שמעון פרנס, העורך הראשון של התוכנית "אגן הים התיכון", זוכר כמעט דקה אחר דקה את הפגישה ההיא בראשית שנות ה-80 עם גלעד בן שך, מנהל מחלקת הבידור של קול ישראל. המוזיקה המזרחית כמעט ולא נשמעה אז ברדיו הישראלי, פרט לשידורים בערבית. ברחובות הז'אנר שקק חיים – הופעות במועדונים ובחפלות, קסטות ותקליטים שעברו מאדם לאדם. אבל בתקשורת הממוסדת – כמעט דממה מוחלטת.
"היכן החייל" בביצוע זהבה בן לרגל מצעד אגן הים התיכון
(באדיבות כאן תאגיד השידור הישראלי)
"במחצית השנייה של שנות ה-70 היה הבום הגדול של מוזיקת הקסטות, שלא היה לה ביטוי בעיתונות, ברדיו ובטח שלא בטלוויזיה, שהייתה אליטיסטית", אומר פרנס בשיחה עם ynet. "הצדיקים הראשונים היו גלי צה"ל, שהחליטו ב-1978 לפתוח ערוץ של מוזיקת קסטות. מדי ערב, בעשר בלילה, הם נתנו תוכנית של מוזיקת קסטות שנקראת על 'הדבש ועל הכיפאק'. זה תפס כמו אש בשדה קוצים. כל סקרי האזנה הראו שאנשים פותחים רדיו כדי לשמוע את התוכנית".
כל הכבוד לצה"ל.
"אתה יודע מי ערך את 'הדבש ועל הכיפאק'? מאיר לחיאני, שהיה הטבח בגלי צה"ל. אף אחד מהעורכים הרגילים, התקניים, הצפונבונים בגלי צה"ל, לא יכול היה להתמודד עם החומרים האלה ולא רצה להתעסק איתם, אז הביאו מישהו מהמטבח.
"כל הניסיונות של אביהו מדינה, חיים משה, דקלון וחבריהם להתדפק על דלתות רשות השידור נתקלו בחומה בצורה. הבעיה הייתה שאף אחד מהכותבים הרציניים לא רצו לכתוב לחבר'ה האלה. אביהו ועוזי חיטמן היו היחידים שעשו זאת. אלו היו השנים הראשונות של המהפך, ולחבר'ה האלה היה לובי פוליטי חזק. הם עשו לובי בכנסת, שהפעיל לחץ על חברי כנסת, ואלו לחצו על רשות השידור לפתוח את השערים שלה".
על מי חברי הכנסת הפעילו לחץ?
"בשנת 80' מונה טומי לפיד למנכ"ל רשות השידור, ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה היה לפתוח ערוץ למוזיקה הזאת גם בקול ישראל. הם אמרו, 'נזרוק את זה לרשת ג '. גלעד בן שך קרא לי לחדרו. ראיתי מנימת הדיבור שלו וממראה פניו שהוא לא כל כך מרוצה ממה שהוא הולך לומר, אבל הוא שמר על פאסון של מנהל תחנה. הוא אמר, 'תשמע, קיבלתי עכשיו הוראה ממנהל הרדיו: לפתוח ערוץ של מוזיקת קסטות ברשת גימל. אני הולך למקם את זה ביום שישי בפריים-טיים, ואני רוצה שאתה תערוך את זה".
ישר הסכמת?
"אמרתי לו, 'אני לא מתחבר למוזיקה הזאת', והוא אמר, 'זה בסדר, אתה תעשה את זה. אתה מספיק מוכשר לזה'. רק שנים אחרי זה הבנתי שהעמיסו את זה עליי כי אני הייתי צעיר העורכים ברשת גימל, האחרון בתור שנכנס. העריכו כמובן את העבודה והיכולות שלי, אבל אף אחד מהעורכים האחרים לא רצה להתעסק עם זה.
"רגע לפני שמסתיימת השיחה אמר לי גלעד, 'בוא נקרא לתוכנית 'אגן הים התיכון', ובוא לא נשים בה רק מוזיקת קסטות, אלא גם מוזיקה יוונית, טורקית וספרדית'. שזה לא יהיה כמו התחנה המרכזית. גלעד שכלל את מה שנכפה עליו והפך את זה לנוסחה מקובלת ואהובה, כשהיחס הוא 70 אחוז מוזיקה ישראלית ו-30 אחוז מוזיקה ים-תיכונית. הנוסחה הוכיחה את עצמה לאורך עשרות שנים, והפכה את 'אגן הים התיכון' לתוכנית הדגל של רשת גימל".
