זה בסדר, אף אחד לא נכנס למכונת הזמן שלכם בלי רשותכם והחזיר אתכם לניינטיז. אבל כן, אחד הסימנים לכך שההיסטוריה חוזרת היא התחייה המפתיעה של המותג "קטנטנות" (Chiquititas), שסחף את הישראלים באמצע שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. מהקאמבק המשולש שלו יהיה קשה לכם להתעלם: הטלנובלה המקורית משודרת שוב בערוץ ZOOM והסרט "קטנטנות-פינת האור" עולה להקרנות מחודשות בבתי הקולנוע 25 שנה אחרי הסיבוב הראשון. הכול יתנקז בסוף אל מחזמר חדש שיעלה על הבמות, כלומר חגיגה נוסטלגית של אנשים בוגרים שגדלו עם רגל אחת בבית היתומים בארגנטינה והצאצאים שלהם, שאולי יתאהבו בצ'יקטיטס בפעם הראשונה.
מתוך הפרזנטציה של "צ'יקיטיטאס"
(צילום: רפי דלויה)
קשה להסביר למי שלא חי את שנות ה-90 עד כמה הטלנובלות הדרום-אמריקאיות תפסו מרחב הרבה יותר משמעותי מעוד תוכנית טלוויזיה. הן לא היו בינג' שאפשר להשלים בסוף השבוע ולא סדרה שדיסקסו ברשתות החברתיות. הן היו חלק מסדר היום של מספיק משפחות ישראליות כדי שבחברת החדשות יתחילו לדאוג. מול השידור היומי שלהן התיישבו מאות אלפי ישראלים, משפחות שמתכנסות מול המסך (ולומדות ספרדית על הדרך) כדי לגלות מי התאהב, מי בגד, מי שיקר ומי מת וחזר לתחייה.
שמות כמו השמות אנדראה דל בוקה, גרסיאלה קולמנרס, נטליה אוריירו או פקונדו ארנה הפכו מוכרים כמעט כמו אלה של כוכבי הבידור הישראלים. סביבם התהוותה תעשיית מרצ'נדייז עשירה של קלטות וידאו, אלבומי מדבקות ופוסטרים, וכשהם הגיעו לארץ הקודש חיכו להם אלפי אנשים בנתב"ג. אז איך קרה שז'אנר שנחשב נחות ומיושן ממדינה רחוקה מנטלית כמו ארגנטינה נחת בישראל והתאזרח יותר מהר מטרנטינו בצהלה? איך התקצר בכל ערב המרחק בין בואנוס איירס לתל אביב ומה אפשר את הנחיתה הכל-כך רכה של הטלנובלות הדרום אמריקאיות במדינת היהודים? ובכן, הצטרפו אלינו.
"הייתי כמו מוכר סמים ואנשים התמכרו"
השנה היא 1990. ברחוב בית הלל ברמת גן, בחנות-משרד קטנה, עם מדפים מלאים בקופסאות פח גדולות ובתוכן סרטים, יושב גבר בשנות ה-40 לחייו ליד טלפון הבזק הנייח שלו ומחכה. האיש הזה, יאיר דורי, לקח לא מזמן הימור שיכול לעלות לו בקריירה ובכסף - שלושה ימים קודם לכן הוא הגיע למשרדי חברת הכבלים "מת"ב" ביפו והציע למנהלת התוכן, אירית, משהו שרוב הישראלים אפילו לא ידעו לבטא נכון את שמו: טלנובלה. היא כמעט זרקה אותו מהחדר. "אמרו לי: 'אנחנו לא נשקיע בזה, קוראים לזה סרטים טורקיים'", הוא נזכר בראיון ל-ynet. דורי, שהאמין בסחורה שלו באמונה שלמה, שלף מהלך של סוחר: "שמתי עשרה פרקים על השולחן שלה ואמרתי לה: '"קחי, תנסי, זה לא עולה כסף', והלכתי".
