"האלוהית", "קיסרית התיאטרון", "אשת הסקנדל", "הכוכבת הבינלאומית הראשונה", "מלכת ההעמדה ונסיכת המחווה" - אלה רק קומץ מהכינויים והתארים שדבקו בשרה ברנאר, שחקנית צרפתייה, בת לאם יהודייה, שכיכבה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ונחשבה לשחקנית המפורסמת ביותר בעולם.
"שרה ברנאר – האלוהית"
(באדיבות עדן סינימה)
הסופר ויקטור הוגו שיבח את "קול הזהב" שלה והאמן-משורר-קולנוען ז'אן קוקטו סבר שהיא "המפלצת הקדושה". אוסקר וויילד הילל את האינטליגנציה האמנותית שלה ואת הכריזמה הבימתית, וטען שנוכחותה על הבמה מתעלה על הטקסט עצמו. וויילד ראה בה שחקנית שמסוגלת להפוך כל תפקיד ליצירה אישית, ושילבה בעיניו יופי, אינטלקט ותעוזה. ברנאר קרוב לוודאי הייתה השחקנית שהעניקה השראה לסופר מרסל פרוסט ביצירת דמות המפתח החשובה לה ברמה ברומן "בעקבות הזמן האבוד".
ברנאר אפילו זכתה שיכתבו שירים והמנון לכבוד חגיגות היובל שלה, שנחגגה בסעודת פאר וערב גאלה חגיגי בתיאטרון שלה. במהלך השנים, נקרא על שמה פרח אדמונית וכן עוגיות - קונדיטור דני קרא על שמה עוגיות מקרון מצופות עם מילוי קרם שוקולד.
לברנאר, שהייתה הראשונה ששיחקה בחמש יבשות, היו גם מתנגדים: המחזאי הבריטי ג'ורג' ברנרד שאו תקף את "האופי האגואיסטי הילדותי של משחקה, שאינו גורם לחשוב גבוה יותר או להרגיש עמוק יותר". המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב, מצידו, כתב שהוא רחוק מלהעריץ אותה. "היא אישה אינטליגנטית מאוד ויודעת כיצד לייצר אפקט, בעלת טעם עצום, שמבינה את לב האדם", סבר צ'כוב, "אבל היא רצתה יותר מדי להדהים ולהציף את הקהל שלה". הסופר והמחזאי הרוסי איוואן טורגנייב היה קטלני ומרושע בהרבה: "כל מה שיש לה זה קול נפלא. השאר קר, שקרי ומאופק; פריזאית שיקית דוחה מהסוג הגרוע ביותר!".
אפשר לומר ששרה ברנאר הנערצת והמתוקשרת הייתה הסלבריטאית הראשונה. היא ידעה לייצר שערוריות, לעורר רעש תקשורתי, למשוך תשומת לב ולחולל דיונים. נורמן לברכט, בספרו "גאונות וחרדה - כיצד שינו היהודים את העולם בין 1847-1947" הגדיר את ברנאר כמי ש"המציאה את הידוענות".
כשברנאר מתה ב-1923 בעקבות מחלת כליות, בגיל 78, האבל חצה יבשות. היא נקברה בבית הקברות הפריזאי פר לשז שבו קבורות אושיות תרבות רבות. מסע ההלוויה היה מפואר, והשתתפו בו מיליון איש. 103 שנה חלפו מאז, והיא עדיין מעוררת עניין. ערך הוויקפדיה שלה קיים ב-165 שפות, כולל יידיש. וכעת אפשר להתוודע לחייה ומעלליה של ברנאר בזכות הסרט "שרה ברנארד - האלוהית" (מפיצי הסרט בחרו לקרוא לה ברנארד), שמגיע לבתי הקולנוע בישראל.
מתוך "שרה ברנאר - האלוהית"
(צילום: באדיבות עדן סינימה)
מאחר וחייה של ברנאר - שנולדה לקורטיזנה (פילגש או זונת צמרת) יהודייה ולאב ששמו לא תועד במשך זמן רב, אך ידוע כיום שהוא היה עורך דין צרפתי - היו גדושים בשערוריות, רומנים, דרמות ואינספור הופעות על הבמות. הבמאי גיום ניקלו הבין שזו משימה בלתי-אפשרית לדחוס את הביוגרפיה העמוסה הזו לסרט אחד. לכן הוא בחר להתמקד ברגעים משמעותיים בחייה.
