לפני קצת פחות משנה מצא את עצמו ישי ברגר, סולן להקת בוא לבר, משועמם למוות בסלון כלשהו. אפשר להבין אותו, מדובר בפאנקיסט עם קילומטראז' של 30 שנה ודווקא הוא נקלע לשיחה על מצפה רמון, ואיזו מסיבה והזריחה וכל מיני פרטים שגורמים לפאנקיסטים כמוהו להתחנן שרוחם של סיד וישס או ג'ו סטראמר תגאל אותו מייסוריו. ובעוד מייחל לשתיקה המביכה שתאפשר לו לחתוך מהמקום לפני שהוא חותך את הוורידים, אוזנו של ברגר קלטה בשארית כוחותיה שהשיחה המשיכה לנושא אחר: דרך מעט שונה שבה אנשים מכניסים סמים לגוף.
"הם התחילו לדבר על הקטע הזה", משחזר ברגר בריאיון ל-ynet, "ואז אמרתי 'עצרו, על מה אתם מדברים?', כי אפילו לא שמעתי על זה עד אותו יום. ואז הם כאילו הסבירו בקטנה אבל בכלל לא הייתי צריך את זה: כבר הייתה לי את המנגינה בראש". וכך נולד השיר "עושים סמים בתחת", 85 שניות מהמצחיקות והפרועות בתולדות הפאנק העברי, כולל שורת המחץ: "אל תחמם צלחת/ תכניס את זה לתחת".
אגב, אם מישהו לא הבין, ברגר לא ניסה וממילא הוא לא (וגם לא החתום מעלה) ממליצים לנסות. יש חוויות קיצוניות אחרות שמופיעות בשירי הלהקה שמוכרות לו היטב, אבל גם לא מעט שמגיעות אליו מכלי שני ושלישי, העיקר שטמון בהן הפוטנציאל להעשיר את הרפרטואר של בוא לבר בעוד דקה וחצי-שתיים של הומור חסר גבולות, מסרים נטולי סאבטקסט והרבה מאוד מכוח החיים הנפלא של הפאנק, בתקופה שבה רבים ורבות נזקקו לו יותר מאי-פעם. "אחרי 7 באוקטובר ואחרי כל הקושי והעצב והטראומה והתסכול והבלבול והמריבות הפנימיות, הרגשתי שאנחנו רוצים לזרוק את הפוקוס החוצה מהמציאות", הוא מסביר, "זה שובר את הלב מה שנהיה מאנשים, אז אפשר להוציא את הפוקוס החוצה ולהיות גם גרוטסקיים. כאילו, קקה-פפי, עם הדגש על הקקה ודגש על הפיפי. זה המקום שלי, על זה אני אדבר".
ועל סמים שעושים בתחת.
"בחיים אני לא אעשה את הדבר שהשיר מדבר עליו, כמו שהרגשתי שזאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו כותב על זה שיר בעברית. כלומר, אם אני לא מרים את הכפפה, אף אחד אחר לא. ואני לא חושב שזה שיר שישנה את העולם או יביא שלום, אבל אני חושב שמישהו איפשהו צריך את השיר הזה, והוא צריך עוד איזה 15 או 23 כאלה, בשביל, שהמוח יקבל חופשה מהסיטואציה האמיתית שקורית בעולם".
"החלטתי שאני לא רוצה יותר: לא לשתות ולא את הלהקה"
לפי ההתרגשות בסצנה מהקאמבק של בוא לבר, ברגר לא טועה. הלהקה (ברגר, חיים בנימיני, יאיר קמפל, מתן כהן גרומי וקורי בן יהודה), שהוקמה בסביבות 2005 תוך כדי באלאנס להופעה די אומללה של להקת יוסלס איי-די באנגליה ("בהמשך הערב גילינו שגרין דיי הופיעו בעיר באותו יום, לא היה סיכוי שמישהו יגיע"), יצאה לפגרה בלתי מוגבלת אחרי שלושה אלבומים בועטים ורושפים וקורעים (השלישי יצא ב-2013). ברגר די מאס בלילות של שתייה בלתי נגמרת והופעות שבהן כל חבר להקה מנגן שיר אחר, וגילה שהוא לא ממש נהנה מבוא לבר בלי החלק של, ובכן, הבר. "היינו על הפנים בלייב", הוא נזכר, "זה היה פשוט שיט-שואו, אז החלטתי שאני לא רוצה יותר: לא לשתות ולא את הלהקה".
ברגר הקים את טברנק המצוינת אף היא והמשיך להופיע עם יוסלס איי.די, חללית האם של הפאנק הישראלי שבה הוא משמש כגיטריסט מיומה הראשון, וגם לעבוד בחנות האוזן השלישית. ואז החלה הטלטלה העולמית והמקומית של השנים האחרונות, שכמו הזעיקה את בוא לבר כדי שכולם – או כל מי שמוכן להקשיב - יפסיקו לקחת את עצמם כל כך ברצינות. ופתאום ברגר גם הבין, די להפתעתו, שגם השירים הישנים שורדים את מבחן הזמן.