ההמתנה השתלמה, השיחה המיוחלת אכן הגיעה, מוקדם מהצפוי. "אחרי שלושה ימים היא התקשרה אליי והיא הייתה קצת לחוצה. היא אמרה: 'שמע, יאיר, שמנו את הטלנובלה שלך, כמה פרקים יש לזה בכלל?". דורי ענה "115 פרקים". "היא שאלה איפה הם, אז אמרתי לה: 'אין בעיה, תשלמי לי על העשרה האלה ועל ה-95 שנשארו ועשינו עסק', הייתי כמו מוכר סמים ואנשים התמכרו".
הסנונית הראשונה. מתוך "האישה המסתורית"
(צילום מסך)
"האישה המסתורית" הייתה הטלנובלה הארגנטינאית שפתחה את השער עבור השאר, וגם חברות "גוונים" ו"ערוצי זהב", שהבינו שהן מדממות מנויים, התקשרו אל דורי כדי לחפש לעצמן עוד מהמתוק-חריף הזה. דורי יכול לטפוח לעצמו ולחושיו העסקיים על הכתף, אבל ההצלחה נבעה גם מטיימינג ממוזל: ישראל שעמדה על סף שנות ה-90 הייתה צמאה לבידור. חברות הכבלים רק הוקמו וחיפשו אחרי תוכן לשידור, ערוץ 2 עדיין לא היה אפילו קומזיץ השבט, היצע הערוצים היה דל והפקות המקור מעטות. בחוץ השתוללה האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ דפקה בדלת, גלי עלייה גדולים מברה"מ ואתיופיה העמידו אתגרים חדשים וערוץ אחד, היחיד והקדוש, שידר בעיקר חדשות אפורות ובידור מיושן.
מול כל אלה ייצגה הטלנובלה הרומנטית את כל מה שיפה באסקפיזם: אנשים יפים באופן מחשיד שמבלים שעות בלהתאהב, לבכות, לקנא, לצעוק, להיפרד, להתחתן, להביע רגשות מופרזים וגדולים מהחיים. אחרי שנים שבהן לימדו אותנו שהצבר הישראלי לא מתלונן, לא בוכה אלא מרים את הראש וממשיך הלאה, הוצנחנו פתאום לתוך וודסטוק של רגשות דרמטיים לא מתנצלים, שהרגישה כמו מקום לנוח בו. בין אם בצפייה אירונית מודעת לעצמה ובין אם ברצינות מלאה, הצופה הישראלי דאג לפנות לעצמו את זמן השידור של הפרק הבא - וגם את זה שבא אחריו.
"בתרבויות שזקוקות לאסקפיזם - כשיש עם שעובד קשה ואין לו - הם צריכים את האפשרות לפגוש את הפנטזיות שלהם דרך המסך". יאיר דורי
(צילום: קובי קואנקס)
הנושאים שהעסיקו את הארגנטינאים התבררו, במפתיע, דומים להפליא לאלה שהעסיקו את שאר משפחת האדם: משפחה, אהבה רומנטית, מעמד חברתי, כסף, קנאה והגשמה עצמית. אהבה רומנטית קיבלה מעמד מיוחד: הכוח היחיד שיכול לגשר על פערי מעמדות חברתיים. בהמשך יתברר שהטלנובלה גמישה כל כך שאפשר יהיה להלביש עליה אפילו נושאים שייחודיים לישראל כמו השירות הצבאי, מתחים עדתיים, מערכות חדשות או קיבוצים. "אני, בבינה הדלה והמוגבלת שלי, יצאתי מהנחה שבן אדם הוא בן אדם בכל מקום", מסביר דורי, "ובתרבויות שזקוקות לאסקפיזם - כשיש עם שעובד קשה ואין לו - הם צריכים את האפשרות לפגוש את הפנטזיות שלהם דרך המסך. הגבר הרומנטי, יחסים, קנאה, שנאה, אהבה, משפחות. הבנתי שהדברים האלה יכולים ללכת טוב פה".