"מצאנו שני רגעים בולטים חשובים בחייה, בתוך הטירוף וסערת החיים שלה", סיפר ניקלו בריאיון. "חגיגות יום הולדת ה-50 שנערכו לכבודה בשלהי המאה ה-19 וקטיעת רגלה ב-1915. בשנת 1887, במהלך סיור הופעות בברזיל, ברנאר נפצעה בברך רגלה הימנית במהלך קפיצה באחת ההצגות. במשך 30 שנה היא סבלה מדלקות וכאבים קשים. לאחר התפתחות זיהום חמור ונמק, הרופאים קבעו שכריתת הרגל היא הדרך היחידה להציל את חייה. רגלה הימנית נקטעה מעל הברך. אבל הקטיעה לא מנעה ממנה להמשיך לשחק ואף לבקר חיילים במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהיא על כיסא גלגלים. בכלל, החלטנו להימנע ממחויבות לביוגרפיה מסורתית ולא לספר את הסיפור של שרה ברנאר בדרך רגילה. באופן מוזר, שני הדברים שבהם התרכזנו אינם מתועדים כמעט".
ניקלו ליהק לתפקיד ברנאר את השחקנית-במאית היהודייה סנדרין קיברלן. כשפגשתי את קיברלן בבית מלון מהודר ויוקרתי במרכז פריז, הממוקם לא הרחק מהתיאטראות ובתי הקולנוע שבהם כיכבה ברנאר, תהיתי האם היא לא חששה לגלם מישהי כל כך אייקונית. "זה אכן יכול להיות מאיים, אז ניסיתי לא לחשוב על האגדה ששרה הייתה", הודתה קיברלן. "התפקיד הנהדר דרש ממני לגלם את שרה מופיעה במספר הצגות. זה היה כמו לשחק 15 תפקידים בתפקיד אחד. וזה תפקיד שהגיע אליי בזמן הנכון - זהו אחד התפקידים הכי יפים, עשירים ומאתגרים ששיחקתי בקריירה שלי. לא הייתי מסוגלת לשחק אותו ללא כל הדמויות האחרות שגילמתי בקריירה שלי. השתדלתי לא להיות מבוהלת או מוטרדת".
קיברלן פצחה בתחקיר מקיף והתעמקה בחייה של ברנאר. "האמת שלפני שניגשתי לתחקיר לא הכרתי אותה ממש. ידעתי שהיא הייתה שחקנית דרמטית גדולה, שהיא זהרה על הבמות והייתה כוכבת בינלאומית. אבל לא ידעתי עד כמה היא הייתה אישה חופשייה, ולא ידעתי כמה אומץ היה לה. כבר כשקראתי את התסריט, התאהבתי בה.
"כשקראתי את התסריט, התאהבתי בה". סנדרין קיברלן
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
"שרה הייתה שחקנית מופלאה, אבל היא לא כתבה כלום על עצמה. אין לנו זיכרונות שלה. יש רק מכתבים שמראים איך היא חיה ואיך היא אהבה ויש צילומים שמראים איך היא נראתה, אבל זה מאד עצוב שאין תיעוד מסודר. אפשר לומר שצללתי לתוך התסריט ולכל המסמכים והחומרים התיעודיים שקראתי. זה סייע לי לצור את הדימוי שהיה לי עליה, את הקצב שלה ואת הדרך בה היא אמרה את המילים. זה עזר לי להביא את האנרגיה, האומץ והחופשיות שלה. השתמשתי בדמיון שלי ולא ניסיתי לחקות אותה. ביום החזרות הראשון היא כאילו יצאה מתוכי, והבמאי היה מאוד מופתע".
מאהבים, מאהבות וחיות אחרות
ברנאר ניתצה מוסכות ואף גילמה דמויות של גברים, כולל המלט. כמו כן הייתה לה חולשה לגברים. חיי האהבה שלה היו סוערים במיוחד. לא תמיד ברור אם הרכילויות שפורסמו היו אכן נכונות. בתחילת הקריירה היא ניהלה רומן עם אציל בלגי, אבי בנה היחיד מוריס, שעבד במשך רוב חייו כמנהל וסוכן עבור תיאטראות ואמנים שונים, וניהל את הקריירה של אימו בשנותיה האחרונות, אך לא ממש בהצלחה רבה.
