הפרקים הקודמים בספר
- פרק כח -
אני לא פרה
למרות ציפיותיו של אשר שהדברים ישתנו לטובה עם הולדת בנו השלישי, לא כך היה. לתדהמתו, אשתו נהגה בריחוק כלפי התינוק, באופן שונה כל כך מיחסה של דבורה הראשונה לבניה. היא אף סירבה להיניק את הרך הנולד.
"אני לא פרה," אמרה לו. "תמצא מישהי אחרת שתיניק את התינוק הזה שלך או שתיתן לו חלב מהפרות שלך. בשביל מה יש לנו רפת?"
באין ברירה צעד אשר ליישוב הערבי הסמוך ובדרכו נזכר בימיה האחרונים של דבורה הראשונה. הוא שילם למינקת ערבייה שתגיע לבית שלוש פעמים ביום. שכשמלאו ליגאל שישה שבועות, הוא מיקד את מבטו באביו וחייך לראשונה ואשר היה מאושר.
השבועות חלפו להם, וגם החודשים, אולם מצבה של דבורה רק הלך והחמיר. לעתים קרובות לא יצאה ממיטתה עד שעות אחר הצהריים וטענה שאין לה סיבה לקום כי שום דבר טוב לא מחכה לה. היא סירבה לדבר עם בעלה המודאג, שניסה, ללא הצלחה, להבין את רצונותיה, וכל ניסיון לנהל שיחה על התינוק ועל הטיפול בו הסתיים בכך שפרצה בבכי ומיאנה לדבר.
החודשים חלפו, החורף הגשום הסתיים והאביב הגיע, אולם בבית שבאמצע היישוב המצב לא השתפר. דבורה המשיכה בהתנהלותה. לא לחיים האלה ייחלה כשבחרה להינשא, והתפקיד החדש הזה, של אמא, לא הלם אותה. היא מעולם לא חלמה להיות אם ולא התכוונה להביא לעולם ילדים משלה. מבחינתה, יגאל היה תקלה. הרי היא התרתה בבעלה להיזהר, כשכבר הואילה לקיים עמו יחסים. היא ראתה בתינוק מטרד מעצבן ומיותר ולא חשה שום קרבה לבנה.
בלית ברירה מצא אשר את עצמו מטפל בתינוק, מאכיל אותו ומחליף את חיתוליו. הוא התגאה כשהקדים להתהפך וללמוד לזחול. יגאל היה תינוק חזק ופעלתן, ומהר מאוד גם למד לשבת, וכשמלאה לו שנה כבר הזדרז לעמוד. אשר ניסה להיעזר בבניו. "אני יודע שאפשר לסמוך עליכם," אמר והעביר את התינוק לידיו של ישראל, "שתעזרו לדבורה ולי לגדל את אחיכם הקטן."
"הוא רק חצי אח שלנו," תיקן ישראל, שכבר היה בן שתים עשרה, את אביו, "ואני לא בטוח מה טיבו של החצי הזה... קשה לי להאמין שמשהו משמח יכול לצאת מהאישה הרעה הזאת." בלית ברירה סייע לאביו, אולם התייחס בביטול למבטיו המעריצים של אחיו התינוק וחייך כשזה פרץ בבכי.
"משה," היה אומר לאחיו ומצביע על התינוק המייבב, "תסתכל על הנודניק הזה. הוא חושב שיקבל את מה שהוא רוצה אם הוא יבכה והוא טועה. קל לראות שהוא לא ממש אח שלנו. הוא בכלל לא דומה לנו."
החודשים החולפים והתינוק שגדל לא שימחו את דבורה. נהפוך הוא, היא רק נעשתה מרירה יותר.
"רצית ילד?" היא אמרה לאשר, "אז קיבלת את מה שביקשת. ומה אני קיבלתי? רק כאב ראש. תגיד לי, למען השם, למה הייתי צריכה את הדבר הזה?"
שעות ארוכות היתה מסתכלת במראה. לא משנה מאיזו זווית בחנה את פניה החיוורות, לא היתה מרוצה ממראה עיניה. היא האשימה את אשר בכל תקלה: במזג האוויר, באוכל שהכין לה, בבניו, שלטענתה מתנכלים לה, מעליבים אותה ופוגעים בה בכל הזדמנות, בלי סיבה. וכל תקלה כזאת גרמה לה לחזור למיטה ולבהות בתקרה, בלי שתענה לשאלותיו של בעלה המודאג.