"זה היה חומר נחות של עקרות בית, כביכול. אבל כולם מסתכלים, פשוט לא מספרים שרואים"
אם אתם כבר על המכונה, קחו עוד כמה עשורים אחורה, אל שנות ה-60. יאיר דורי הוא בחור צעיר, חייל שעלה מארגנטינה כשהיה בן 16, חדור ציונות. קצין חבלה בצנחנים שספג בצה"ל את מה שהוא מכנה "סטירת-הלחי הראשונה של הבורות הישראלית". "החבר'ה ביחידה צחקו עליי: 'מה ארגנטינה? הולכים על הגאוצ'וס, אתם דוהרים על סוסים'", הוא משחזר. "לא ידעו איזו שפה מדברים שם, לא ידעו איפה היא ממוקמת. אני אישית נעלבתי, אז לקחתי את זה כמשימה".
אחר כך באה המלחמה עצמה, דורי נפצע קשה - איבד יד ועין אחת - נפל בשבי המצרי בתקופת מלחמת ההתשה ושוחרר עם נכות מלאה ותואר בפילוסופיה, לא משהו להתפרנס ממנו. הרעיון שיוציא אותו מהקופסה הגיע באמצע שנות ה-80 - מפגישה עם מאיר שטרית, שהיה אז ראש עיריית יבנה, הוא למד שבקרוב תוקם באזור תשתית של הכבלים. "הוא אמר לי: 'יאיר, אנחנו נצטרך לשם הרבה תוכן'", נזכר דורי, "ואחי התאום דני, זיכרונו לברכה, אמר לי שזאת הזדמנות להתחיל לייבא מארגנטינה את המוזיקה שאנחנו אוהבים ושנדרשת על ידי הציבור הדרום-אמריקאי בכלל והארגנטינאים בפרט, מה שעד אז היו מייבאים באופן אישי בקלטות".
אז כיוונתם בכלל לקהל הדרום-אמריקאי בארץ?
"בהתחלה כן. אני זכרתי בתור ילד ונער את הטלנובלות בארגנטינה. טלנובלה הייתה חלק מההווי. זה היה חומר נחות של עקרות בית כביכול. אבל כולם יודעים וכולם מסתכלים, פשוט לא מספרים שרואים".
"טלנובלה הייתה חלק מההווי". מתוך "קטנטנות"
(צילום מסך)
דורי טס לארגנטינה ובאמצעות קשרים עם הקונסול הישראלי ("בחור שהיה איתי בצבא") הוא זימן אליו את כל המפיקים ובעלי הזכויות והתחיל לרכוש מהם חומרים. אחרי המכירה הראשונה של "האישה המסתורית" הגיעו גם "סלסטה", "אנטונלה", ובהמשך גם "קטנטנות", "בובה פראית" וכמובן "המורדים" ו"פלורוסיינטה", שדורי היה מעורב בהן כבר בשלב ההפקה. כמעט בלי להתכוון הוא הפך למלך הטלנובלות, נסע שוב ושוב לארגנטינה וסגר דילים בלעדיים עם מפיקים ומפיצים.
בארץ הז'אנר הלך ותפס תאוצה, לא פעם על חשבון מהדורות החדשות ששודרו מולו. "השכנה שלי הייתה אושרת קוטלר", נזכר דורי וצוחק, "היא הייתה מספרת: 'יאיר, אתה לא מאמין, עושים אצלנו דיונים במיוחד איך אנחנו ננצח את הטלנובלות'. היה אז קהל שבוי של אלפי נשים, אני זוכר שדליה איציק או אשתו של שמיר, ראש הממשלה דאז, היא הייתה מרותקת לטלנובלות. אפילו לימור לבנת בעצמה וכל מיני אנשים שהיה להם קשה להודות בזה".
