כולנו רוצים לדעת מה היה קורה אילו היום הנורא בתולדות המדינה לא היה מתרחש, ובמקרה של הדוקו Noga (שעלה אמש ב-yes דוקו) כנראה שהיה יוצא סרט אחר לגמרי. היוצרים, ג'ונו ברגמן ובנג'י ברגמן, החלו לתעד את היוצרת המוכשרת בערך בשלבי היציאה מהקורונה, קטסטרופה מסוג אחר שפגעה במסלול ההמראה שלה. בשלב זה נדמה שהסיפור המרכזי הוא הפער בין "נגה ארז", המותג שארז ואורי רוסו בנו בעשר אצבעות, לבין הזוגיות שלהם שנתקלה בקשיים ואף הגיעה לכדי פרידה מוזרה: הם לא גרו ביחד אך המשיכו להיפגש בתדירות גבוהה בעבודה. כפי שניתן להבין מהצפייה, זאת לא בדיוק הדרך האידיאלית לענות על השאלה יחסינו לאן.
אולם כשם שהמלחמה כפתה על רבים ורבות להבין ומהר איפה ובעיקר מי עוזר להם להרגיש ביטחון כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, כך גם ארז ורוסו גויסו בצו 8 לשמור על הבית. קודם כל בגלל האיום עצמו, שמומחש בסרט באמצעות סצנה סוריאליסטית, שבה ארז בוחנת אקדח ישן ומקבלת בטלפון הוראות כיצד להשתמש בו על רקע דיווחים מצמררים של תושבי הנגב המערבי. אחר כך הגיעה ההתנערות המכוערת של הסצנה ההיפסטרית, שנדלקה לפני כעשור על החייזריות הא-מינית של ארז ואז נזכרה שהיא בעצם רק עוד ישראלית. נראה שתחושת המחנק של ארז, שכבר חטפה מימין בגלל משהו שאמרה בעבר על תנועת ה-BDS (וטענה שהוצא מהקשר), הובילה אותה להדק את האחיזה ברפסודה הכי יציבה שהיא מכירה - הברית האישית והמקצועית עם רוסו. הלידה הכפולה בהמשך, של אלבום נוסף וילדה, הם סגירת המעגל.
הטוויסט בעלילה נלכד בזמן אמת ומתורגם לשפה הדוקומנטרית באופן משכנע ונוגע ללב. ארז, לא בדיוק ספר פתוח וזה חלק מסוד הקסם שלה כאמנית וכפרפורמרית, מתגלה כאישיות שלא נאחזת בציפורניים במתנת הקוליות הטבעית שהתברכה בה כשאין בכך צורך. לא מפתיע, לדוגמה, שרובי וויליאמס באמת מחבב אותה: שניהם נחתו בכדור הארץ מכוכב הלכת "כריזמה" וצריכים להסתובב בעולם עם המשא הכבד על הכתפיים - משימה קשה יותר עבור אישה ועוד יותר עבור אישה ישראלית.
הקושי של ארז להכיל את הסיטואציה שאליה נקלעה, בין ביצוע סוחט דמעות ל"מנגינה יקרה" של אביתר בנאי בבית חולים, ביקור בהפגנות שדרשו את החזרת החטופים וביטולי הופעות בחו"ל על רקע פוליטי, מעניק לסרט חלק ניכר מהכוח שלו. גם רוסו נחשף במלוא תרומתו להצלחה של ארז וגם כדמות עגולה. קשה שלא להבחין, לדוגמה, שהרקע המשפחתי שלו הרבה יותר נוכח בסרט מזה של ארז, שבכלליות עשויה לעבור כמי שרוסו הוא משענתה היחידה בעולם.
ארז עשויה לעבור כמי שרוסו הוא משענתה היחידה בעולם. מתוך NOGA
(צילום: רועי מורד באדיבות yes דוקו)
אולם מעבר להכול, האפקט העוצמתי ביותר של Noga הוא בכלל בהיותו משל ספרותי כמעט על חלום ההשתלבות של ישראלים ליברליים בעולם והתרסקותו האכזרית בשנייה שהמציאות החליטה אחרת. קחו את ארז כפי שהיא כאמנית (מוזיקה, כתיבה, מראה, קול, אנגלית), שימו אותה בכל מדינה שאינה ישראל ותקבלו מישהי שתוזמן להופיע על כל במה שמכבדת את עצמה, ומעניין ליקום את התחת מה דעתה על עזה. היא עצמה ה-אקזמפלר לקיומו של הבדל משמעותי בין "יוצרת ישראלית" ל"מוזיקה ישראלית", וגם זה לא עזר לה ברגע האמת.
אלא שהתגובה שלה למשבר גם לא הייתה מובנת מאליה: את הצורך להתכנס פנימה ארז ביטאה במישור האינטימי, ואילו בעבודה היא דווקא המשיכה לכוון למקומות שנראו אבודים ועכשיו הם שוב בהישג יד (והתיעוד נקטע עוד לפני המופע המרשים בפסטיבל קואצ'לה).
אולי בגלל זה הסרט נחתם בסצנה עדינה ויפה: ארז המותשת מתגלגלת על כדור פיזיו בעוד רוסו מעסה במגבת את בטנה ההריונית מאוד. בשלב מסוים המצלמה מתמקדת במבט של ארז, שבוהה בנקודה כלשהי בחלל. זה נראה כאילו שהמוח שלה מנסה לרחף מעל למחשבות המטרידות - לידה ראשונה זה חתיכת מהפך גם בעתות שלום - כדי ליהנות מדקות נדירות של הפסקת אש: ואלה, כידוע, לא נמשכות לנצח.