בדצמבר 1918 מלאה ליגאל שנה. בגיל שנה וחצי הוא היה רץ מפינה לפינה בבית ובחצר, מתיש את אשר. עד מהרה התחיל לדבר ושימח את אשר כשאמר לראשונה "אבא". ככל שגדל, התגלה כילדון עיקש, שאינו מוכן לוותר כשמשהו מושך את תשומת לבו. הוא העריץ את אחיו הגדולים והיה מאושר בכל פעם ששמו אליו לב והסכימו לשחק איתו. הם עצמם הפשירו אט אט ביחסם אליו וגייסו אותו לצדם בכל מריבה שהתלקחה בינם לבין אמו.
"יגאל, תגיד אמא רעה," לימד משה את התינוק. "א מ א ר ע ה, יגאל, אמא רעה, אמארעה."
אולם כל זה כמו לא נגע בדבורה. היא התעלמה מנוכחותו ומיעטה לגעת בו. ימים שלמים היתה שותקת בהפגנתיות, מתעלמת מסביבתה ומסובביה, אף שבעלה המודאג המשיך לנסות לשמח אותה בכל דרך.
"מה אני יכול לעשות למענך, דבורתי האהובה?" אמר. "רק תגידי מה את רוצה, ואעשה בשבילך הכול. את יודעת כמה אני אוהב אותך, אהובתי, יפה שלי. אני צריך אותך. והילד... הוא צריך את אמא שלו."
ניסיונותיו הנואשים רק הרגיזו אותה, והיא היתה עונה לו בקשיחות, "הילד הזה שלך בכלל לא דומה לי. הוא יצא כמוך וכמו האחים שלו, נודניק בלתי נסבל. עזוב אותי. אין לי כוח אליו. ואליך."
אשר פנה לשרה לעצה, ואחרי התפתלויות ארוכות הגיע לנושא שעליו חפץ לדבר. "אני לא יודע מה קרה לדבורה, היא לא דומה לאישה שנישאתי לה... היא בוכה במשך שעות, בקושי אוכלת, לא נוגעת בילד, לא עושה כלום. מה אני יכול לעשות, לדעתך? את מכירה נשים, האם נתקלת מעודך בתופעה כזאת?"
שרה הנידה בראשה בדאגה. "היא מאוד צעירה, האישה שלך, אני חוששת שהיא לא בשלה להיות אמא. אולי כדאי שתתייעץ עם הוריה, אולי בעיר יש רופא שיכול לעזור לה. חבל עליה, ברור שהיא סובלת, וחבל, חבל על הילד..."
לפעמים, בלי סיבה נראית לעין, היתה דבורה קמה במפתיע ממיטתה, לובשת את אחת משמלותיה עמוקות המחשוף, נוסעת לעיר הגדולה ונשארת ללון בבית הוריה. בימים אחרים היתה פורצת בבכי בלתי נשלט, האשימה את בעלה בכל צרות תבל ואף החלה לאיים שתפגע בעצמה.
"אין לי טעם בחיים האלה!" היתה אומרת. "הבנים שלך ואתה אשמים בכול. אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת ונישאת לך, הייתי יכולה להיות היום זמרת או רקדנית מפורסמת, כפי שכולם חזו לי בימי נעורי. הכול באשמתך, כל מה שקרה לי. אם הייתי נישאת לבעל אחר, שהיה מכיר בכישרונותי ותומך בי, מטפח אותי במקום לזלזל בי כמוך, כל החיים שלי היו נראים אחרת."
אשר חלב את הפרות פעמיים ביום ושלח את בניו אחרי שעות הלימודים לחלק את בקבוקי החלב לבתי היישוב. ציפיותיו שהזמן ירפא הכול, כפי שנהג לומר בכל הזדמנות, התנפצו.
מאחר שלא היתה לדבורה שום נפש קרובה, בדידותה רק החמירה את מצבה. למרבה חרדתו של אשר, איומיה נעשו עניין יומיומי, והיא התחילה לדבר בבירור על כוונתה לשים קץ לחייה.
"בכלל לא אכפת לך ממני," היתה מאשימה אותו. "רק אחרי שאני אעשה את זה, תבין מה עשית. הכול קרה באשמתך. מעניין מה יגידו עליך כשאצטרף לאשתך הראשונה, כשיהיה לך עוד יתום לגדל."
