התסריט של "מפרץ האלמנות", שהעונה הראשונה שלה באפל TV הסתיימה בשבוע שעבר, נכתב במקור לפני כמעט 20 שנה כקופיטסט שכתבה יוצרת הסדרה, קייטי דיפולד. היא ניסתה להתקבל ככותבת ל"מחלקת גנים ונוף" והגרסה שהגישה כדוגמת כתיבה אכן זיכתה אותה בג'וב הנכסף. לאורך השנים, במהלכן הפכה דיפולד לאחת הכותבות המרכזיות בסדרה, היא שיפצה ושכתבה את הרעיון לכדי סיפור ריאליסטי ואפל הרבה יותר, עד שלאחרונה היא הגיחה לעולם עם "מפרץ האלמנות" (Widow's Bay), שעטנז של קומדיית מקום עבודה, אימה ודרמה מוסרית - הכול בפאקט אחד.
"מפרץ האלמנות" - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
העלילה של "מפרץ האלמנות" היא בדיוק ההיפך מכל מה שאפל TV רגילה אליו – היא לא מסוג הסדרות המלוטשות, היוקרתיות, המצולמות לעילא. יש לה קאסט מכובד אבל הוא לא נוצץ באופן שמושך צופים מעצם היותו, אלא משרת לחלוטין את העלילה. טום לופטיס (מת'יו ריס, "האמריקאים") הוא ראש העירייה באי נידח בניו אינגלנד שהגיע למקום מתוקף נישואים לבת המקום, וחולם להפוך אותו למוקד תיירותי משגשג כמו העיירות השכנות. אלא שמשהו עומד בדרכו, והמשהו הזה הוא כנראה האי עצמו. לא כמטאפורה אלא באופן מילולי, שכן אט אט נחשפת קללה שהוטלה על האי מאז ימי המתיישבים הראשונים שהגיעו אליו.
מפרק לפרק נסחפת "מפרץ האלמנות", כמעט בעל כורחה, אל חשיפת הקללה הרובצת על האי. בתחילה המוקד הוא מאבקו של טום למכור קפוצ'ינו ו-WiFi לתיירים מול היצמדות התושבים למה שנראה כאמונות תפלות, אך בהדרגה העיירה מידרדרת דרך כל התחנות המוכרות של הז'אנר: ליצנים רצחניים, דיבוקים, מכשפות ים, קורבנות אדם וספרי כשפים. במקביל גם הדמויות מקבלות נפח: וויק (סטיבן רוט), דייג לשעבר וחובב קונספירציות, מצטייר כמשוגע הכפר אך מתגלה כמי שהבין את המצב לאשורו, ופטרישיה (קייט אופלין), העוזרת האישית של טום, שנאבקת בטראומת עבר ובחיפוש אחר שייכות, מתבררת כאישה אמיצה ונחושה.
על כולם מולך טום, שהרוב המכריע של הקומדיה וגם של הדרמה נשען על הסתירה הפנימית בין הניסיון שלו לכפות הגיון של מנהל תקין או בכלל הגיון על אי שמפלצות הן חלק מהדנ"א שלו. הוא נאבק להיאחז במציאות בכל פעם שהוא מאזין בפנים מזועזעות לעוד תיאוריה פנטסטית של אחד התושבים, עד שאין לו ברירה אלא להרפות ולהישאב פנימה. ההומור היבש בסדרה מגיע מהאינטרקציות האנושיות המעורערות שלה ומנקודות המפגש הבלתי אפשריות בין האימה לקומדיה.
באחת הסצנות טום יושב בחדר לשיחה מורטת עצבים עם אדם שמוגדר פחות או יותר כמת. באמצע השיחה נכנסת פטרישיה, מתנצלת שהיא שכחה את התיק שלה בחדר, לוקחת אותו ויוצאת. הטשטוש הזה בין המבעית למגוחך חוזר על עצמו שוב ושוב ומצחיק בכל פעם מחדש. אם זה נשמע כאילו "מפרץ האלמנות" מגחיכה את האימה, זה לא המקרה. היא לוקחת את האימה שלה מאוד ברצינות, כמעט מנרמלת אותה. היא אפילו מטמיעה אותה בדרמה באופן שמאלץ אנשים להתייחס אליה כאל חלק מהחיים שלהם ואפילו מאתגר אותם עם החלטות מוסריות, בעיקר זאת שמופיעה בפרק האחרון ומאלצת את טום לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור בהתמודדות עם הקללה.
מתוך "מפרץ האלמנות"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
"מפרץ האלמנות" עשתה את הבלתי יאמן והפכה מלהיט רדום לסדרה שמתנחלת במקום הראשון באפל TV, וגררה אחריה קהל שגדל משבוע לשבוע. היא זכתה להכרה מאושיות כמו גיירמו דל טורו, שהגדיר אותה כ"מעשה קוסמות נרטיבי", וסטיבן קינג, הוא ולא שרף, שהסדרה מלאה בהומאז'ים לספרים שלו, הרעיף עליה שבחים. השילוב בין דד-פאן ואימה קלאסית עבד כל כך טוב שהסדרה כבר חודשה לעונה שנייה, כשהסוף של הראשונה בהחלט משאיר לה מקום להתפתח ולגדול.
באופן כמעט אירוני "מפרץ האלמנות" היא אולי אנתיטזה לדימוי המסורתי של חברת האם, אפל – שמזוהה עם ניקיון, אלגנטיות, אובססיית שליטה וחוויית משתמש חלקה גם בסדרות שלה. היא נושאת איתה כאוס, ערפל, דמויות מוזרות וחוסר יציבות ז'אנרי, אבל היא מגיעה דווקא בזמן שאפל עצמה מתמודדת עם נסיגה מהמוניטין המקורי שלה. היא מנסה לשכנע את העולם שהיא מותג עילאי וחדשני כמו שטום מנסה לשווק לעולם אי רקוב ולא פתור כחווית פרימיום עתידנית. אולי היא משקפת לא את אפל עצמה אלא את החרדות שאפל מתנהלת איתן בימים אלה. ככה או ככה, "מפרץ האלמנות" היא טעם נרכש ששווה את תשומת הלב שלכם.