"הגל הראשון של יוצרי וזמרי המוזיקה המזרחית שכב על גדר התיל ונכווה"
למרות שתחילה, כאמור, פרנס לא ממש התחבר למוזיקה הים-תיכונית, עד מהרה המצב השתנה. "הגעתי למוזיקה הזאת כשאני בתול לחלוטין", הוא מספר, "הכרתי את הנפשות הפועלות, את חיים משה, זוהר ארגוב, צלילי הכרם וצלילי העוד, אבל לא הכרתי חומרים שלהם. מזלי הוא שבאתי מבית ספרדי ששמעו בו מוזיקת ערבית, רוק ופופ, צרפתית ואיטלקית ורומנסות. האוזניים שלי היו פתוחות ומהר מאוד למדתי להתחבר לחומרים האלה ולאהוב אותם. לא רק למדתי לאהוב ולהעריך, אלא גם לבור מן המוץ את התבן כי היה הרבה תבן וקש במוזיקה הזאת".
לאורך השנים נשמעו טענות על רמת הטקסטים של המוזיקה הים-תיכונית.
"זה לא ממש נכון. קח את האלבום הראשון של צלילי הכרם ותבחן את רמת המילים. הן לא היו פחות טובות מרמת הטקסטים של פופ ישראלי. 'צלילי הכרם, צלילי העוד וחיים משה שמרו על רמת טקסטים ורמת הפקה והקלטה נאותים. הייתה הרבה תת-רמה, אבל היו גם הרבה דברים טובים שהושלכו לביוב, כי החומה של האליטה האשכנזית ששלטה הן ברדיו והן בטלוויזיה, עצרה אותם.
"הזמרים והיוצרים האלה לא באו מהלהקות הצבאיות, לא עברו את מסלול ההכשרה הרגיל של תעשיית הבידור הישראלית, לא הייתה עליהם חותמת 'כשר'. הם באו משכונות עוני, שכונות פרבר של הערים הגדולות. אנשים לא יכלו לעכל את הדבר הזה, את החי"ת והעי"ן בשירה. זה לא שושנה דמארי שאותה כן יכלו לעכל כי היא שרה וילנסקי ואלתרמן. לא עיכלו את המקצב התימני עם גיטרה חשמלית שמנגנת כמו בוזוקי, ותערובת של מוזיקה יוונית עם מבטא תימני. זה עשה להם בלאגן בראש".
נקודת פתיחה מייאשת.
"אפילו יוסף בן ישראל, איש קול ישראל, בוכרי במוצאו שייסד ומיסד את פסטיבל הזמר המזרחי יחד עם דרורה בן אב"י, בז למוזיקת הקסטות. הוא קידם את המוזיקה המזרחית ברדיו, אבל מוזיקת הקסטות לא עברה לו באוזן. כל הגל הראשון של יוצרי וזמרי המוזיקה המזרחית שכב על גדר התיל הזאת ונכווה, אבל אגן הים התיכון הייתה פצצת רייטינג".
"כמה רפש וביוב היה צריך לזרום עד שהסתימה השתחררה"
פרנס, שגם הגיש בהמשך את התוכנית - שמציינת עכשיו את חגיגות ה-40 שלה, אליהן מתלווה מצעד מלא הפתעות שיתפרס על כל יום העצמאות - היה העורך הבלעדי שלה במשך כמעט עשור, כשבהמשך הצטרפה אליו עפרה הלפמן. המגישים התחלפו בין יהודית בן יעקב לנחום עידו, נאווה סביון ומנחם פרי. בהמשך ערך והגיש את התוכנית אבנר נעים. כדי למצוא נעימה מתאימה לתוכנית, פנה אז פרנס לעורך בחטיבה הערבית, אדוארד חליל, והוא זה שהציע את הנעימה "פטומה" המצרית, שעד עצם היום הזה מלווה את התוכנית.
