בימים כתיקונם הסרט התיעודי "הכביש בינינו: החילוץ האולטימטיבי" היה ככל הנראה נבלע ונטמע בתוך התוכניה העצומה של פסטיבל הקולנוע בטורונטו ולוח ההקרנות הגדוש בכל-טוב שלו. אבל אנחנו לא נמצאים בימים כתיקונם, ושום דבר לא מרגיש נורמלי יותר, אפילו באירוע הנוצץ שמארח את הכוכבים ההוליוודים מכל העולם שנוהרים העירה כדי לעשות צעדים ראשונים על השטיח האדום בדרך למסע הארוך והמייגע של עונת הפרסים. וכך, כחלק ההתחממות הגלובלית של האקלים הפוליטי בעולם, הדוקו הקנדי הצנוע שמוקדש לאלוף במיל' נעם תיבון ומגוללת את סיפור גבורתו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר, הפך לעניין המדובר ביותר בפסטיבל טורונטו (TIFF) - זאת במיוחד על רקע כשלי הארגון והעומד בראשו קמרון ביילי, שהגיש הזמנה לסרט ויוצרו ברי אייבריץ', ואז ביטל אותה, רק כדי לחזור בו שוב ולאשר את הקרנתו בצירוף התנצלות, ככל הנראה בלחץ הקהילה היהודית ואנשים רבי-עוצמה בוועד המנהל.
הפיאסקו התדמיתי, הסיקור המוגבר שלו והשמועות על שהתרחש מאחורי הקלעים, רק העצימו את הפרופיל התקשורתי של הסרט אשר זכה להקרנה אחת בלבד בצהרי יום רביעי, כשבוע אחרי פתיחת הפסטיבל כשאורות הזרקורים נוטים לדעוך. תעשיית הקולנוע אולי לא הביעה עניין מיוחד בדוקו שאמנם הבטיח לעצמו הפצה, אבל לא צפוי לעורר הדים במהלך עונת הפרסים - אולם אנשי הקהילה היהודית, אקטיביסטים פרו-פלסטינים, המארגנים, עיתונאים וגם השוטרים המקומיים נערכו ליום מתוח עם אבטחה מוגברת (שעלתה לפי השמועות כמיליון דולר), חסימות רחובות בדרך לאולם רוי תומפסון הול הענק שבמרכז טורונטו, תור ארוך של רוכשי כרטיסים והפגנות קולניות לצדו. ואכן, כצפוי, פעילים משני המחנות התמקמו בכניסה לאולם נושאים דגלי פלסטין ודגלי ישראל, וחמושים במגפונים, ושואגים סיסמאות שאין להן כל קשר ליצירה שלא צפו בה, או לגיבורה שלא הכירו. לא מתוך ביקורת על הסרט, אלא כדי לנבוח אחד על השני.
וכך בעוד שהמפגינים נובחים, שיירת הצופים עוברת בדרך להקרנה שנפתחה בנאום של קמרון ביילי, שעל פי עיתונאים מקומיים נלחם על המשך כהונתו כמנהל הפסטיבל בעקבות הבלגן שהוא עצמו יצר. "אני רוצה להתנצל, במיוחד בפני הקהילה היהודית על הטעות שאני עשיתי בדרך ליום הזה בסביבה על עלייה מסוכנת באנטישמיות. אני רוצה להתנצל על הכאב שנגרם. ב-TIFF אנחנו מאמינים בעוצמתם האוניברסלית של סיפורים על המסך שמעוררים הבנה והזדהות, גם כשהם גורמים לאי-נוחות ובעיקר כשהם עושים זאת", הודה מעל הבמה והתקבל במחיאות כפיים, מאלה שהאשימו אותו תחילה בכניעה לטרור. "ההקרנה היום חשובה ואני מבקש מכל אחד מכם להצטרף למעשה קולקטיבי של פשוט לצפות בסרט יחדיו מתוך פתיחות וכבוד", סיכם בפנייתו לקהל ומתוך חשש שבתוכו ישנם מסתננים אנטי-ישראלים שזוממים להפריע להקרנה. הסדרנים על כל מקרה הועמדו בכוננות למקרה זה, וכך גם אנשי האבטחה.