אשר, שנחרד מהאיומים, הבין שיש צורך בהתערבות רפואית. בבוקר יום ראשון, אחרי עוד שבת קשה שבה חזרה דבורה ואמרה שאיבדה את טעם החיים ודבר לא מחכה לה בעתיד, רק ימים תפלים ומיותרים, והיא מייחלת למות - הבין שהוא חייב לשתף את הוריה במתרחש, לקבל תמיכה מקצועית ולבחון כיצד להיטיב את מצבה.
אחרי שחליבת הבוקר הסתיימה, לבש את חליפתו החגיגית ונסע לתל אביב, לבית חותניו. הוא שיתף אותם בחששותיו העמוקים ממצבה הנפשי של בתם וחזר באוזניהם, בגרון חנוק, על איומיה.
"אני עושה כמיטב יכולתי, מטפל בכול, מכין לה את כל מה שהיא מבקשת, מבשל ומנקה את הבית, מטפל בתינוק... היא לא נוקפת אצבע ועדיין לא מפסיקה להתלונן ולאיים," אמר. "אני עושה ככל האפשר כדי לשמח אותה, קונה לה מתנות, מקריא לה שירים, אבל לא נראה שזה עוזר. היא לא מתייחסת לילד, לא יוצאת מהמיטה עד שעות הצהריים המאוחרות ובקושי אוכלת.
"זה לא נורמלי, איך שהיא מתנהגת. הייתי סבלני, חשבתי שזה יעבור לבד, הבנתי שהיא צעירה ושלא קל לה להיות אם לתינוק, אבל זה נמשך כבר שנה וחצי ואני לא רואה סימנים שזה עומד לעבור. נהפוך הוא, נראה לי שזה רק מחמיר... אני חושש מהנורא מכול, שהיא תממש את איומיה ותפגע בעצמה."
הוריה של דבורה היו המומים מדבריו. הם ידעו שמצבה הנפשי של בתם בכי רע, אולם לא שיערו שהוא חמור עד כדי כך.
"אני לא מבין את זה," אמר אשר. "לא נתקלתי בהתנהגות כזאת. הבן שלנו, הנכד שלכם, יגאל, אתם הרי יודעים שהוא ילד מקסים, פעלתן ושובה לב. ילד טוב וחכם. אני לא חושב שזה קשור אליו, אני מרגיש שהבעיה הרבה יותר עמוקה. נראה לי שהיא פשוט מתקשה להתמודד עם תפקידיה כאישה בוגרת, כרעיה וכאם."
בבית השתררה שתיקה טעונה.
אמה של דבורה הפרה אותה. "לא היה לנו מושג שזה המצב," אמרה והמשיכה בטון נוזף, "היית צריך לשתף אותנו מוקדם יותר. דיכאון שנמשך זמן ארוך כל כך מצריך טיפול רפואי. יש לנו חבר, פסיכיאטר מומחה. אני אתייעץ איתו ונמצא פתרון."
הם קבעו לחזור ולהיפגש בהמשך השבוע, וכעבור יומיים, מבלי לשתף את אשתו, שב אשר לביתם. חוה, אמה של דבורה, סיפרה שהתייעצה עם אותו פסיכיאטר נודע, המומחה, והוא דיבר על רופא יהודי נודע שפועל בווינה, זיגמונד פרויד שמו, ואמר שפיתח שיטה חדשנית המכונה "פסיכואנליזה" לטיפול בבעיות הנפש, שלפי השמועות היא יעילה מאוד.
"אני מציעה לשלוח את דבורה לטיפול בקליניקה שלו בווינה כדי שתירפא מהדיכאון ותחזור לעצמה," הציעה. "זאת גם תהיה הזדמנות לחזק את הקשר בינה לבין יגאל. אולי כשתהיה רחוקה מכולם, בארץ זרה, היא תראה את הדברים אחרת. צריך להציע לה בזהירות לנסוע לאירופה כדי להחלים מהדיכאון. אני בטוחה שהיא תבין עד כמה הדבר חשוב ולא תסרב להזדמנות להבריא."
אשר היה מופתע מהרעיון הבלתי צפוי, שלא שיער כמותו, והוטרד מהעלות הגבוהה ומהריחוק הצפוי, אולם הוריה של דבורה הציעו לעזור לו בתשלום.
כששב לעין גנים, סיפר בזהירות לדבורה על הפגישה והעלה באוזניה את הצעתה של אמה.
להפתעתו, היא לא דחתה את ההצעה. נהפוך הוא, חיוך עלה על פניה.
