"אבא, אנחנו כאן בתופת והמצב על הפנים. אני לא יכול להגיד לך מה יהיה, אבל יש סיכוי שאני לא חוזר הביתה אלא נשאר כאן. אני מבקש שתקשיב לי. אני רוצה שתמשיכו לחיות כאילו אני איתכם. אל תיפלו ואל תחיו בעצב. אני מבקש שתמשיכו ליהנות מהחיים, לעשות את הדברים שאהבנו לעשות. אני רציני". זאת היתה שיחת הטלפון האחרונה בין קצין השיריון עדן פרבויזור, לאבא שלו, באחד מימי רביעי של הלחימה בעזה.
המונולוג הזה מופיע ב"הגיבורים", שמאגד סיפורים של 30 ישראלים שאירועי 7 באוקטובר הובילו אותם להתמודדות בלתי אפשרית. הסופר אלי חליפה מבקש להבהיר שאומנם הספר נוצר כדי לשמש עדות גם לטובת הדורות הבאים, אבל הוא דוחה את הרעיון שמשמעותה של גבורה היא מסירת הנפש. "אנחנו לא מקדשים את המוות", הוא מדגיש בריאיון ל-ynet, "הבן-אדם נולד בשביל לחיות, לא בשביל למות. אני רוצה שנכיר את החיים שלו ואיך הוא חי אותם".
כלומר, הסיפור האחרון של חלקם, אלה שנפלו, הוא רק ביטוי אחד של הגבורה שלהם.
"כן. כתבתי בפתיח של הספר, 'גבורה איננה נוצרת ברגע ואיננה נובעת יש מאין. לעיני המתבונן היא אולי מופיעה בבת-אחת במלוא גדולתה, אך למעשה היא פרי חיים שלמים של אנשים שמילדותם התוו את חייהם למנהיגות, אחריות וערכים'".
"אלה לא אנשים שפתאום נהיו גיבורים, ככה הם חיו"
את הרעיון לספר קיבל חליפה, שמשמש גם כסופר צללים לסיפור חייהם של שני חטופים שחזרו משבי החמאס, בעקבות פניה שקיבל מאחיו של רנ"ג אורי מויאל, שנרצח בפיגוע בסניף ארומה במרץ 2024. "אחיו איציק כבר כתב עליו ספר, ורצה שאני אעזור לו להביא את זה לדפוס", מספר חליפה. "קראתי את זה - זה היה הספד של 100 עמודים שהתחיל ולא נגמר, כמעט בלתי-קריא. אמרתי לו שאני אערוך את זה. איפה הסיפור שלו? איפה הצחוק, ההומור, מעשי הקונדס, המעשים היפים? בסוף הוא מת, בסדר, אבל איפה החיים? אנחנו לא הורגים אותו עוד פעם".
חליפה בן ה-60 פנה להוצאה לאור עם רעיון לספר, שבו יכללו סיפוריהם של אנשים שהגיעו לסיטואציות מעוררות השתאות במהלך קרבות 7 באוקטובר. הקו המנחה היה פרישת סיפורי החיים שהובילו אותם לנקודה שבה הפכו לגיבורים. הוא עבר בין 30 משפחות וראיין את כולן. בין הגיבורים אפשר למצוא את ענר שפירא, לוחם הנח"ל שעמד בפתח מיגונית והשליך ממנה החוצה רימונים שהושלכו לתוכה; את עמית מן, הפרמדיקית שנשארה בקיבוץ בארי כדי לטפל בפצועי ירי קשים במרפאת השיניים הלא-מוגנת, וסא"ל סהר מחלוף, מג"ד התקשוב שבחר לנטוש את החמ"ל ולרוץ תחת אש עם נשק אישי בלבד, כדי למנוע מהמחבלים להגיע לחיילים והחיילות תומכי הלחימה שנותרו בבסיס.