השינוי המהותי הגדול הבא היה כשהתחנה לבשה חיים מחודשים בנובמבר 97', והפכה לתחנה שמשדרת רק מוזיקה ישראלית. בקול ישראל התחילו לאבד את השליטה המוחלטת כמעט באוזן של הציבור, ואל אוויר העולם הגיעו תחנות הרדיו האזוריות, שגם סייעו בהבאת המוזיקה המזרחית לקדמת הבמה. אלה השנים שבהם החלו לפרוץ האמנים הגדולים כמו זהבה בן, שרית חדד ואייל גולן, שעוד ימלאו קיסריות ויהפכו את המחתרתיות לתעשייה שלמה משגשגת, מגלגלת כסף וחלק אינטגרלי מהמיינסטרים הישראלי. הגטו שהיה האגן הפך לנכס צאן ברזל.
ההחלטה של רשת גימל להפוך ישראלית בלבד הייתה הדרך של התחנה להתמודד עם השינוי באקלים התקשורתי ולשמור על רלוונטיות. אז גם השתנתה "אגן הים התיכון" והפכה בעיקרה לתוכנית של מוזיקה מזרחית מקומית, לצד שירי עדות ישראל. האמנים המזרחים נהרו אל התוכנית וביקשו ששיריהם יושמעו. התוכנית, שכבר מיסדה את עצמה כמקום שבו נותנים כבוד לזמר המזרחי, הפכה להיות מקפצה לקריירות של אמנים - והם הגיעו להתארח בתוכנית בעצמם. עורך התוכנית בשנות האלפיים, ומי שעדיין משתתף בעריכתה מדי פעם, יוסף כהנא, מספר שכל שידור של שיר גרר תגובות אדירות ובקשות להשמעה. בכירי הזמרים, שהיום קשה להביאם לנאמבר של שיר, היו מגיעים ויושבים במשך שלוש שעות באולפן לצד פרנס ובוחרים שירים.
עם הקמת תאגיד השידור והפיכת התחנה לכאן גימל, הוחלט להאריך את הרצועה ו"אגן הים התיכון" נמשכת כיום חמש שעות (בכל יום שישי בין 9:00 ל-14:00). חלק מהשעות משודרות גם בכאן 11 ואמנים מגיעים אליהם להופעות חיות. התוכנית מהווה בית לקהל שגדל עליה, ולכן היא אולי מקום מפגש יחיד מסוגו בין מאזינים קשישים שמתרגשים משירים מבית אבא, לבין מאזינים בני נוער שמקשיבים לאושר כהן ולפאר טסי. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", הצורך בהשמעת ד"שים ובקשר עם החיילים, המפונים, ובכלל הצורך בנחמה, הביא להחלטה בתאגיד להפוך את התוכנית ליומית - בכל צהריים (14:00-16:00) בכאן גימל.
פרנס, יש להיטים או שירים שאתם אחראים להצלחה שלהם?
"אני זוכר בעיקר זמרים - אייל גולן פרץ לראשונה ב'אגן הים התיכון', גם שרית חדד, עמיר בניון ושמעון בוסקילה. להיטים כמו 'זה הזמן לסלוח', 'שבחי ירושלים' ו'אל תשליכני לעת זקנה' ו'אהבת חיי' של חיים משה. כמה רפש וביוב היה צריך לזרום עד שהסתימה השתחררה, אבל זה טבעה של חברת מהגרים".
עפרה הלפמן ערכה את "אגן הים התיכון" קרוב ל-20 שנה, החל מראשית שנות ה-90. "כשקיבלתי את התוכנית, היא כבר הייתה תוכנית מיתולוגית", היא אומרת. "פחדתי שלא אעמוד בציפיות. התייחסתי אליה כאל קודש הקודשים. נתנו לי לערוך אותה לסירוגין עם שמעון. אחד החששות שלי היה שלא אצליח להגיע לרמה שלו, כי אין כמו שמעון".
היית בקיאה בחומר כשהגעת לתוכנית? הלפמן לא נשמע בדיוק שם מזרחי.
"אמרו 'האשכנזייה הזאת', אבל הלפמן הוא שם נישואיי. בנעוריי הייתי צמח. אבא שלי היה ספרדי ואמא שלי אשכנזייה. הייתה לי משפחה מעורבת, אז לא היו לי שום דעות קדומות, לא לכאן ולא לכאן, אבל הרבה מהאמנים חשבו שאני אשכנזייה".
מה ההסבר למעבר של המוזיקה הים-תיכונית מחשכת המרתפים אל מרכז הבמה?