הדרך לטלנובלה העברית הראשונה הייתה קצרה. מתוך "לגעת באושר"
(צילום מסך)
אחרי שמכר לכל דיכפין הגיע המפנה הגדול, בשנת 1997. אז הקים עם ליאורה ניר, עוד אגדת טלוויזיה, את ערוץ "ויוה", ערוץ טלנובלות ייעודי, בעקבות דרישה של מועצת הכבלים משלוש הזכייניות להוסיף ערוץ חיצוני לחבילת הבסיס. הערוץ הגיע באריזת בונוס: התווספו אליו הירחון "ויוה פלוס" וטקס "ויוה 2000", מעין אוסקר טלנובלות שהיווה תירוץ הגון לרכבת אווירית של כוכבי טלנובלות לישראל. אחריה הפנו ניר ודורי את מרצם אל הטלנובלה הציונית הראשונה, "לגעת באושר". משם קצרה הדרך לסדרות כמו "משחק החיים" ו"מיכאלה", ששינו את פני הפריים-טיים הישראלי. "התברר שכל מי שאמר 'זה לא בשבילנו', זה חומר טורקי, כאילו אנחנו איזה עם נבחר ומאוד מתורבת - הוא טעה", מאבחן דורי, "החיים הוכיחו שזה ועוד איך בשבילנו".
דורי היה גם זה שהבין את הפוטנציאל וטיפח מערכות יחסים חמות בין הכוכבים הארגנטינאים לקהל הישראלי. הוא יזם ביקורים בארץ, הפיק מופעים, קידם אלבומי מוזיקה ומוצרים נלווים, וסייע להפוך שחקנים אלמונים יחסית בישראל לכוכבי ענק. הוא הבין את הכוח הטמון במותג בידורי חוצה-פלטפורמות הרבה לפני שהתעשייה למדה להגיד IP ופרנצ'ייז.
בשלב הזה נכנסו לתמונה הטלנובלות שכוונו לבני נוער, הדור השני למהפכה. אם הטלנובלות הראשונות כבשו את האימהות, "קטנטנות" ו"המורדים" כבשו את הילדים שלהן. פתאום כבר לא הסתפקו בפרק היומי. הסדרה הפכה לדיסק, למחזמר, למופע, ליומן בית ספר, לתיק, לחולצה ולפוסטר על הקיר. הרבה לפני שדיסני המציאה אימפריות תוכן מודרניות, כריס מורנה ודורי כבר מכרו כאן עולם שלם. "זה כבר עסק יותר רציני כי זה פרודקט וביי-פרודקט", מפרט דורי, "כל השירותים הנלווים: מופעים, מרצ'נדייזינג. כשהגיעו 'המורדים' לארץ מילאנו 17 פעם את היכל נוקיה".
"זה כבר עסק. כשהגיעו 'המורדים' לארץ מילאנו 17 פעם את היכל נוקיה". "המורדים"
(צילום: באדיבות yes)
"קודם כל, רציתי שהמשפחה תהיה גאה בי"
הביקורים של כוכבי הטלנובלות בארץ הפכו לאירוע שמצא בקלות את דרכו אל עמודי החדשות. "אנדראה הגיעה עם אמא שלה ולא הפסיקה להגיד לי תודה כל הדרך במטוס כשהבאתי אותה", נזכר דורי, "כשהיא ירדה מהמטוס היא הסתכלה מסביב ולא הבינה מה קורה. תוך חצי שעה היא כבר הסתובבה כמו כוכבת-על". בטלוויזיה כיכבו פרסומות שאמרו "מוי כיף!", ועד היום מסתובבים בינינו אנשים שמדברים ספרדית שוטפת רק מצפייה בטלוויזיה.