אנחנו חיים במדינה שניזונה ממיתולוגיה של הקרבה. זה מתחיל מהשפה, עובר דרך מערכת החינוך וממשיך לטקסי הזיכרון. הגבורה ממוסגרת כמעט תמיד דרך המוות. חליפה מבקש להעביר את הפוקוס מהמוות אל החיים. "המטרה היא לספר את סיפור הגבורה של הבן או הבת", הוא מבהיר, "אבל זה לא הסיפור על איך הוא מת, אלא איך הוא חי כגיבור. איפה זה בא לידי ביטוי ביומיום שלו, משם אנחנו לומדים את הרוח שלו. אני לא הולך להיתקל מחר במחבלים, אני מקווה, אבל אפשר ללמוד הרבה מהחיים של הגיבורים על עזרה לזולת, התגברות על כאבים, כל אחד וההתמודדות שלו.
"עמית הפרמדיקית בבארי לא גויסה לצבא כי היא סבלה ממחלת שרירים. אבל היא נלחמה להיות פרמדיקית, ואפילו לשם לא קיבלו אותה בקלות. אבל בחייה היא הצילה אנשים ועזרה להם, וזאת גבורה. בסוף היא נרצחה, לצערנו, אבל מהחיים שלה אפשר ללמוד. אלה לא אנשים שפתאום נהיו גיבורים, ככה הם חיו".
המטרה היא לגדל גיבורים נוספים?
"הכוונה היא לתת לאנשים השראה להיות גיבורים ביומיום, לא לנצח בקרב. היהדות אף פעם לא קידשה את המלך, את החומר, אלא את הנביא, את הרוח. עדן נימרי נשארה במיגונית ונלחמה במחבלים, גם כשכבר לא היה לה נשק. זאת גבורה. איך היא חיה? היא היתה אלופה בשחייה, וכשהייתה עולה לתחרויות היתה לוחצת יד למתחרות ומאחלת להן בהצלחה. היא היתה קמה בחמש בבוקר כדי לעבוד ולהתאמן. הגבורה לא מצטמצמת ללתת את החיים שלך לטובת משהו, להיפך. עדן נימרי לא בחרה למות, היא נלחמה כדי להציל אחרים כי היא נקלעה לשם".
זה עניין של חינוך?
כן, בטח. את יכולה להסתכל על ההתנהלות של ההורים ולהבין מאיזה ערכים הם צמחו. אפשר לגדל ילדים ואזרחים שאכפת להם. במלחמה הזאת אנשים לקחו אחריות על המדינה, חלקם הקריבו את החיים שלהם. ליאון בר שהיה סגן אלוף בדימוס החליט שהוא נוסע להציל אנשים בנובה וביום השני נתקל במחבל ונהרג, אבל אשתו אומרת 'אני לא יכולה לדמיין אותו מתנהל אחרת. אי אפשר היה לעצור אותו, זה הוא והוא היה ככה כל החיים, לא רק באותו היום'".
"אתה חושב שיש תהום, ומתברר שהיא הרבה יותר עמוקה"
לפני כשבע שנים כשאימו של חליפה חלתה, הוא החליט לכתוב עבורה את סיפור חייה, ולשם כך הוא אסף סיפורים שהעידו על גישתה לחיים ואהבותיה. "איך הצליחה לשכנע את המנהל להעלות לקבל אותי לכיתה א', או לשכנע את המורה של אחי בחטיבה לאפשר לו להיות בקבוצה הראשונה של מתמטיקה", הוא נזכר. להפתעתו, הספר הפיח בה רוח אדירה, היא העניקה עותקים לכל הרופאים שפגשה ובמשך שנה מצבה הרפואי הלך והשתפר. חליפה הבין את הפוטנציאל המרפא שבכתיבת סיפורי חיים והתמסר לג'וב החדש. הוא כתב מעל ל-200 סיפורי חיים, עד שסטימצקי פנו אליו והציעו לו לכתוב את סיפור השבי של החטופים השבים אלי-ה כהן (שחזר בפברואר השנה) ואלקנה בוחבוט (שהוחזר בחודש שעבר במסגרת עסקת טראמפ). "מופוואדאת", ספרו של כהן, כבר נמכר במעל 40 אלף עותקים וספרו של בוחבוט עומד לצאת בזמן הקרוב.