"אני זוכרת את המאבק של הזמרים שיוציאו אותם מהגטו. הם קראו לתוכנית שלנו 'גטו'. הם לא רצו שתהיה להם רק את המסגרת של 'אגן הים התיכון', אלא להיות משובצים בכל התוכניות. והם הצליחו לשמחתי, בגדול. הטעויות החמורות ביותר נעשו בשנות ה-70, בדיוק כמו שנעשו טעויות בקליטת עלייה, שהוסיפו לתחושות הקיפוח.
"בשנות ה-70 נעשה עוול גדול למוזיקה הזאת. אהובה עוזרי, שברבות השנים כל העיניים היו נשואות אליה ומחדשים את השירים שלה - כש'היכן החייל שלי' יצא אחרי מלחמת יום כיפור, היה הס מלהשמיע אותו. הדעת לא תופסת את זה. אני זוכרת שפעם הגיעו לרדיו מרגלית צנעני ואביהו מדינה ואמרו, 'למה מפרידים בין המוזיקה שלנו למוזיקה שאתם קוראים לה 'ישראלית?''. אביהו אמר, 'מה, אני לא ישראלי? שירתי בצבא, אני יוצר את המוזיקה בישראל. למה צריך לעשות את ההפרדה הזאת?'. כבר אז אמרתי שהוא צודק. אביהו מדינה הלחין כמה מהפנינים הגדולות של המוזיקה הים תיכונית - 'שבחי ירושלים' ו'אל תשליכני' שהיא יצירת מופת. בסופו של דבר, כמו שאומרים, הקהל מצביע ברגליים".
יש שירים וזמרים שהמלכתם אותם?
"זהבה בן היא הדוגמה לזמרת שבכלל לא שלחה לרדיו שירים. היא התפרסמה בשוק הקסטות בלבד. אני זוכרת ששמעתי עליה, אבל לא היה לי תקליט שדרים שלה. הלכתי לתחנה המרכזית וקניתי קלטות שלה. בראיונות הראשונים שלה היא בקושי ידעה לפתוח את הפה. יש בעובדה שעכשיו מקדישים את כל יום העצמאות למצעד פזמונים של התוכנית איזו סגירת מעגל, כי בשעתו הם טענו למה הם צריכים להיות במצעד נפרד ולא להיות חלק מהמצעד הישראלי".
"הגשתי את מצעד הפזמונים הישראלי קרוב ל-15 שנים, ובמצעדים הישראלים בקושי יכולת למצוא שירים ים-תיכוניים, וגם אז הם לא הגיעו למקומות גבוהים", אומר מנחם פרי, ממגישיה הזכורים ביותר של התוכנית. "עיקר עורכי המוזיקה באו מתרבות אחרת, תקרא לזה 'תרבות מערבית', ולא היה מי שיוביל את המוזיקה הזאת. פניתי לגלעד בן שך, שערך תוכניות שהגשתי בשבת כמו 'על בטוח', ואמרתי לו, 'אני קורא בעיתונים שיש תעשיית קסטות. המאזינים גם מתקשרים ומבקשים לשמוע מוזיקה שאתה לא משמיע'".
מי עמד בראש המאבק המזרחי?
"אביהו מדינה, שהוא יוצר אדיר, תמיד התלונן שמקפחים את המוזיקה הזאת. הוא אמר לי, 'אני לא אוהב את 'אגן הים התיכון'. אני כותב שירי ארץ ישראל. זה שיש להם ניחוח ים-תיכוני או מזרחי, זה משהו אחר. זה ישראלי. למה זה צריך להיות בגטו?'. אמרתי לו, 'תראה גם 'ציוניוני הדרך' שאני מגיש, שירי ארץ ישראל נוסטלגיים, הם גטו, אבל אלו שאוהבים את השירים האלה מתכווננים לשעתיים האלה. אותו הדבר עם אלו שאוהבים את שירי 'אגן הים התיכון'".
יש שירים שהתוכנית שדרגה את מעמדם?
"כששמעון פרנס הביא את 'אל תשליכני' של אביהו מדינה ואמר, 'תשמיע את זה', הרמתי גבה. זה לא היה שיר שמח וקצבי, מהשירים האלה שאתה רוקד איתם בחתונות, ולאט לאט הוא הפך לקלאסי. כבר שנים משמיעים בטקסי זיכרון את 'פרי גנך', שיר נפלא, ו'חומות חימר' שרחל שפירא כתבה למרגול הוא כבר מזמן להיט".
