תגידו, אי-פעם דמיינתם את עצמכם על הבמה של היכל התרבות, מול קהל של אלפים? כי אתמול (שלישי), עשרות צעירים זכו להגשים את הפנטזיה – ולחלוק את הבמה היוקרתית עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בזמן שהיא מנגנת בהרכב מלא. זו לא הייתה השתלטות עוינת או הפיכה תרבותית נוסח דור ה-Z: מי שהזמין אותם לבמה הוא לא אחר מאשר המנצח להב שני, שגם הספיק – כך נדמה – להתחרט על כך לרגע, ממש לפני שהקונצרט כמעט איבד שליטה. ובכל זאת, זה היה ערב שמבקש לעשות דברים אחרת: לא קונצרט רציני ומעונב, אלא קונצרט "בקטנה".
כבר בקבלת הפנים היה ברור מהי ההמלצה לערב הזה – להתמסר לאווירה. אלפים מילאו את המבואה, שהוארה בניאון צהוב מעומעם, ישבו על המדרגות, שתו יין ובירה, נהנו מהמרץ' החמוד (סיכת דש של "מפצח האגוזים") ושוחחו ביניהם. את הקהל הוותיק והקבוע החליפו פרצופים צעירים. סביר להניח שרבים מהם לא היו בקונצרט שנים רבות – או אולי מעולם. שיתוף הפעולה בין דבק, מחלקת הצעירים של תל אביב, לבין הפילהרמונית, יחד עם טרגוט אגרסיבי ברשתות, יצר מספיק סקרנות כדי להביא קהל חדש לשמוע מוזיקה קלאסית בערב חורפי. מה רע, בעצם?
ואחרי הדרינקים והמינגלינג - הגיע הזמן לתוכנית האמנותית. בהתאם לאווירה הנינוחה ובגובה העיניים, הוגשה ארוחת טעימות של צ'ייקובסקי. הבחירה במלחין הרומנטי הנודע לא מקרית: ביצירותיו של גדול מלחיני רוסיה תמיד אפשר למצוא משהו מוכר, נוסטלגי ומנחם. הקונצרט נפתח בקטעים בלתי-נשכחים מתוך "מפצח האגוזים" – "ואלס הפרחים", "פיית שזיף הסוכר" ו"ריקוד קני הסוף". גם אם השמות לא אומרים לכם הרבה, הפנים המוארות בקהל העידו שמדובר בבאנגרים - לא פחות.
בין הקטעים שני פנה אל הקהל ותיווך את היצירות בהומור ובחן, והוביל את הערב באופן שמזכיר יותר מופעי רוק או פופ. והקהל מת עליו. המאזינים מצלמים אותו, צוחקים איתו ונהנים מקטעי הקישור לא פחות מאשר מהמוזיקה עצמה. בשלב מסוים הוא אפילו "הזמין" את הקהל לרקוד, אם מתחשק להם – בכל זאת, הם שילמו על הכרטיס והערב מותר. ארבעה אמיצים נענו לאתגר, נעמדו במקומם ופיזזו לצלילי "ריקוד קני הסוף". להיט, אני אומרת לכם.
ובכל זאת, השיא של הערב נשמר לרגע רציני יותר – ולאורח המרכזי: הכנר מיכאל שחם. זו טבילת האש הראשונה שלו כסולן עם הפילהרמונית, והוא ביצע את הפרק הראשון מתוך הקונצ'רטו לכינור בעוצמה מרשימה. זהו פרק שהוא רכבת הרים רגשית – וירטואוזי, סוחף וטוטאלי. לקראת סופו השתתקה התזמורת, ושחם ניגן לבדו מכל הלב, והדהים את הקהל ביכולות הטכניות ובנוכחות הבימתית שלו. התגובה לא איחרה לבוא כשהקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות.
לאחר מכן חזרו המאזינים לשבת לשני הפרקים האחרונים של הערב, שנלקחו מתוך הסימפוניה הרביעית. הפרק השלישי שימש כאנתחתא נעימה עם נגינת פיציקטו של כלי הקשת (פריטה באצבעות במקום שימוש בקשת), ואחריו – בפינאלה של הפרק הרביעי – הגיעה ההשתלטות המדוברת על הבמה.
כיאה לסיום, זה היה הפרק הדרמטי ביותר של הערב, אבל העומס על הבמה הקשה מעט להתמסר לנגינה במלואה. מי שכן נהנו במיוחד היו הצעירים שזכו לחלוק את הבמה של אולם לואי עם נגני התזמורת – רגע עם פוטנציאל ויראלי מובהק, כפי שיעידו עשרות הטלפונים שנשלפו לאוויר.
זה לא קונצרט שמיועד לכולם, ובטח לא למאזינים רציניים מדי. אם הזדמנו לכאן כאלה בטעות, הם בטח ברחו מהמקום בהזדמנות הראשונה שלהם. אבל אולי כאן טמונה ההצלחה הגדולה של "קונצרט בקטנה" - הוא מספק חוויה שפונה ישירות לקהל צעיר וסקרן, כזה שמחפש פתח לעולם קלאסי שנתפס לא פעם כסגור ואפילו מתנשא, ומצליח לתווך תרבות גבוהה בגובה העיניים. תוסיפו לזה שעת לילה מאוחרת, כוסית אלכוהול, והעובדה שהערב הזה מצטלם ממש ממש טוב – וקיבלתם מועמד רציני לטרנד הבא בטיקטוק.