7 צפייה בגלריה
"505 יום לא היו לו חיים עצמאיים, אני לא מתכוון להגיד לו לאן ללכת". אלי חליפה, אלי-ה כהן וזיו עבוד
איך ניגשים לאדם שעבר משהו כל כך טראומטי?
כתבתי כבר מעל ל-200 ספרים של אנשים, כולל ניצולי שואה, אז אני מנוסה באיך לגשת אליהם. אתה לא עובד מיד בפגישה הראשונה - הוא לא מכיר אותך וצריך לפתוח בפניך את הסודות הכי גדולים שלו. זה לא ריאיון, זאת שיחה. ברגע שאת מדברת והשיחה נעימה, הוא נפתח. בהתחלה הם היססו כי לא ידעו עם מי הם מדברים. והחלטנו להיפגש ולראות אם זה זורם. אם אני יודע שבא אלי בחור צעיר שהיה חטוף. איך אני מקבל אותו? אלי-ה רצה לבוא אליי אז השארתי את הדלת של הדירה פתוחה. לא חיכיתי לו למטה כדי שלא יאבד את העצמאות שלו. 505 יום לא היו לו חיים עצמאיים, אני לא מתכוון להגיד לו לאן ללכת. הוא נכנס, מתחבקים והכול מסתדר. עד היום אנחנו בקשר מצוין. בכל זאת, הבן-אדם שופך את החיים שלו, זה לא כאילו נתת טיפ למלצר ואתה הולך הביתה. נפגשנו כל יום ולשעות ארוכות. אתה משתלט על הבית, נהיה חלק מהבית. אצל אלקנה הייתי הבן-אדם הראשון ששמע מה עבר עליו. אשתו היתה לידנו ושמעה את מה שהוא סיפר לי".
וזה שהסיפור כל כך טרי הצריך ממך גישה אחרת?
"אלי-ה הוא בחור צעיר שעבר את אחת הטראומות האכזריות שיש, ואני מנסה לרדת איתו כמה שיותר לפרטים. הוא מספר ש'נתנו לנו קערת אורז וחילקנו אותה'. מה זה חילקנו? איך מחלקים קערה של אורז לארבעה? מישהו לוקח יותר? סופרים את הגרגרים? אני נכנס פנימה ולוקח אותו כמה שיותר לשאלות שמסקרנות את הקורא. צריך לשמור על גבולות כי גם הוא עובר קושי רגשי. הייתה הרבה התעללות פסיכולוגית מצד המחבלים. הוא אומר לאחד מהם 'לך אני אתן ביסקוויט אבל אל תספר לאחרים, כי אותך אני מחבב'. הוא לא מחבב אותך, הוא משחק משחק. אם תיקח, הוא ישרוף אותך מול חברים שלך אחרי שניה. אם לא תיקח הוא יכעס".
יש לשיחות ליווי פסיכולוגי?
"יש להם ליווי, אני חושב שהם צריכים יותר. כשאת רואה את החטוף הוא עומד על הרגליים ומתפקד אבל יכול לצוף טריגר ופתאום זה חוזר. זה מסוכן. הם עברו את הדברים הכי מזעזעים שאפשר לדמיין. אתה חושב שיש תהום ומתברר שהיא הרבה יותר עמוקה, ובסוף אתה מוכר ספר ומישהו צריך לקרוא אותו. הוא צריך להיות חוויה מרגשת אבל צריך שיהיה בו גם הומור, קצת מבט מהצד. אי אפשר לדכא את הקורא כל הזמן, הוא צריך לנשום".
בחוויית השבי יש הומור, כמו שנהוג לומר על השואה?
"לא. שם הם לא צוחקים, אבל כשאתה כותב את זה מנקודת המבט שלו ובדיעבד, אפשר לראות את זה בעיניים ציניות. אלי-ה הוא בחור ציני. הייתה פעם שהמחבל עשה עבורו משהו והוא אמר 'מגיע לו להיות בחסידי אומות העולם, אולי נמליץ עליו'. זה מכניס אוויר לסיפור".
אתה יכול להבין את הרצון שלהם לפרסם ומהר?