לאחר שברנאר עזבה את הקומדי-פרנסז, ולאחר שנולד מוריס, היא התקשתה למצוא תפקידים ונאלצה לעבוד לעיתים קרובות כקורטיזנה. היא שרדה הודות למאהבים עשירים בעלי השפעה - בנקאים, תעשיינים ושגרירים. היא גם ניהלה רומנים עם רבים מהשחקנים שהופיעו איתה על הבמות. ברנאר לא היססה לנהל פרשיות שסייעו לה לקדם את הקריירה, ממנהל תיאטרון ועד עורכי עיתונים גדולים וחשובים. רבים ממאהביה הראשונים המשיכו להיות חברים שלה, גם לאחר שהרומנים התפוגגו. בהמשך, כשכבר הייתה מפורסמת ומצליחה, מאהביה היו אנשי צבא ובני אצולה או מחזאים ושחקנים מפורסמים. אפילו יוחס לה רומן עם אדוארד, הנסיך מוויילס. כשאדוארד הוכתר למלך בריטניה כאדוארד השביעי, הוא הפליג ביאכטה המלכותית כדי לבקר אותה בבית הקיץ שלה.
"לא היססה לנהל פרשיות שסייעו לה לקדם את הקריירה". שרה ברנאר
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
ברנאר נישאה פעם אחת - ב-1882 היא מיסדה את הקשר עם אריסטיד דאמאלה, איש צבא ודיפלומט יווני שחטא גם במשחק. החתונה נערכה בלונדון, אבל החתן התגלה כדמות מפוקפקת - בוגדני, פזרן ומכור לסמים, שנהג להסתבך. השניים נפרדו מהר מאוד, וב-1889 דאמאלה מת ממנת-יתר של קוקאין ומורפין.
הרומן הרציני האחרון שלה היה עם השחקן המצודד יליד הולנד לו טלגן, שהיה צעיר ממנה ב-37 שנים. טלגן אומנם היה שחקן לא מבריק במיוחד ובעל מבטא הולנדי כבד, אבל זה לא מנע מהשחקנית המתבגרת והחרמנית להחתים אותו כשחקן ראשי בסיבוב ההופעות שלה באמריקה. היא הקצתה לו תא בקרון הרכבת הפרטי שלה ולקחה אותו כמלווה לכל האירועים והמסיבות. בסוף סיבוב ההופעות התלקח ביניהם ויכוח והוא בחר להישאר בארצות הברית. ב-1934 הוא בחר לשים קץ לחייו. השמועות אף ייחסו לברנאר רומן לסבי עם חברתה הציירת האימפרסיוניסטית לואיז אבמה, שהייתה צעירה ממנה בתשע שנים. אבמה ציירה את שתיהן בשייט באגם ביער בולון, ונהגה לבלות את חופשותיה בבית הקיץ של ברנאר. הן נשאר חברות קרובות עד מותה של ברנאר. "הראוותנות, חיי המין החופשיים והמשוחררים של שרה והצורך שלה להילחם על חופש הדיבור, מדגישים את העובדה ששרה באמת רצתה להיות היא עצמה", אומרת קיברלן. "אבל היא גם דאגה לאחרים והייתה חסרת פחד לחלוטין. כל זה כאילו נכנס לתוכי, וככה יצרתי אותה".
כמובן ש"שרה ברנארד – האלוהית" לא משחזר את כל הפרשיות המסעירות הללו. יוצרי הסרט בחרו להתמקד בקשר שהיה לה עם לוסיין גיטרי (אביו של הבמאי סשה גיטרי), אחד השחקנים הצרפתים הבולטים והמוערכים בשלהי המאה ה-19, בואכה ראשית המאה ה-20. גיטרי שיחק לעיתים קרובות לצידה של ברנאר, והשניים היו חלק מאותו חוג אמנותי פריזאי ואף נחשבו ל"זוג המלכותי של התיאטרון הצרפתי".
