"קשה להגדיר מהי אהבת קולנוע, אולם, כאשר היא קיימת, והיא כנה, יפה ואותנטית, אנו חשים בה". את המילים היפות האלה כתב מבקר הקולנוע אורי קליין, שהלך אתמול (ו׳) לעולמו בגיל 76. הוא כתב אותן בפתח מאמר מקדים פרי עטו לספר שערך לזכרו של מבקר הקולנוע זאב רב-נוף, "מסך גדול" (1982), שהורכב ממאמריו וביקורותיו של רב-נוף. זה היה אחד מספרי הקולנוע הראשונים שהיו ברשותי, והמשפט המצוטט כאן חרוט עד היום בזיכרוני. נדמה לי שאין דרך טובה, מדויקת ומרגשת יותר להגדיר אהבת קולנוע מהי.
אהבת קולנוע היא בדיוק הדבר הזה שפעם בכתיבתו של קליין, שמאז 1987 שימש כמבקר הקולנוע של "הארץ". קודם לכן הוא כתב ב"דבר", שם החליף את רב-נוף כאשר זה נפטר בפתאומיות. התלהבותו מסרטים, כמו גם סלידתו מהם, נבעה מהתשוקה העצומה שהייתה לו – אל הקולנוע כאמנות ואל יוצרים וסרטים ששבו והזכירו לו מדוע הוא אוהב קולנוע. כתיבתו שילבה רגש, כזה שניתן היה למצוא במאמרי הביקורת של פרנסואה טריפו שלעניות דעתי השפיע עליו מאוד, ואנליטיות. לעיתים יכולת למצוא בביקורות שפרסם משפטים מעורפלים, כאלה שאולי לא היו מובנים מיידית, אבל באמצעותם הוא ניסה להעביר חוויה, כזו שאכן לא תמיד ניתן לתרגם למילים.
בניגוד למה שחושבים קוראים רבים, כתיבת ביקורת אינה אובייקטיבית. היא גם לא יכולה להיות. ביקורת במיטבה מבקשת לנסח תגובה אישית, רגשית, לסרט, המשולבת בתובנות אידיאולוגיות, פוליטיות, אסתטיות והיסטוריות. מבקר טוב אינו שוטר תנועה המכוון את קהל קוראיו ללכת הנה ולא ללכת לשם. מבקר טוב הוא מי שהטקסטים שלו, גם אם אתה חלוק על דעתו, מעצבים עמדה מנומקת ביחס לסרט. אתה יכול להסכים או לא להסכים עמו, אבל כאשר אתה קורא את מה שכתב אתה חש שהוא חולק עמך את חוויית המפגש האינטימי שלו עם הסרט. הוא כמו חושף בפניך את עצמו, טעמו, אהבותיו ושנאותיו. הוא כמו מדווח לך על אודות אתמול בלילה. וכאשר אתה חש כמוהו ביחס לסרט מסוים, לפתע הוא נדמה לך כמו חברך הטוב ביותר, אף שמעולם לא נפגשתם. גם ההפך, אגב, נכון. הוא יכול לעיתים להפוך לאיש השנוא עליך ביותר עלי אדמות.
נדמה לי שלא היה עוד מבקר פעיל שעורר בקרב קוראיו תגובות כאלה של התפעלות מצד אחד וכעס מאידך. נדמה לי שזה נבע מהעובדה הפשוטה שגם מתנגדיו של קליין לא יכלו לטעון שאינו מבקר בקיא, רהוט, מנומק ובעל ידע עצום. אורי קליין נותר כסלע איתן של סמכות ביקורתית בעידן שבו תפקידה ומשמעותה של ביקורת הקולנוע הולכים ומתערערים. הוא נותר כזה, כמעט לבדו, אחרי שדור המבקרים אליו הוא השתייך, דור שכלל גם את איש הטלוויזיה שאול שיר-רן ז"ל ונחמן אינגבר ומאיר שניצר יבדל"א, פרש מכתיבה. הוא נותר כזה גם בעבור הדור שבא אחריו, הדור שאף אני נמנה עליו, שמרד במה שנתפס על-ידו כשריד של אליטיזם אירופאי של שנות ה-60, וביקש לעצב עמדה ופוליטיקה ביקורתית שונה. בעיקר ככל שהדברים אמורים בקולנוע הישראלי.
כן, לעיתים הייתה תחושה שאורי יורה בליסטראות בסרטים ישראלים קטנים, על-פי-רוב של יוצרים מתחילים, מהוססים. לא מעט מהם נפגעו ממנו, בעיקר משום שידעת שאם יש מישהו שאתה רוצה שיאהב את הסרט שלך – זה אורי קליין. הוא לא היסס להשתפך, להכריז על לידתו של יוצר משמעותי, בקולנוע הישראלי ובכלל, ולצפות לסרטו הבא. עבור יוצרים מסוימים הוא היה דמות אב שהם כל-כך רצו לזכות בהכרתו, מה שהוביל לפחות פעם אחת לעימות הזוי בינו ובין הבמאי יוסף סידר במהלך מה שאמור היה להיות ריאיון סביב "הערת שוליים". סרט היה עבורו, לא פעם, מסע או הרפתקה. מושגים שהיטיבו לבטא את התשוקה שפיעמה בו. הוא היה זה שגילה בזמן אמת, בכתיבתו ב"קלוז-אפ", את גדולתו של קלינט איסטווד כבמאי, אי-שם בראשית שנות ה-70. הוא היה זה שאהב את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי אהבה עזה, לה הוא נתן ביטוי ברשימותיו. הוא היה היחיד בעיתונות הישראלית שהקפיד להספיד בעיתונו כמעט כל במאי או שחקן משמעותיים שהלכו לעולמם. היה תענוג לקרוא את סקירותיו, משום שאורי היה אחד מאחרוני אלה שידעו לעשות זאת. הוא ידע איך להיפרד – מאגדות קולנועיות, וגם מאלה שנשכחו. ב-2007 הוענק לו פרס סוקולוב היוקרתי. הוא מבקר הקולנוע היחיד עד כה שזכה לכבוד הזה.
אורי היה מורה שלי באוניברסיטה, ולימים גם התיידדנו. בשנים האחרונות התמעטו מפגשינו, בין היתר בעקבות נגיף הקורונה שהביא אותו לוותר על הקרנות העיתונות העמוסות. לא פעם, אחרי שצפיתי בסרט, תהיתי ביני לבין עצמי "מה אורי חשב". לזכותו ייאמר, שהוא לא היסס לשנות את דעתו בעקבות צפייה חוזרת בסרט (את דעתו על "עץ החיים" של טרנס מאליק מ-2011 שינה משלילה לחיוב בשתי סקירות שפרסם תוך פחות משבועיים). צריך הרבה אומץ בשביל להודות בפומבי, מול קהל קוראיך, שטעית – אומץ ובעיקר יושרה מקצועית. לא תמיד הסכמתי עם ביקורותיו. אבל אם היה מבקר שהכי נהניתי והשכלתי לקרוא את דעתו ההפוכה לשלי – זה היה אורי קליין, ידידי. עצוב לי נורא.