אם אתם זקוקים להוכחה נוספת לכך שכוכבי הטלנובלות הארגנטינאיות היו סלבס ישראלים לכל דבר, תוכלו להיזכר במפגש השנוי במחלוקת בין דודו טופז לנטליה אוריירו, אי אז בשנת 2002. אוריירו ביקרה בארץ כדי לקדם את "בובה פראית" בכיכובה, והתארחה בטופ של מדורת השבט דאז, "הראשון בבידור" של דודו טופז, בשידור חי. טופז ליטף, חיבק אותה ובסוף נשך אותה בזרוע. הסערה הציבורית העצומה שהתעוררה הובילה לעשרות תלונות לרשות השנייה, לדיון ציבורי על הטרדה מינית ולהתנצלות היגעה של טופז כמה ימים לאחר מכן.
כוכבי הטלנובלות הארגנטינאיות היו סלבס ישראלים לכל דבר. נטליה אוריירו ודודו טופז
(צילום: שאול גולן)
כשערוץ 2 החל לתפוס תאוצה יזם דורי קו-פרודוקציה טלנובלית בין ישראל לארגנטינה, שזכתה לשם "המוסד" (איך לא) ונכתב על ידי חגי לוי ("היום הוא חגי לוי הגדול"). בהמשך הדרך יצר דורי את "תאג"ד", שעכשיו כבר נכנסה לתת-ז'אנר "דרמה יומית", ובעתיד מחכה לו המיזוג הגדול: NOA, סדרת נוער מוזיקלית בת 25 פרקים בכיכובה של נועה קירל והמוזיקאי הארגנטינאי אגוסטין ברנסקוני. מי שאחראית על התסריט היא פטריסיה מלדונדו, שלקחה חלק בכתיבת ב"המורדים", "קטנטנות" ו"כמעט מלאכים". הפרק הזה הוא סגירת מעגל מושלמת - קירל מביאה את כוכבות הפופ העכשווית, זו שגדלה על "כמעט מלאכים", ומרכיב אותה על גל הנוסטלגיה הלטינית. "היום נועה כבר מדברת ספרדית", הוא צוחק.
בעוד שנה יחגוג דורי 80. הוא מסתכל אחורה בלי זעם - אבל חלק מהמבט שלו עדיין מופנה קדימה. "בהתחלה זה היה מביך", הוא מסכם, "כי לא היו השאיפות שלי להיות מלך הטלנובלות, היו לי שאיפות אחרות. אבל יחד עם זאת אני לא יכול להתלונן. זה פרנס אותי לא רע וזה בנה לי אימפריה".
עד כמה הסיפור האישי שלך על השבי במצרים, סיפור שהפך לרלוונטי בשנים האחרונות, הפך אותך לאמיץ יותר מבחינה עסקית?
"את רוצה להיות קצת פסיכולוגית", הוא מתנער, "תראי, בכל מה שאני אומר אני מודע לזה שאני סובייקטיבי, ושהאגו גם מדבר. אני מנסה להיות צנוע, אבל אני גם מכיר בזה שיש בי אגו. אני נכה מאה אחוז. הייתי בצבא, אחרי השבי ואחרי הפציעה הקשה הייתי קצין בצנחנים, וזה אתגר גדול. אחר כך סיימתי תואר ויצאתי לעסקים והאתגר שלי היה לא להיות בתור נכה צה"ל שמתפרנס מהתגמולים. קודם כל רציתי שהמשפחה תהיה גאה בי, האישה, הבנות, היה חשוב לי להיות בזכות מה שאני כאדם ולא בזכות החוויה שעברתי בשבי.
"היה חשוב לי להיות בזכות מה שאני כאדם ולא בזכות החוויה שעברתי בשבי". יאיר דורי
(צילום: קובי קואנקס)
"אני עוד מעט בן 80, אז אני עצוב. אני עצוב כי העתיד מאחוריי, כי אין לי מה לתקן היום. אני עסוק במה שאני עושה. יש כל מיני פרויקטים שאני עכשיו נמצא בהם כי אני לא רוצה להיות פנוי. אני צריך להיות כל הזמן באקשן, אני אמות תוך כדי אקשן, או לפחות ככה אני מקווה".