עומר בן-רובי, לשעבר מנהל כאן רשת ב' ומבכירי גל"צ וגלגלצ, שעורך בשנים האחרונות את "אגן הים התיכון" בכאן גימל, אומר שהסיבה לניצחון של הזמר הים-תיכוני נעוצה בתחום החברתי ושייכת לחילופי הדורות בתרבות הישראלית. "דור העולים מארצות הים התיכון (יוון וטורקיה ועוד) וממדינות ערב (צפון אפריקה, עיראק, תימן ואחרות) שמע מוזיקת יוונית, טורקית וערבית - אבל איחל לילדים שלו להיות 'ישראלים', משמע 'מערביים'.
"הדור של הילדים שלהם באמת דבק בישראליות המערבית כלפי חוץ, אבל התענג על המוזיקה המזרחית בבית פנימה, במועדונים ובשמחות המשפחתיות. דור הנכדים, לעומת זאת, כבר שינה את חוקי המשחק. הוא גדל על שפת הים התיכון, לא רק כמטאפורה. הוא נופף בגאווה במורשת התרבותית המוזיקלית מבית אבא, החצין את המזרחיות שלו והשתלב במוקדי קבלת ההחלטות התרבותית והמוזיקלית. הוא הגיע לעבוד בתקשורת, הביא יחד איתו את המוזיקה מהבית, ואפילו שאף להניף את הדגל המזרחי בראש האנטנה. אני עצמי גדלתי בבית על מוזיקה יוונית, אבל רק כששמעתי ברדיו תוכניות של שמעון פרנס הרגשתי שהמוזיקה מהבית היא עכשיו נחלת כולם".
מה התרומה של ההתעוררות הפוליטית של הגל המזרחי למיינסטרימיזציה של המוזיקה? האם יש לעליית "ישראל השנייה" קשר לכך?
"בטח שיש. לישראל 'המזרחית' של המעברות והשכונות לא הייתה יכולת לקבוע מה ישודר ומה לא. הם היו רחוקים ממוקדי הכוח ונאלצו לברוח עם העוד ליער, כמו שכתב אלי עמיר ב'תרנגול כפרות'. למהפך 77', והלגיטימציה שניתנה אז ומאז לישראל העירונית (בניגוד לזו של ההתיישבות העובדת) המסורתית, המזרחית - יש חלק מכריע בזה. בסוף האנשים הם אלה שקובעים את המדיניות, וכשהאנשים מתחלפים, גם המדיניות משתנה. אין ספק שכאשר הדור שלי הגיע לתקשורת, החל משנות ה-90, הוא הביא איתו עולם תרבותי שונה מזה של הדורות הקודמים. אני זוכר את הרגע שבו שידרתי לפני 25 שנה בתוכנית אקטואליה (!) בגל"צ את השיר 'כמו שיכור' של זוהר ארגוב. זה היה היסטורי והיסטרי".
מה החתך של קהל המאזינים הקבוע של התוכנית?
"אני הקהל הקבוע, וזה מה שמדהים. אני הילד שגדל על התוכנית הזו מתחילתה בשנות ה-80, והפך לימים להיות העורך שלה - זה שבוחר את השירים בכל שבוע. רכשתי מהתוכנית השכלה מוזיקלית עשירה. שם נחשפתי לזוהר ולישי ונתי לוי, לצלילי הכרם ו'העוד', למרגלית צנעני, לאיציק קלה ולמשה גיאת. שם קלטתי כמה התימנים דומיננטיים במוזיקה הישראלית ועד כמה המוזיקה היוונית מבית אבא שלי משפיעה באופן חסר תקדים על המוזיקה המזרחית הישראלית".
מה ההבדל בין הקלאסיקות המזרחיות של פעם למוזיקה הים-תיכונית שעושים היום?
"המוזיקה הים-תיכונית העכשווית היא למעשה הפופ הישראלי של אמצע הדרך, המיינסטרים. כוכבים צעירים כמו אושר כהן, עדן חסון ועדן בן זקן, ובראש ובראשונה עומר אדם - גדלו על מזרחית, מכירים, אוהבים ושואבים ממנה השראה רבה. חלקם גם תויגו בתחילת דרכם כ'זמרים מזרחיים', אבל לא פחות מזה - הם תוצר של פופ אמריקני, של היפ-הופ, של להקות בנים ושל רוק רך נוסח שנות האלפיים. השילוב הזה בין העולמות מגדיר מחדש את המוזיקה הישראלית הפופולרית, שהמזרחיות והמערביות משמשים בה בערבוביה".