"חשבתי שיש לשירים לתוקף של שנה-שנתיים בלחץ", הוא אומר, "ואז גיליתי ש-15 שנה אחרי יש להם אולי את אותו הכוח אם לא יותר, את אותה רלוונטיות ויכולת להזדהות גם עם הסביבה שלי. מעין קיבלתי שריר כזה, שאומר 'השירים שלך הם לא סתם ואתה לא רק עושה צחוק'. אני שם לב שכשאנשים מדברים עם סונגרייטר או זמר ישראלי, השיחה בגובה העיניים ואחר כך אתה שומע את השיר שלו ורואה שהוא מנסה להתחנף לחנוך לוין וחוה אלברשטיין. זה לא מעניין לי את הקצה של התחת, אני רוצה להצחיק ילדים שעדיין לא נולדו. וזה בגלל שכולם מדברים כמו איזה שייקספיר ישראלי, שזה בכלל לא הרמה שאנחנו מדברים בה ברחוב. יש לי קצת תחושת שליחות בעניין הזה".
לאלבום הקאמבק הוא קרא "חאקויק", ובמקום להסביר מה פירוש השם אפשר להגיד שזה פשוט לא מעניין כשהשירים כל כך חצופים, מתריסים וכיפיים: מ"אני חוזר לפלורנטין" דרך "להתמבחן" ועד "חמש מטומטמים", שהוא מעין תמונת מצב של חברי הלהקה בעבר ובהווה. "כלום לא יהיה מה שהיה/ נהיה מה שאפשר/ יהיה מה שנשאר", זאת שורה חכמה מאוד יחסית לחבורה שמכנה את עצמה "חמש מטומטמים".
ומה שיהיה, לפחות בקרוב, הוא הופעה חגיגית ב-13 בפברואר שבה בוא לבר תציין 20 שנות פעילות, במסגרת פסטיבל המגבר במרכז ענב בתל אביב, לא בדיוק אכסניה שהלהקה או הקהל שלה נוהג לפקוד. "אני נורא אוהב את הרעיון שההופעה היא לא של הלהקה", הוא אומר, "אנחנו מביאים אנשים שהם לא רגילים, לא שגרתיים, לא מהמיינסטרים, אנחנו מביאים אותם יחד ויש להם בית להיות בו למשך כמה שעות".
והם מקבלים אותך כמו שאתה היום? בלי הצ'ייסרים.
"מקבלים, כן. הם רואים על הבמה אנשים בגיל שבין 40 ל-50 ומבינים שזה מעל למניירה של מה נמצא לנו בגוף או בראש ומשבש אותנו. אנחנו לא מעקמים את הפרצוף מול הקהל ואומרים לו נא להתנהג בהתאם. אני מכיר את זה מגיל 18 עד 22, שלא מכניסים אותך למועדון כי אתה מכוער ולא לבוש יפה. אצלנו כולם מהממים".
הריאיון השערורייתי ששינה את המסלול
ב"עלובי החיים", השיר הכי חשוף ורפלקסיבי של "בוא לבר", ברגר כתב ש"יש אנשים עם בית, גינה ושני ילדים/ ואנחנו בינתיים פה מזדקנים/ עם חור בכבד/ קמטים בפנים/ אז תעשו בשכל ואל תהיו כמונו". ובכן, לפחות בגזרת הקמטים אין לברגר מה להתלונן: בגיל 47 הפנים שלו נראות צעירות בעשור לפחות.
הוא יליד חיפה שבה גם הוקמה יוסלס איי.די מתוך ואקום שבו "פאנק ישראלי" נתקע בין פלונטר של רמי פורטיס להרכבים מחתרתיים עם מסרים פוליטיים מהקצה של הקצה. יוסלס באה בדיוק בזמן, במקביל להתפוצצות של גרין דיי ואוף-ספרינג במיינסטרים, ומצאה קהל גם מחוץ לגבולות ישראל, כולל בטריטוריות כמו יפן ואוסטרליה.
ברגר ושות' תמרנו באותם ימים בין היותם ילדים מתלהבים בחנות ממתקים (כלומר בירות), לבין התובענות של להקה מקצוענית עם מסלול, קריירה והצעות מסחריות. אחת מהן הייתה שחברי הלהקה ינחו את גרסה חדשה של תוכנית הנוער "אקזיט", שהייתה אמורה לעבור מערוץ 10 ל-HOT. ריאיון אחד שערורייתי למוסף "7 לילות" חולל סערה, שאחריה יוסלס נשלחו להתמקד בדיי-ג'וב שלהם, שם מרחב התמרון קצת יותר גמיש.