2 צפייה בגלריה
המפגיניםמ נבחו, אבל השיירה עברה. הפגנה אנטי-ישראלית בפסטיבל טורונטו
(צילום: אמיר בוגן)
החששות הופרכו כשההקרנה התנהלה כסדרה ללא תקלות או הפגנות, ונעם תיבון ואשתו גלי מיר-תיבון התקבלו בתשואות רמות וסטנדינג אוביישן. ההפרעות הגיעו במהלך חלק השאלות ותשובות עם הבמאי ברי אייבריץ', המפיק מארק סלבי ובני הזוג תיבון, בהנחיית העיתונאית הקנדית ליסה לפלאם. כשאשת התקשורת הוותיקה שאלה על המשך האלימות שהביאה למותם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, חלק מהצופים היהודים בקהל הגיבו בזעם ושאגו שמדובר בשקרים ובדיות. הם השתתקו כשלתדהמתם, גלי מיר-תיבון הביעה את תמיכתה בסיום המלחמה. "המלחמה בעזה הייתה צריכה להסתיים מזמן. אפשר היה לסיים אותה מזמן. זה יעשה טוב לכולם באיזור, אבל בעיקר לישראל. היינו יכולים להחזיר את החטופים לפני זמן רב", אמרה וגרמה לאי-נוחות מורגשת אצל כמו מאותם מוחים בקהל, "היה אפשר להציל חיים רבים. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי ואפשר לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים ולהביא שלום לאיזור".
נעם תיבון, שממלא את המסך בנוכחותו אך לא עוסק כלל וכלל בפוליטיקה במהלך הסרט (שבו בנימין נתניהו כלל לא מוזכר), המשיך גם הוא בדברים למען סיום המלחמה, החזרת החטופים והקמת ועדת חקירה ממלכתית. "זהו הכישלון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, ואני מאמין שהדרך היחידה לבדוק את זה זה עם חקירה רשמית על פי החוק הישראלי, שתבדוק עד לעשר שנים לפני אותו יום נורא, ותכלול את הצבא, מערכת הביטחון, השב"כ וכמובן הדרג הפוליטי, ממשלת נתניהו. אני חושב שרק חקירה רשמית תאפשר לנו להבין מה קרה ולמה ולהסיק מסקנות כדי למנוע מזה לקרות שוב בעתיד", אמר והתייחס להמשך הלחימה בעזה, "אני חושב ששנתיים של מלחמה זה המון זמן, ואנחנו סובלים מאוד ממנה. אני חושב שהמטרה המרכזית עכשיו זה להחזיר את החטופים הביתה ולסיים את המלחמה".
הדברים שאמרו תיבון ואשתו בסיום הפתיעו את אלו שלא הכירו את פעילותו הציבורית של תיבון כנגד ממשלת נתניהו על רקע המהפכה המשפטית שקדמה ל-7 באוקטובר, ובעיקר בקריאה לעסקה לשחרור החטופים. למרבה ההפתעה, המרכיב המשמעותי בפרופיל של תיבון לא קיבל מקום בסרטו של אייבריץ', שהתמקד כל-כולו באירועי אותו יום נורא. למעשה מדובר במותחן דוקומנטרי שמלווה את פלישת החמאס ב-6:29 בשבת הארורה של שמחת תורה, המתקפה על קיבוץ נחל עוז וסיפור גבורתו של האלוף במיל' שיצא לעוטף עזה כדי הציל את בנו העיתונאי אמיר תיבון, אשתו מירי ושתי בנותיהם הקטנות שנעלו את עצמם בממ"ד בביתם בקיבוץ בעוד הנוחבות יורים, שורפים והורגים מסביב. זה קורה דרך סיפורו האישי של תיבון, שמשחזר את המסלול שעשה, ההחלטות שקיבל, והפעולות שביצע משעות הבוקר כשיצא לדרך עם אשתו ועד לאיחוד המרגש עם משפחתו.
נעם תיבון וגלי מיר-תיבון בפסטיבל טורונטו
(צילום: אמיר בוגן)
מתוך נקודת מבט של תיבון שמשחזר את המסלול כולו ומשתף בזכרונותיו מול המצלמה, אייבריץ' מצליח לשלב בין הסיפור האישי לכישלון הקולוסאלי של מערכת הביטחון אשר קרסה לחלוטין - לתדהמתו של תיבון עצמו, שהיה בשר מבשרו של צה"ל והמטכ"ל שלו, ואשר נתקל בחוסר-תפקוד בלתי מתקבל על הדעת של שרשרת הפיקוד. אלו הנסיבות שהביאו אותו לפעול באופן פרטני כשהוא חמוש באקדח האישי שלו, ונחוש להציל את משפחתו על רקע אובדן אמון במערכת. הוא מתאר איך בעוד שרוב יחידות צה"ל המתינו כדי לקבל פקודות מלמעלה, הוא פעל בתגובה למה שמתרחש בשטח וחתר למגע עם מחבלים בקרב על כביש הגישה לנחל עוז. בדרך הוא הספיק לחלץ זוג צעירים שנמלטו מהנובה וגם חיילים שנפצעו במהלך הלחימה. בסופו של המבצע המאולתר שלו, האלוף במיל' לקח על עצמו להוביל את ההסתערות של צוותים מיחידת מגלן וסיירת גבעתי לתוך הקיבוץ.