"דאגה לאחרים והייתה חסרת פחד לחלוטין". מתוך "שרה ברנאר - האלוהית"
(צילום: באדיבות עדן סינימה)
הסרט בוחר להפוך את מערכת היחסים הקרובה והמורכבת הזאת לציר רגשי מרכזי. ואכן, ביוגרפים אחדים טענו שכן היה ביניהם רומן, ושנישואיו הראשונים של גיטרי נפגעו מכך. ולמרות שבמשך שנים רבות נפוצו שמועות עיקשות באשר לרומן הזה, אין הוכחה היסטורית ואין ראיות חד-משמעיות; לא התגלו מכתבי אהבה או יומנים המאשרים מערכת יחסים אינטימית. מה שבטוח, הם היו חברים קרובים, הייתה ביניהם הערכה אמנותית וכימיה אישית. לתפקיד גיטרי, שהיה צעיר מברנאר ב-15 שנה, לוהק השחקן הצרפתי הנהדר לורן לאפיט שמגלם את גיטרי באיפוק וברגישות, כמשקל-נגד לאנרגיה המתפרצת של ברנאר.
ברנאר הטבעונית הייתה ידועה באהבתה לבעלי חיים אקזוטיים (בשלהי המאה ה-19 הדבר נחשב בעיני המעמד הגבוה לסמל של אושר, מקוריות והרפתקנות) - וטיפחה בין היתר תוכים, קופים, זיקיות, צ'יטה, אריה, נחש חנק, חתול בר ותנין. האגדה מתעקשת שהיא השקתה את זה האחרון בחלב ובשמפניה, מה שהביא למותו. ברנאר אף נהגה להסתובב בעולם עם נציגים אחדים של הביבר הפרטי שלה.
גאונת השיווק העצמי
לכוכבת היה גם חוש מבריק לפרסום וליחסי ציבור, שעזר לה לשמר את מעמדה. היא נעזרה בבעלי החיים כדי לעורר עניין סביבה. בכלל, ברנאר ידעה להשתמש בעיתונות, בצילום ובשערוריות כדי לבנות ולחזק את המותג. העיתונות עקבה אחרי כל גחמה שלה, כולל המסע בכדור פורח. היא הקפידה להצטלם אצל הצלמים המובחרים, מכרה תמונות חתומות ואף נתנה את שמה למוצרים מסחריים. היא נהגה להצטלם כשהיא שוכבת בתוך ארון קבורה בביתה, והפיצה שמועות על מותה הקרב כדי למכור כרטיסים להצגות שלה.
הסופר הנרי ג'יימס ראה בה מישהי שיודעת להפוך כל אירוע לחדשות, ואמר שיש לה "גאונות מוחלטת בשיווק עצמי". ג'יימס טען "שהיא הפכה את האמנות שלה למוצר והפרסומת שלה הוא פרסומת גרידא", וכינה אותה "המוזה של העיתונים". הוא לא חס עליה והכריז "היא המתחזה הגדולה של המאה. העולם השתגע בגלל הטירוף שלה".
"הפכה את האמנות שלה למוצר". שרה ברנאר
(צילום: Rischgitz/Hulton Archive/Getty Images)
בביוגרפיה של ברנאר רשומה אנקדוטה משעשעת שמדגימה את חיבתה לכותרות: ב-1910, ברנאר ביקרה במצרים, שם אנשי הסניף המקומי של יקב "כרמל מזרחי" מראשון לציון, יזמו בהסכמתה התנגשות בין המרכבה שבה ברנאר טיילה לבין העגלה שהובילה יינות לחלוקתם בין הלקוחות בעיר. "בתאונה איש לא נפצע, אבל העיתונות במצרים ובחו"ל פרסמו את מקרה ההתנגשות עם 'יינות כרמל מזרחי', וכך נעשתה פרסומת 'בלי תשלום' ליינות ארץ ישראל, בזכותה של השחקנית", כתב דוד תדהר ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובניו".