כשהוא נשאל אם יש קשר בין הטלטלה ביוסלס לבין הקמת בוא לבר, ברגר מהרהר לרגע ואומר שההחלטה לצעוד לקדמת הבמה כבר הייתה מבושלת אצלו עוד קודם, ותודה לחבר אלכוהול: "הייתי לייט-בלומר בכל מה שנוגע לשתייה, התחלתי בגיל 20 קצת ונראה לי שהייתי צריך לשתות כמה בירות ולעשות צחוקים והשירים יצאו ממני. הייתה לי את היכולת לכתוב שירים ולא ידעתי את זה".
כמה הסיפור עם "אקזיט" היה משמעותי בחיים שלך האישיים? אמרת "יופי, גם ככה לא הייתי צריך את זה" או "שיט פספסתי הזדמנות להיות אסי עזר"?
"אסביר משהו על להקות: מישהו מציע הופעה, אז הולכים לווטסאפ שבו נמצאים כל הג'מעה הרלונטיים ושואלים אם אנחנו פנויים. עכשיו זה חודשיים קדימה, ואין כלום ביומן אז כולם אומרים 'אני פנוי'. ואז אנשים מוצאים את עצמם חודשיים אחר כך בחיפה, בלי במה, כשהרצפה רטובה ואתה הולך לשבור את הגב. אבל ענית 'כן' כי אתה יכול. ואחר כך מישהו מצלם את ההופעה, והיא לא טובה. ושואלים אותך אם להעלות ליוטיוב. ושוב הלהקה אומרת 'כן, שיעלה'. ואז זה גם מונצח לעד למרות שאתה מתבייש ושונא את ההופעה. אז למה להגיד 'כן'? כי אתה בלהקה וחושב שלהגיד 'כן' זה יהיה טוב. זה נורא קל, כי אתה לא רוצה להעליב. למדתי עם השנים שזה על הפנים. להגיד כל הזמן 'כן' זאת מחלה של להקות, בטח להקות שמנהלות את עצמן".
איך זה רלוונטי למה שקרה לפני 20 שנה?
"אם היינו אומרים 'לא' לדבר הזה ולעוד כמה דברים שהציעו ליוסלס איי.די - ואני לא רוצה לפרט אבל מי שקורא וחושב שהוא יודע באיזה אירועים מדובר אז הוא כנראה צודק – היה נחסך לנו כאב לב ואולי היינו יכולים להיות יותר מפוקסים על הדבר הטהור שבאנו לעשות".
לפחות יש כסף מהשיר של הסדרה "רמזור" עם מוקי?
"בוא נגיד שאני עדיין גר בשכירות".
נדל"ן אולי אין לברגר, אבל כל מה שתואר לעיל מסמן אותו כמעין פורסט גאמפ של הפאנק הישראלי בדור האחרון, רק עם אוסף באנגים בתפקיד הבונבוניירה. וגם את הדבר החריג שנקרא בוא לבר הוא מסכם בספק-סיפור/ספק-מערכון, שאין מתאים ממנו כדי לסיים.
"ניגנו בחיפה בהופעה יחסית גדולה, בין 800 ל-1,000 איש, והיה לנו זמן עלייה לבמה מאוד ברור", נזכר ברגר. "עשר דקות לפני יצאתי לעזור במרצ'נדייז, לתת כיף-שתיים לקהל. הגעתי וקניתי חולצה של האחים צברי שהופיעו איתנו. 60 שקל. באתי לחזור לבמה, נשארו 4-5 דקות. באים שני חבר'ה להגיד שלום ושהם אוהבים את הלהקה. אחד מהם לבש חולצה של נירוונה, זיוף של שוק הכרמל כזה. אמרתי לו 'תקשיב, יש לך חולצה מה זה מכוערת. למה לא תקנה חולצה של אחת הלהקות? תתמוך בסצנה, תלבש חולצה מקורית ותיפטר מחולצה מכוערת'. אז חבר שלו, חכמולוג, אמר 'אם אתה כזה גאון, אולי אתה תקנה לו את החולצה?' אז חזרתי איתו לדוכן וקניתי לו חולצה של האחים צברי ואמרתי שיש תנאי אחד: שיזרוק עכשיו את החולצה המזויפת. הוא תפס וזרק אותה.
"התחלתי להתקדם לכיוון הבמה", ממשיך ברגר, "והאחראי רץ לכיוון שלי והודיע שהוא מקצץ לנו 10 דקות מהזמן של הסט כי לא עלינו בזמן. אמרתי לו 'קניתי חולצה, זה יותר חשוב'".
נו זה יפה.
"לקראת סוף ההופעה, ראיתי את המסריח הזה עומד מולי עם החולצה המזויפת של נירוונה. הוא הלך והביא אותה מאיפה שהוא זרק אותה והקפיד ללבוש אותה כדי לשים לי זין בעין. וזה בוא לבר".
