כדי ללקט את סרטיהם במחירי רצפה.
טרנסג'נדרים אאוט, נשים עדיין אין
ייתכן שהסממן הבולט ביותר לתהליך ההתפכחות במובלעת ה-Woke של סאנדנס, הוא היעדרות סרטי טרנסג'נדרים השנה (ויש שמתלוננים על פיחות במעמדם של קולנוענים אפריקאים-אמריקאים בפסטיבל). אחרי שהמארגנים הקנו במה נרחבת לנושא לאחרונה, הם נאלצו להודות בהכנעה שסיפורי הקהילה טרנסג'נדרית ככל הנראה לא מושכים את האוכלוסייה ואולי אף מרתיעים חלק ממנה. ומילא הציבור הרחב, זוהי נישה שאינה מושכת גם את פלח השוק של קהל רוכשי כרטיסים - ואם אין קהל רוכשי כרטיסים, אין סיבה למפיצים לרכוש את הסרטים. זה אולי יעשה להם טוב בלב, אבל לא בתוך הכיס.
להבדיל, הפסטיבל אירח כמות גדולה של סרטים של נשים ועל נשים, כהרגלו בשנים האחרונות. בניגוד לפלח השוק המצומצם של הטרנסג'נדרים, נשים מהוות יותר ממחצית האוכלוסייה ואיתן מגיע פוטנציאל שיווקי לא מבוטל. בולטים במיוחד הם הסרטים התיעודיים שהוקדשו לגיבורות מלאות השראה מתחומי התרבות, הפוליטיקה והספורט. כך במקרה של הביוגרפיות של הכדורסלנית בריטני גריינר שנעצרה ברוסיה על ידי משטר פוטין, טניסאית העבר הלסבית בילי ג'ין קינג, אמנית השחמט הצעירה מהונגריה ג'ודית פולגר, עורכת הדין האוסטרלית ג'ניפר רובינסון שייצגה את אמבר הרד מול ג'וני דפ, הקומיקאית מריה במפורד, המוזיקאית חובבת השערוריות קורטני לאב (שנודעה גם כאשתו של קורט קוביין), והמורה האקטיביסטית ג'יין אליוט שטלטלה את ארצות הברית כולה ב-1968 עם ניסוי חברתי מזן "הנחשול" בכיתת בית הספר היסודי שלימדה באיווה.
צ'ארלי XCX נגד טיילור סוויפט - הקרב הבא
כוכבת הפופ הבריטית צ'ארלי XCX אולי לא מצדיקה עדיין הפקת ביוגרפיה דוקומנטרית, אבל היא הגיעה לסאנדנס כאישיות הבולטת באירוע עם מוקומנטרי בהשראת חייה. The Moment, שביים איידן זמירי, מלווה את ההכנות למסע הופעות שנועד לחתום את פרק Brat בקריירה שלה. אבל מה קורה כשהמפגן הבימתי השנוי במחלוקת שלה נבלם על ידי מנהליה האמריקנים שכופים עליה הפקת סרט על המופע? צ'ארלי ואנשיה נמצאים במסלול התנגשות בלתי נמנע עם במאי יומרני (אלכסנדר סקושגורד) שנשכר כדי למסחר אותה ולהתאים אותה "לכל המשפחה". ההתלבטויות רבות, אך לבסוף היא מתפשרת על האני השערורייתי שלה לטובת תדמית מעודנת קצת יותר, חייכנית וכיפית כפי שהיא נקלטת בסרט שבתוך הסרט, שזוכה לשבחי המבקרים והקהל.