11 צפייה בגלריה
תוייג כזמר מזרחי, אבל הוא גם תוצר של פופ אמריקני, היפ הופ ועוד. עומר אדם
(צילום: דנה קופל)
"התוכנית הייתה מאוד קצבית ושמחה, אבל אי אפשר להשמיע עכשיו שירים שמחים"
ההאזנה ל"אגן הים התיכון" חוצה גבולות. "יש לי מאזינים מכל מדינות ערב ומעבר לזה", אומרת מיכל אסולין, מגישת התוכנית, שתגיש גם את המשדר המיוחד ב-ynet שמארח את מצעד "אגן הים התיכון" של כאן גימל ביום העצמאות. "כותבים לי אנשים ממרוקו, טורקיה, כווית, לבנון וסעודיה. כשהתחילה המלחמה, הוחלט להרחיב את התוכנית ולהפוך אותה ליומית. כל הצבע שלה השתנה. היא הייתה מאוד קצבית ושמחה, אבל אי אפשר להשמיע עכשיו שירים שמחים.
"גם הברכות שמלוות את התוכנית השתנו. מברכות שמחות, מרגשות ומצחיקות הן הפכו לברכות הכי עצובות שיש. אלו ברכות של הורים שמתגעגעים לילדים שנשארו עוד שבת בצבא וחוששים לילדיהם, ברכות של מפונים שמברכים את עצמם ואת הילדים שלהם, וברכות של הורים של חטופים שמברכים את ילדיהם ומקווים שהם שומעים אותם. אני יושבת רועדת ולא מפסיקה לדמוע מול ברכות כאלה. עם הזמן המאזינים פנו אלינו שקצת נרים את הקצב. כדי להמשיך להחזיק מעמד הם צריכים את המוזיקה שהם אוהבים".
גם אסולין מרוצה מחלק מהשינויים שחלו במוזיקה הים-תיכונית. "הצעירים מייצרים מוזיקה שיש בה הרבה יותר פופ", היא אומרת, "אבל עם זאת יש בעיקר בשנה האחרונה נטייה, גם של הצעירים, לחזור לטעם של פעם. אם תאזין לאלבום האחרון של פאר טסי, תראה איך הוא חוזר לצלילים של פעם. לדעתי זאת אחת הסיבות להצלחת האלבום. אפשר לראות את זה גם באלבום האחרון של דודו אהרון, כמובן שזה מתוזמן עם הפקה עכשווית".
אסולין מתמוגגת מהמאזינים השרופים של התוכנית. "יש כמות מטורפת של ברכות ביום שישי שאני לא מצליחה להגיע לחצי מהן", היא אומרת. "יש את המברכות הקבועות - יש את ג'ולי לסרי, ואת משפחת בריימוק (יואב ואילנה) מעתלית, ואת סבתא רוחה שהפכה להיות משפחה שלי ושל הצוות. הנכדה שלה עלמה שולחת כל יום ברכה לסבתא שלה, הברכות הכי מרגשות שיש, וסבתא רוחה שולחת בחזרה ברכה לעלמה ולכל הנכדים. למדתי להכיר את השמות של כל הילדים ושל כל הנכדים והנכדות של רוחה.
11 צפייה בגלריה
מיכל אסולין עם סבתא רוחה והנכדה שלה, מאזינות לתוכנית "אגן הים התיכון"
(צילום: באדיבות כאן, תאגיד שידור הישראלי)
"לא מזמן היא עברה אירוע מוחי, ומאוד דאגנו לה בצוות של התוכנית כי אין יום שישי בלי ברכה שלה. עשינו לה הפתעה ובאחת השבתות נסעתי אליה להוד השרון. היא הייתה כל כך מופתעת וכמעט בכתה מהתרגשות. ליום ההולדת ה-80 שלה בירכתי אותה - וחזי פניאן, זמר פרסי שהיא מאוד אוהבת, הגיע לשיר בשבילה. סבתא רוחה שולחת לי מרק גונדי ומזמינה אותי כל שישי-שבת. וסבתא כרמלה שלחה לנו שני קילו של קובה חמוסטה. הם התרופה שלי לתקופה הזאת".