"שרה ברנארד - האלוהית" לא מתעלם גם משורשיה היהודיים. מוריץ, סבא שלה מצד אמה, היה סוחר משקפיים יהודי מאמסטרדם שהרבה לנדוד. לימים, ברנאר כתבה שמשפחת אביה הצרפתי מימנה את חינוכה, והתעקשה שתוטבל כקתולית. אך למרות שהייתה קתולית אדוקה, מעולם לא שכחה את המורשת היהודית שלה. בריאיון אחד נשאלה אם היא נוצרייה, והשיבה : "לא, אני קתולית וחברה בגזע היהודי הגדול. אני מחכה עד שהנוצרים ישתפרו". מצד שני, כשנשאלה פעם על ידי מוזיקאי האם היא מתפללת, היא ענתה: "לא, לעולם לא. אני אתאיסטית".
הסרט מתייחס גם למעורבות של ברנאר בהגנה על קפיטן אלפרד דרייפוס - ב-5 בינואר 1895 נערך בצרפת טקס צבאי משפיל - שלילת הדרגות של דרייפוס, קצין יהודי ששירת בצבא צרפת והואשם בריגול לטובת הגרמנים, למרות שהיה חף מפשע. הוא נושל מכל הדרגות, העיטורים והקישוטים והורשע בבגידה. רק ב-1906 בית המשפט לערעורים פסק שהוא חף מפשע, ודרייפוס הוחזר לצבא.
סיפורו של דריייפוס נגע לליבה של השחקנית
(צילום: Gettyimages)
סיפורו נגע לליבה של השחקנית. כבר לאחר השפלתו הפומבית, היא השתכנעה שהוא חף מפשע והזדעזעה מהאווירה האנטישמית שליוותה את המשפט. ב-1898 היא כתבה מכתב תמיכה בסופר אמיל זולא, מגדולי התומכים של דרייפוס, מיד לאחר שפרסם את המאמר המפורסם שלו "אני מאשים", ושיבחה את אומץ ליבו. דרייפוס פילג את החברה הפריזאית: עיתון שמרני פרסם את הכותרת "שרה ברנאר הצטרפה ליהודים נגד הצבא" והיא הפכה יעד לקריקטורות אנטישמיות. הפרשה גרמה לקרע משפחתי ועורר הרבה מתיחות: בנה מוריס גינה את דרייפוס ואף סירב לדבר איתה במשך שנה, לאור חילוקי הדעות בסוגייה הזאת.
"הסרט 'שרה ברנארד – האלוהית' מזכיר לנו שהאנטישמיות הייתה קיימת תמיד והיא קיימת גם עכשיו וזה נורא וזה לא ברור", אמרה קיברלן בפגישתנו. כדאי לציין שקיברלן השתתפה בהפגנה הגדולה נגד האנטישמיות, שהתקיימה בפריז בעקבות 7 באוקטובר, ואף נשאה נאום באירוע שנערך באחד התיאטראות. "שרה יצאה למאבק למען דרייפוס, לא רק בגלל השורשים היהודים שלה - הצדק היה חשוב לה מאוד", היא מדגישה. "היא חשבה שמשפט דרייפוס לא צודק. חוסר-צדק הפעיל אותה. היא הייתה יכולה לזרוק כוס בפניו של בנה בגלל מעשים של חוסר-צדק. לכן אני אוהבת אותה".
אפרופו אנטישמיות - כשהנאצים כבשו את פריז במלחמת העולם השנייה, הם החליפו את שמו של "תיאטרון שרה ברנאר" בפריז, שאותו היא הקימה וניהלה, בשל מוצאה היהודי. הכובשים הנאצים קראו למקום "תיאטרון דה לה סיטה". רק ב-1947, הוחזר השם המקורי.
שרה ברנאר
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
הכוכבת הונצחה לא אחת. ב-1960, היא זכתה לקבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. ב-1980 אנדי וורהול, גאון הפופ ארט, פרסם סדרת ציורים "עשרה פורטרטים של יהודים במאה העשרים" וברנאר מככבת בסדרה הזאת, לצד גולדה מאיר, זיגמונד פרויד, פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין. סיפורה ודמותה של ברנאר הפציעו בסרטים (כולל בשנים האחרונות) ובמחזות אחדים. ב-2004 הועלה בישראל מחזה שכתב רועי חן, שבו גילמה אותה ליא קניג.