השחזור של תיבון את המסע בשטח משולב בראיונות עם אשתו מלאת-התושייה שלקחה חלק במבצע כנהגת ומחלצת פצועים, ועם בנו אמיר ואשתו מירי שתיארו את שעות החרדה בהמתנה ארוכה לחילוץ בתוך הממ"ד החשוך שנמהלה בחרדה קיומית והשלמה עם המוות. חברי כיתת האבטחה של נחל עוז ברי מאירוביץ' וניסן דקלו גם הם מקבלים זמן מסך כשהם מספרים על הקרבות שניהלו בכוחות עצמם לאורך שעות מול הנוחבות שהסתערו על הקיבוץ שלהם, אחרי שאיבדו את הרבש"צ אילן פיורנטינו שנפל כבר בתחילת המתקפה (אלמנתו שרון גם היא מופיעה בסרט). כצפוי, גם חומרים רבים שצילמו מחבלי החמאס במהלך 7 באוקטובר שובצו לאורכו של הסרט. צפינו בהם שוב ושוב ושוב במהלך אותו יום ומאז ברשתות החברתיות ובשידור החדשות, והם עדיין קשים לצפייה ומעוררים טראומות. אלו אותם הסרטונים שהנהלת הפסטיבל הזכירה כתירוץ לביטול ההזמנה של "הכביש שבינינו" מטעמים של זכויות יוצרים.
כמובן שמדובר בטענה מגוחכת והיה ברור לכל שביילי וצוותו מחפשים תירוץ לביטול ההזמנה מטעמים חוקיים ובירוקרטיים, שלא הפריעו להנהלה לאשר את הקרנת הדוקו "תיקי ביבי" של אלכסיס בלום בשנה שעברה בטורונטו, שכלל את אותם חומרי ארכיון. לא ברור אם מדובר בהתאמות שנעשו על ידי אייבריץ' וצוותו בחדר העריכה על פי ההתניות של הנהלת הפסטיבל, אבל כל אחד מהקטעים הרבים שצולמו על ידי מחבלי החמאס צצים שוב ושוב להרף עין כביכול כדי לשמור על כללי "שימוש הוגן", מתוך שמירה על זכויות היוצרים של אלו שתיעדו את הזוועות שהם עצמם ביצעו בעוטף עזה. הם מופיעים על המסך קצרצרים ומטושטשים, אבל הם לא מטשטשים את ההתנהלות הרשלנית של הנהגת פסטיבל טורונטו בטיפול בסוגיה הבוערת מאחורי הקלעים - שנעה בין מחאה של חברים צוות הפרוגרמרים במטרה לסכל את ההקרנה, לבין בקלאש מצד הקהילה היהודית והחרדה של המארגנים מהפגנות וסיכונים בטיחותיים.
בסופו של דבר, הלחץ עזר וההנהלה הזמינה מחדש את "הכביש שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" לשביעות רצונם של אייבריץ' וצוותו שיכולים עתה לנצל את הסערה ותשומת הלב לקידום הסרט, וגם להפצת המסרים האופטימיים של תיבון, שאותם הביע מעל הבמה גם אם לא הופיעו ביצירה עצמה. "זה סרט טוב, ואם הנכדות שלי יצפו בו בעתיד וינשקו אותי במצח זה היה שווה את זה", אמר, "אני מקווה שנכדותיי יחיו בישראל פורחת, מדינה משגשגת, דמוקרטיה משגשגת כחלק מהמזרח התיכון שבו אנו גרים. מדינה שתהווה סמל חיובי לעולם כאומה דמוקרטית, של הייטק וחקלאות", המשיך, "אני מאמין שישראל יכול להיות חזקה לשנים רבות. אנחנו צריכים כוח צבאי חזק וחברה חזקה שנשענת על דמוקרטיה. כסבא אני מקווה שנעבוד קשה לסיים את המלחמה ושנכדותיי ירגישו בנוח לחיות בישראל וימשיכו לחיות במדינה הנפלאה הזאת".