"אלי-ה פנה לסטימצקי חצי שנה אחרי השחרור, והוא כבר כתב לעצמו כל מיני נקודות שרצה שיכנסו. אני חושב שזה חשוב שזה יהיה אקטואלי. אני בעצמי פניתי לעוד חטופים והצעתי להם. לא כולם רוצים, לא מוכנים לחזור שוב על הכול. זה חשוב כי כשמישהו ירצה ללמוד מה קרה שם, הספר הוא החוויה הכי נגישה. מסמכים היסטוריים או עדויות זה משהו שאפשר לצרוך עם מגבלה. ספר הוא 240 עמודים, עם דיאלוגים, הוא ממחיש את זה הכי טוב".
היו סיטואציות שגם לך כבר היה קשה להכיל?
"כן. כשאלי-ה מדבר בראש שלו אל זיו זוגתו, כי הוא חושב שהיא נרצחה, הוא אומר 'אני אכיר מישהי אחרת, אני אקים בית ומשפחה, אני לא אוותר'. והיא נמצאת איתנו, היא יושבת איתנו כשהוא מספר והיא שומעת הכול. זאת סיטואציה קשה. אני עדיין חולם על זה בלילה. אני מאמין שגם יהיה עוד ספר, שלו ושל זיו. בכל זאת, הזוגיות השתנתה. הלך אלי-ה, וחזר אלי-ה אחר. הוא פוגש את זיו והיא לא אותה אישה.
"אלי-ה היה מתקשר אליי בשתיים בבוקר כי הוא נזכר במשהו. אני אומר לו 'אלי-ה, שתיים בבוקר'. אז הוא אומר 'אה, לא חשבתי שאתה תענה'. עכשיו, אני יודע מה קרה לו? ברור שאני אענה. אז הוא אומר 'נזכרתי שהכפכפים היו ככה וככה'. אמרתי לו 'מצוין, תתקשר מתי שאתה רוצה'. זה מראה שמן הסתם הוא לא ישן כמו שצריך".
הרגשת שאתה קצת חווה את השבי בעצמך?
"ברגע שאתה כותב את זה אתה חי את זה, אחרת החוויה לא עוברת לקורא. אתה לא יכול להתנתק רגשית. אתה מנסה לדמיין מה אתה היית עושה או אם זה היה הבן שלי, מה הייתי עושה, משתגע? עכשיו הבן שלך שם, מה אתה מרגיש? את התסכול והזעם וחוסר האונים, ואז אתה יכול לכתוב את הדברים".
מה ההבדל המשמעותי בין אלי-ה לאלקנה?
"לאלקנה יש ילד. זאת דרמה אחרת. יש אישה קולומביאנית שהתגיירה לפני כמה שנים ופתאום היא מוצאת את עצמה סמל למאבק של העם היהודי".
זה משנה משהו בתפיסה הקיומית או הפוליטית שלך? אתה רואה דברים אחרת?
"אצלי המחשבה היא לא צודק או טועה. אתה מבין כל צד. גם בקרב החטופים יש חילוקי דעות ואינטרסים. כשמשחררים חטוף, ההורים האחרים מקנאים. הם לא יכולים להגיד את זה, אבל שחררו אותו ולא את הבן שלי. הבן שלי לא פצוע? לא חולה? הוא אמריקאי אז שחררו אותו? אני יודע את זה משיחות עם המשפחות. הדברים הם מאוד מורכבים והמציאות שלנו קשה מנשוא. החלוקה לימין ושמאל היא מלאכותית, זה הרבה יותר מורכב מזה. אומרים 'בואו נכבוש את עזה' כי הדמגוגיה היא המפלט הכי זול. בן גביר החליט להיכנס באסירים, זה נשמע נחמד. דקה אחרי זה הכניסו לחטופים מכות רצח".
"זה עוד לא סוף טוב אבל יש תקווה"
למרות שמפגשים עם החטופים תבעו עומק רגשי כמעט בלתי-נתפס, חליפה מדגיש כי דווקא כתיבת "הגיבורים" הייתה עבורו מאתגרת הרבה יותר. "זה שכול", הוא מסביר, "ואתה הולך ממשפחה למשפחה. החטוף חי, מדבר, זה עוד לא סוף טוב אבל יש תקווה. כאן אתה עובר ממוות למוות. הרגשתי בשלב מסוים שזה יותר מדי. אני אדם שמח במהותי והרגשתי שהשמחה שלי הלכה".