חדי האבחנה ישימו לב שהאינטראקציות המשעשות בין הדמויות מתגמדות ביחס להקשר של הביף המתוקשר בין צ'ארלי לבין טיילור סוויפט. מתחת לפי השטח יש פה כתב אישום פארודי נגד כוכבת העל האמריקנית, מסע ההופעות חסר התקדים שלה Eras והדוקו המצליח שנעשה עליו. המוטו של The Moment לפי צ'ארלי הוא סופו של עידן (Era), והוא חוזר על עצמו כמה פעמים בסרט וגם בנאומה לפני הבכורה. או במלים אחרות עוד חץ בכיוונה של סוויפט שממשיכה להותירה בצל הצלחתה המוזיקלית. עם זאת, בכל הנוגע לזירה הקולנועית, צ'ארלי XCX משאירה את הצ'ילבה שלה הרחק מאחור. מלבד המוקומנטרי המוקדש לה בהפקת A24, היא מופיעה כשחקנית משנה בשני סרטים נוספים בסאנדנס: The Gallerist לצד נטלי פורטמן, ג'ני אורטגה וקתרין זיטה-ג'ונס וקומדיית הסקס של החדשה של גרג אראקי I Want Your Sex לצד אוליביה וויילד וקופר הופמן.
יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. אבל גם לא אוהבים
יצרי וגאוותני ככל שיהיה, אפילו העימות בין צ'ארלי XCX וטיילור סוויפט על המסכים מחוויר ביחס לעוינות המודחקת בין התנועה הפרו-פלסטינית לפעילות של תומכי ישראל בחוצות העיר, מחוץ לאולמות הקולנוע. מפלס המתח אמנם ירד בעקבות הפסקת האש בעזה, אבל ברור לכל שהזירה התרבותית של סאנדנס ותשומת הלב התקשורתית, כמו גם נוכחותם של אח"מים מתעשיית הקולנוע, מתדלקת את המאבק בין שני המחנות היריבים. מצד אחד חב"ד שקבע יתד בפארק סיטי לפני שנים רבות וממשיך בפעילות הלאונג' שלו בו מוצעים מזון כשר ושתיה חריפה למבקרים, וגם אירועים שקשורים לקידום תכנים יהודיים וסרטים כחול-לבן. מצד שני, הולכת וצוברת תאוצה הפעילות של "הבית המוסלמי" בארגון האמריקני הוועדה לעניינים ציבוריים מוסלמים (MPAC). גם שם מציעים מזון כשר, אבל לא שתייה. המבקרים ברובם רק רוצים לאכול ושתות בחינם, אבל בדרך דוחפים להם המארגנים גם תעמולה כשרה או פחות. למהדרין יש גם הפסקת תפילה, בליווי שירת מואזין.
לעומת זאת, על המסכים נראה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מקבל פחות דגש. סממן נוסף לשינוי הכיוון של הנהלת סאנדנס הנוכחית בניסיון למתן את העוינות והמתיחות שתומרצה בעבר בציביון האקטיביסטי פרוגרסיבי של הפסטיבל. הזמנת סרט מתוצרת כחול-לבן לתחרות הבינלאומית היא צעד לא ברור מאליו, גם כשמדובר בדרמה רגישה כמו "עצמאות" שיש בה היבטים להט"בים במיטב המסורת של סאנדנס. הבמאי משה רוזנטל ומשלחת מכובדת של אנשי צוות ושחקנים (בהם אסי כהן ועידו טאקו) עשו את כל הדרך מארץ הקודש לפארק סיטי הקפואה והתקבלו באהדה של צופים רבים, ללא הפרעות והפגנות.
מנגד, לא היו השנה סרטים פלסטינים בפסטיבל. בתוכניה אפשר היה לזהות שתי יצירות תיעודיות של במאים סורים (Birds of War ו-One of a Million המשובח) על רקע מלחמת האזרחים במדינה, וגם דרמה מאת חוסיין קשברז ומאים אטאי האיראנים שצולמה בחשאי בטהרן (The Friend's House Is Here) על קבוצת תיאטרון חתרנית שחבריה נאבקים על חירותם האמנותית כנגד הסיכויים. אבל מקומם של הפלסטינים נפקד במפתיע. למעשה, מלבד הדוקו American Doctor של פו סינג טינג על שלושה רופאים אמריקנים שמתנדבים בעזה תחת הפצצות צה"ל ונחשפים לזוועות הבלתי נסבלות בשטח, אי אפשר להגיד שהיה תוכן אנטי-ישראלי מובהק בתוכנית. אפילו הדוקו-פשע "מי הרג את אלכס עודה?" מאת ג'ייסון אוסדר ווויליאם לאפי יומאנס על רצח פעיל פלסטיני אמריקני בשנות ה-80 ממוקד בפרשה עצמה והחשודים שמזוהים ככהניסטים.