"נשמע לי שזאת הצעה טובה... ברור שהמצב שלי מצריך טיפול. שמעתי על הפסיכיאטר הזה, ד"ר פרויד. אשמח לנסוע לווינה להחלים מהדיכאון."
"והילד..." מלמל אשר, "הילד צריך את אמא שלו. הוא צעיר מכדי לגדול בלי אמא..."
"הוא יבוא איתי!" פסקה דבורה. "אני בטוחה שאוכל למצוא בווינה מטפלת ראויה, שתעזור לי לטפל בו. ילד צריך להיות עם אמא שלו, ואני לא צריכה את הדיבורים של כל רכלניות היישוב, אם אשאיר אותו מאחור."
ההחלטה נפלה: אחרי ראש השנה דבורה ויגאל יפליגו לווינה. אשר ספר את הימים בלב כבד, משחק עם בנו, לא מאמין שהוא עומד להתרחק ממנו לזמן ארוך, לארץ אחרת ביבשת אחרת.
- פרק כט -
לגלות את וינה
וכך, שבוע אחרי החג ארזה דבורה בשלוש מזוודות תפוחות את שמלותיה ובגדים לבנה והבטיחה לאשר שתשלח מברק כשיגיעו ליעדם. שבוע אחרי ראש השנה, בבוקר סתיו בהיר, ליווה אשר בלב כבד את אשתו ובנו לנמלה של יפו. הוא נפרד בדמעות מדבורה וחיבק את יגאל הנרגש לקראת ההרפתקה. לאחר מכן צפה בהם עולים לאונייה שתיקח אותם הרחק ממנו, אל מעבר לים. לאחר שניגב את עיניו הדומעות חזר בגפו לעין גנים, לבית ריק ועזוב.
למרות הזמנים הקשים שעבר, הדאגה לשלומה של דבורה והטיפול בבנו הפעוט מילאו את חייו במשמעות ולא הותירו לו זמן לחשוב כמעט על דבר. הוא לא הבין שהתרחק משכניו, שסלדו מאשתו הצעירה, ונותר ללא אדם קרוב אחד שיוכל לשפוך את לבו בפניו.
משה וישראל היו מאושרים שדבורה שנואת נפשם עזבה, לא התגעגעו לאחיהם הקטן שנסע אל מעבר לים וראו בכך ניצחון, אבל המשיכו לשמור על מרחק מאביהם ולא היו מוכנים לסלוח לו על שלא עמד לצדם והתעלם מכל מה שאשתו עוללה להם. אשר מצדו ניסה עתה לשוחח בגילוי לב עם ישראל בכורו, מבקש לשתף אותו בקשיים שהוא חווה.
"ישראל, אתה כבר מבוגר מספיק להבין שהמצב שלי לא פשוט. אחרי שאמכם האהובה הלכה לעולמה והשאירה אותי איתכם, שני יתומים, אתה זוכר כמה קשה היה... ייתכן שעשיתי טעות כשמיהרתי לשוב ולהינשא, אולם את הנעשה אין להשיב. אין צורך להזכיר כמה קשיים עברתי בשנים האחרונות הייתי צריך לטפל באישה שלקתה בדיכאון ובתינוק. עכשיו אני מרגיש שגם אני זקוק לטיפול. אני מבקש שתבין, המרחק מדבורה ומיגאל אינו פשוט עבורי, אני צריך את עזרתכם."
אולם ישראל הסתכל על אביו בביקורתיות גלויה ולא גילה כל הבנה למצבו. "לא התעניינת בנו כשהאישה המופרעת הזאת שהתחתנת איתה, למרות ההתנגדות שלנו, התעללה במשה ובי, לא עמדת לצדנו, העמדת פנים שאינך רואה. ועכשיו, כשהמכשפה הזאת רחוקה, פתאום נזכרת בנו? תפקידו של אבא הוא לדאוג לבניו, לא לשתוק כשפוגעים בהם. ואתה מצפה שפתאום נשכח הכול? מצטער, אבא. היית צריך לטפל בבעיה הזאת בזמן, להקשיב לנו לפני שכל זה קרה. עכשיו כבר מאוחר מדי."
ישראל סירב לסלוח, ומשה, כתמיד, ציית לאחיו הגדול. "תראה אותו, את האבא הזה שלנו," אמר לו ישראל. "עכשיו, כשהוא נשאר לבד, פתאום הוא נזכר שיש לו בנים. אבל אנחנו מכירים אותו, ברגע שהארורה הזאת תחזור, הוא שוב ישכח אותנו. מזל שיש לנו אחד את השני, אנחנו לא צריכים אותו, נסתדר בלעדיו."