במקרים מסוימים כאב השכול הוא רק אחד מכאבים רבים הנלווים לסיפור. "מי שמספר את הסיפור זה האישה, ההורים, ולא תמיד היחסים טובים. לפעמים יושבים שבעה אצל ההורים והאישה, והצבא תומך בשניהם, הצבא מתורגל במקרים כאלה. לפעמים האישה מקבלת את הציוד של ההרוג, ויש שם עוד טלפון שהיא לא ידעה עליו. ואז היא מתה שוב. יש המון רגישויות. יש הורים גרושים, שהאבא לא היה בבית והאימא רוצה שתכתוב כל מיני דברים עליו ואתה צריך להבהיר שזאת לא התחשבנות".
הגבורה מדהימה, אבל במקביל בטח צפים כעס ותסכול על המחדלים שהובילו לסיטואציות האיומות האלו.
"ברור, היו מחדלים איומים. כולם נהרגו ממחדל. כשמג"ד התקשוב נהרג באוגדת עזה, איפה היה אלוף הפיקוד? איפה הצבא? אני לא עושה תחקיר בטחוני, אבל הכול נוצר מתוך כאוס. את הספר על הגיבורים אני מסיים לא בסיפור רגיל, אלא בסיפור של סיוון אלקבץ מכפר עזה. היו גיבורים, אבל בסוף כל הגבורה נועדה להציל את האנשים שהיו שם. בואו לא נשכח שהרבה מהם לא ניצלו. אין פה הישגיות אלא כישלון. וסיוון אלקבץ היא סמל לזה.
"יש את אסף חממי, שרץ ראשון לתוך המחבלים, והקריסה היא כל כך גדולה שאתה לא מאמין עד כמה. איך כל הג'יפים האלה נכנסו? או אצל עדן נימרי שאמא שלה באה לבקר אותה ושני בלוני תצפית מתוך שלושה בכלל לא עבדו. אני לא היסטוריון צבאי, אבל לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהכול שם קרס ברמות יותר גרועות ממלחמת יום כיפור. עד כדי כך אנחנו מטומטמים? וכן, הכעס עולה במהלך השיחות. הילד שלהם מת. מישהו שילם. לא רק הבן או הבת אלא המשפחה, שכל יום צריכים לחיות עם הכאב. גם אחים, ילדים, מעטפת שלמה של אנשים. זה כאב עצום".
היה חשוב לך להכניס סיפורים של אנשים שנשארו בחיים?
"כן. אנחנו גם צריכים לחיות, לא באנו למות. גם אחרי האסון הכי גדול אנחנו חייבים כחברה להתקדם. כן להפיק לקחים ויבדקו מה שצריך לבדוק".
מתי הבנת שזה יותר מידי בשבילך?
"היה בן-אדם אחד שאמר שהוא מתוסכל אחרי שדברים התעכבו, ואני כעסתי. אמרתי לו 'אתה חושב שאתה מתוסכל? אני אתן לך חמישה מספרי טלפון, תתקשר אליהם וכבר לא תהיה מתוסכל'. התכוונתי למספרים של הורים שכולים. זה היה מאוד לא במקום, הוא לא אשם כמובן, אבל אז הבנתי שיש לי איזו בעיה, שאני צריך להרגיע. שזה נכנס אלי קצת יותר מדי. אבל יש הרבה סיפוק. אחר כך אתה מגיע לאירועים ואתה רואה את התור של האנשים שרוצים מהאדם חתימה על הספר, אתה יודע שהצלחת לספר את הסיפור".
לא היית רוצה לחתום גם?
"לא, זה שלו, הוא עבר את הסיפור. אפילו לא הלכתי לאירועים של החתימה, הלכתי להשקה ולטקס של ה-40 אלף. צריך לדעת לשחרר. אני כמו אישה פונדקאית, הילד הזה הוא שלו".