הסכסוך מבעבע מעל לפני השטח בסרט תיעודי נוסף All About the Money מאת שינייד אושיי האירית על פרגי קוקס צ'יימברס. זהו פרופיל ביקורתי ביותר של הפריבילג שבחר להיות קומוניסט, ושהקים מכספו קומונה אנטי-קפיטליסט במסצ'וסטס. אבל אחרי שהוא הוביל מבצע חבלה ונדליסטי במשרדי חברת אלביט באיזור, הוא נמלט לתוניסיה ומשאיר את בני חסותו להתמודד עם ההשלכות החוקיות והכלכליות לבדם. מסלול החיים העקלקל שלו מופרע ומרתק, ובשוליו גם גילויים של טראומות ילדות קשות. האישי פסיכולוגי נמהל בחברתי פוליטי, עם שאיפות למהפכה, התנגדות לישראל ותמיכה בחמאס. אבל בשורה התחתונה, מבחינה מעשית בסוף זה הכל קשור לכסף. כך בסרט, וגם במציאות העגומה מולה ניצב הקולנוע האמריקני העצמאי ופסטיבל סאנדנס כברומטר משמעותי למצבו.
הסרטים הטובים בסאנדנס השנה:
Josephine
דרמת פשע מורכבת מנקודת מבטה של ג'וזפין בת ה-8, אשר עדה לפשע אלים ומתמודדת בתמימותה עם ההשלכות הנפשיות, בעוד אבא (צ'אנינג טייטום) ואמא (ג'מה צ'ן) נקרעים בין החובה האזרחית והמוסרית שלהם לתפקידם כהורים מגוננים. סרטה של בת' דה אראוז'ו זכה ובצדק בתחרות העלילתית האמריקנית ובפרס חביב הקהל.
The Last Living Pickpocket in New York
כבר בבכורת הבימוי שלו, השחקן נואה סייגן התברך בשירותיהם של ג'ון טורטורו, סטיב בושמי וג'אנקרלו אספוסיטו (וגם ג'יימי לי קרטיס בתפקיד אורח) והם מספקים הופעה מלאת ניואנסים במותחן פשע, שהוא למעשה דרמה עדינה שמהדהדת את הקולנוע העצמאי הניו יורקי משנות ה-70. בין המפיקים נמנה גם רם ברגמן הישראלי.
Carousel
כריס פיין וג'ני סלייט מככבים בדרמה רומנטית מלאת ניואנסים, שמפורקת לרסיסים ואז מורכבת מחדש על ידי הבמאית רייצ'ל למברט, שבדרכה המתוחכמת נמנעת מקיטץ'.
Wicker
פנטזיה קומית מקורית של בני הזוג אלאנור ווילסון ואלכס יוסטון פישר ובמרכזו מעין גולם עשוי קש (אלכסנדר סקושגורד), שנוצר כצעצוע מין עבור אישה בודדה (אוליביה קולמן) ושהופעתו הפתאומית מערערת את המדרג בקהילה המקומית
Run Amok
הבמאית הישראלית ניצן מג'ר עיבדה באמצעות בן זוגה הצלם שחר לנגלב את סרטה הקצר בגרסה ארוכה מרשימה בהשתתפותם של פטריק ווילסון ומולי רינגוולד. העלילה הדרמתית-קומית מגוללת הפקת מחזמר בבית ספר תיכון, שמשחזרת אירוע טראומתי של ירי המוני בקמפוס.