* * *
הסתיו המנחם עבר, והימים החלו מתקררים. חורף חדש עמד בפתח. הגשם הראשון העצים את עצבותו, את בדידותו ואת געגועיו של אשר. חודשיים עברו מאז הפליגו אשתו ובנו לווינה. במכתב שנשלח לעין גנים סיפרה דבורה שההפלגה עברה בקלות והיא הגיעה בשלום אל העיר היפה, שכרה דירה ברחוב הראשי וכבר נפגשה עם הרופא המהולל, שהבטיח שהוא יודע מה צריך לעשות ואיזה טיפול דרוש כדי שתחלים מהדיכאון ותשוב לאיתנה.
עוד סיפרה שאותו פסיכיאטר נודע, החוקר את התת מודע, הסביר לה כי "אנשים אינם תמיד בשליטה מלאה על עצמם, על מעשיהם ועל מחשבותיהם" וכי דרושה הבנה מעמיקה של הבעיה שממנה היא סובלת כדי שתוכל להחלים מהדיכאון הקשה. היא הודתה לאשר על הבנתו ועל תמיכתו בשהותה בווינה היפה.
כתגובה הולמת, אשר כתב שלושה שירי יגון מרובי בתים, רחבי דימויים, על אודות אהובתו שעזבה את ביתה וחצתה את הים. הוא קיפל את הנייר הדק בדקדקנות, הכניס למעטפה ושלח לירושלים, למערכת הירחון הספרותי החדש "דואר היום", שאותו הוציא איתמר בן אב"י וראה אור בירושלים. הוא קיווה שהפעם יזכו שיריו לפרסום והוא יהיה למשורר ידוע, מקור גאווה לאשתו ולבניו, שיתחרטו על הדרך שבה נהגו בו. למרבה האכזבה, לא עבר חודש ובדואר הגיע עוד מכתב סירוב, שהצטרף למכתבי הסירוב הקודמים, שנערמו במגירת השולחן.
החודשים חלפו וחייו של אשר עברו בציפייה מתמדת למכתביה של אשתו, שמיעטו להגיע. כשהדוור עצר ליד הבית והגיש לו מעטפה תכלכלה, אשר פתח אותה בהתרגשות, מחכה למילות געגועים ואהבה, מקווה שדבורה תכתוב שהחלימה מדיכאונה והיא חוזרת אליו, לבעלה שהיא מתגעגעת אליו אנושות.
לצערו, דברים כאלה לא נכתבו בשום מכתב.
דבורה כתבה בהתפעלות על העיר שאין דומה לה, בירת העולם, השונה כל כך ממה שהכירה. היא לא הוסיפה מילות חיבה וגעגועים ולא ציינה מתי היא מתכוונת לשוב.
אשר היה מתיישב מיד לכתוב לה מכתב ארוך, שבו סיפר לה כמה קשה הבדידות ועד כמה הגעגועים מייסרים אותו. "אמרי לי בבקשה", הוא נזהר בבחירת המילים, "האם המצב השתפר וכבר נקבע מועד לשובך, דבורתי האהובה?"
בכל אותו חורף קודר התכנס אשר בבדידותו. ימים ארוכים לא נכנס איש לבית, ונפש חיה לא התעניינה בשלומו. בלילות תקפו אותו סיוטים, שבהם ראה את אשתו האהובה מאושרת בזרועותיהם של גברים אחרים, והוא התעורר בבעתה.
השמועה שאשתו השנייה, השנואה, סובלת מבעיות נפשיות, התפשטה ביישוב, אחרי ששיתף את מצוקתו עם אחת החברות. הידיעה המשמחת על האישה המתנשאת שלקתה בנפשה היתה פיסת רכילות ראויה, שנלחשה בחיוך מפה לאוזן. חברי עין גנים לא שכחו את הדרך שבה התייחסה אליהם דבורה, בעליונות ובזלזול שלא טרחה להסתיר.
בניו של אשר היו עסוקים בענייניהם, התרחקו ממנו כהרגלם ולא הסתירו את שמחתם על שהאישה השנואה רחוקה. הם המשיכו לחלק את החלב לבתי התושבים, אולם שיחותיהם עם אביהם היו קצרות ותכליתיות.
היחידות ששמחו לקראת אשר היו פרותיו האהובות, שגעו בשמחה כשהתקרב לרפת.
