ספק אם הקאמרי תזמנו בכוונה את עליית "אגממנון" במקביל להגעתו של שובר הקופות האפי של כריסטופר נולאן, "האודיסאה", לבתי הקולנוע, אבל קשה לחשוב על עיתוי מוצלח יותר עבור התיאטרון. כשהמיתולוגיה היוונית שוב נמצאת במרכז הבמה, והמפגש בין שתי היצירות מעניק הזדמנות מסקרנת לחזור אל דמותו של המלך השנוי במחלוקת - לתהות על השאלות הפילוסופיות שמציג סיפורו, ולראות את הסיפור של מלחמת אתונה-טרויה מכמה זוויות.
בעוד נולאן פונה למסך הגדול עם מצלמות IMAX של 70 מ"מ ותקציב של 250 מיליון דולר כדי לשחזר - כביכול - עולם של לפני כ-3,000 שנה, בקאמרי עושים את התנועה ההפוכה ומביאים את אגממנון אל ההווה. העיבוד החדש של שחר פנקס והבמאי עירד רובינשטיין לוקח את הטרגדיה של אייסכילוס כנקודת מוצא ומעביר אותה היישר אל 2026, לתוך מותחן פוליטי ומיוזע.
בהפקה החדשה אגממנון (דרור קרן) מוצג כמנהיג אתונה, שממריא ל"פסגה" דיפלומטית בסיציליה במטרה להכריע סוף-סוף את המערכה הממושכת, כשלצד זה מרפחת השאלה הפוליטית האם היא דווקא טובה עבורו. אלא שבאמצע הטיסה הכול משתנה, כשמנהיג טרויה מציע לו עסקה מטלטלת: להקריב את בנו אורסטס (יונתן הורנצ'יק) תמורת כל שבויי המלחמה שבידיו. בתוך תא הנוסעים האטום, כשהדמויות כולן לכודות יחד ואין לאיש לאן לברוח, אגממנון נדרש לקבל הכרעה שתשנה את חייו לחלוטין.
הבחירה למקם את המאבק המיתולוגי בתוך מטוס נוסעים מודרני מייצרת תחושה מיידית של לחץ, אבל קשה להתנער מהתחושה שהפוטנציאל של הסיטואציה נדחק הצידה לטובת הצורך לעדכן כמעט כל פרט בעלילה ל-2026.
מתוך "אגממנון" בקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
רובינשטיין ופנקס מעמיסים על הסיפור אנלוגיות פוליטיות ישירות למציאות הישראלית. אגממנון הופך למנהיג דמוי בנימין נתניהו, ולפרקים גם דונלד טראמפ (היושב מימיני טען שבשלב מסוים אפשר היה לראות בו אפילו את גדי איזנקוט). הוא מוצג כחולה שליטה שמתחמק מראיונות עיתונאיים קשים, ורצונו להסיר מוצר ימי מהדהד את השיח סביב איראן ומצרי הורמוז. כשבנו מצטרף לטיסה באמצע ריאיון שמסתבך, שדרן החדשות אפילו עוקץ אותו על כך שהילד יוצא לחופשה בזמן מלחמה - ועוד על חשבון המדינה.
הרמזים לא נגמרים בפוליטיקה. ההפקה עמוסה בסממנים עכשוויים: אפליקציית פתקים בטלפון, AirPods, וויי-פיי במטוס ואפילו האורקל המיתולוגי, הופך כאן בצעד חביב לתוכנת בינה מלאכותית בסמארטפון. בנו של אגממנון מעלה ליוטיוב שיר מחאה נגד אביו, וזה מצדו דורש להסיר אותו, וגם הדיאלוגים מתעקשים להזכיר שוב ושוב איפה אנחנו נמצאים, עם משפטים על "מלחמה שנמשכת יותר מ-700 ימים", "133 חטופים" ו"אויב ברברי שלקח שבויים ולא מוכן לדבר על השבתם". במקום לסמוך על הקהל שימצא בעצמו את החיבורים בין המיתוס למציאות, ההפקה מסמנת אותם במרקר.
ההתעקשות על 2026 גם יוצרת מדי פעם בעיות היגיון משל עצמה. אחת האפשרויות שעולות במהלך המשבר נשענת על תרגיל שהיה אולי מתקבל בעולם פחות מתועד, אבל בעידן שבו כמעט כל תנועה מצולמת ונשמרת, קשה להאמין שהיה מחזיק מעמד יותר מכמה דקות.
מתוך "אגממנון" בקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
בעוד הטרגדיה המקורית - שבה, אגב, אגממנון מקריב את בתו - עוסקת בשאלות פילוסופיות ומוסריות נוקבות, העיבוד הנוכחי מסיט את מרכז הכובד אל דמותו של המנהיג ואל האופן שבו הכוח מעצב את החלטותיו. ודווקא כשהעיסוק הזה עובר מהסיסמאות אל האנשים עצמם, גם השחקנים מקבלים מקום לזרוח, וברגעים שבהם האנלוגיות שוקעות מעט וההפקה נותנת לדמויות להוביל, הדרמה סוף-סוף צוברת עניין.
מיכל עוזיאל המגלמת את קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון, אחראית לכמה מהרגעים היציבים והמרגשים ביותר בהצגה. במשחק רגיש וטעון היא מצליחה לחלץ מתוך סבך המטאפורות שברון לב אימהי אמיתי. גם דרור קרן, בתפקיד אגממנון, משיל בהדרגה את המניירות המוכרות ומציג גבר קרוע ומבוהל.
מתוך "אגממנון" בקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
התפאורה שעיצב ערן עצמון תומכת באווירה הדחוסה, אך המגבלה המובנית של חלל מטוס מייצרת במה סטטית מדי ונטולת תנועה פיזית משמעותית - כשהניסיון לפתור את זה עם חלק מסתובב בבמה מרגיש בעיקר מאולץ.
אין ספק שרבים מבאי הקאמרי, שבימים אלה מזוהים גם עם הרחוב הסמוך למשכן התיאטרון, ימצאו לא מעט מה לאהוב ב"אגממנון". אבל אחרי שבקאמרי כבר הוכיחו, למשל בעיבוד המהודק והמצליח ל"אדיפוס", שהם יודעים לגשת לקלאסיקות בחוכמה וברגש, דווקא כאן הניסיון לרכוב על גלי האקטואליה המקומית הופך למשקולת.
בניגוד ל"אודיסאה" של נולאן, שסומכת על הצופה לזהות בעצמו עד כמה המיתוסים העתיקים עדיין מדברים על העולם שלנו, "אגממנון" מתעקשת לסמן שוב ושוב למי בדיוק אמור המלך להזכיר לנו. אלא שאין באמת צורך לשכנע אותנו שהוא נתניהו, טראמפ, איזנקוט או כל פוליטיקאי אחר: אגממנון הוא אגממנון - עוד גבר בעל כוח שמנצל אותו ומחרחר מלחמה, וזה מעניין, אקטואלי ומטריד מספיק גם בלי להאכיל אותנו את ההשוואה בכפית. יותר קל לעכל אוכל כשהוא לא נדחף לך לגרון.