* * *
אשר הוסיף לכתוב לאשתו מכתבים ארוכים, מספר לה על געגועיו הקשים ועל הדאגה לשלומה, וצירף שירים נמלצים שעסקו באהובתו הרחוקה ובכיסופיו. הוא הוסיף בקשה שתשלח לו צילום של יגאל בנו, שבוודאי גדל בחצי השנה שבה לא התראו. הוא תהה אם הוטב לה ומתי היא מתכננת לשוב, אך לשווא. במכתביה של דבורה לא היתה כל התייחסות לשאלתו.
באמצע דצמבר מלאו לישראל שלוש עשרה. מאחר שהבית היה מוזנח וקודר, שרה הזמינה אותו לחגוג את בר המצווה בביתה. כדרכם של אלה שראו בקיום מצוות משהו שעבר מהעולם, במקום הדרשה נשא ישראל נאום ארוך שחיבר בעזרתו של משה. הוא דיבר ברהיטות על שליחותו כסוציאליסט ציוני, על חשיבותה של מלאכת כפיים, על חזונה של דבורה אמו ועל השאיפה להקים מדינה עברית שדתה היא עבודה. נאומו הרהוט גרם לאורחים שגדשו את הבית להחליף מבטים מתפעלים. "אין ספק, רואים שהוא בנה של דבורה," לחשו.
לערב המרגש הוזמן אשר כאורח ועמד לבדו בפינה, מרוחק מבנו הנרגש ומאחיו הצעיר, שהוקפו במשפחתה של שרה - בעלה וארבעת בניה.
אחרי סיום האירוע, בשעת ערב מאוחרת, חזר אשר לביתו הריק. רק האבק קידם את פניו, ותחושת הכישלון עינתה אותו. הוא תהה מי יגלה אותו אם באמצע הלילה יחדל לבו לפעום; מי יספיד אותו ואיך יבשרו את הבשורה לאשתו הרחוקה; וכיצד יגיבו בניו האם יתחרטו על הדרך שנהגו באביהם ויצטערו שלא עמדו לצדו ברגעיו הקשים.
הימים עברו באטיות מרגיזה וכל אחד מהם נמשך כנצח. אשר העביר את היום עם פרותיו ואכל את ארוחותיו לבדו, בעוד בניו מבלים את יומם מחוץ לבית. אחרי חלוקת החלב, ואם לא ירד גשם, היו נשארים בערב במגרש הגדול עם חבריהם, והביתה חזרו רק לעת ליל. הם לא טרחו להתעניין באביהם.
* * *
החורף הגשום בא סוף סוף לקצו, השלוליות יבשו, ועלים ראשונים בצבצו על ענפי העצים העירומים. חצי שנה ארוכה מנשוא עברה מאותו יום סתווי שבו הפליגו דבורה ויגאל לווינה, הגעגועים לאשתו ובנו הקטן ייסרו את אשר, ואליהם נוספה דאגתו מהשהות ההולכת ומתארכת.
בערב פסח הביא הדוור מכתב מיוחל. אשר קרע בחוסר סבלנות את המעטפה, מצפה לבשורה, אולם דבורה שוב התעלמה משאלתו החוזרת מתי היא צפויה לשוב ורק תיארה במילים נרגשות את ביקוריה באופרה ובקונצרטים וסיפרה על חברותיה החדשות, "נשות העולם הגדול", השונות כל כך מהאיכרות קשות היום של עין גנים. נשות וינה, כתבה, מקיפות אותה בהערצה, מחמיאות ליופייה ומתפעלות מכישרונותיה.
היא חזרה ותיארה את הקליניקה המהודרת ואת השיחות עם הפסיכיאטר, שאמר שמצבה משתפר, אולם ההחלמה עדיין רחוקה, ועליה לנוח ולהירגע. עוד ביקשה שישלח לה כסף, שכן השהות בווינה יקרה משחשבה. למכתב צירפה תמונה של יגאל, לבוש בבגדי מלח. הילד גדל בחצי השנה שבה לא ראה אותו. בו במקום כתב לה אשר מכתב נרגש, סיפר לה על געגועיו ועל ציפייתו לשובה וצירף למעטפה את הכסף שביקשה.
* * *
האביב הקצר חלף כדרכו במהירות, והקיץ תפס את מקומו, מכביד על חברי היישוב שעבדו בפרדסים. בלולים קרקרו תרנגולות, חיטה ושעורה נבטו בשדות, והמכתבים מיעטו להגיע. יום אחרי יום, הדוור חלף ליד הבית ולא עצר, משאיר את אשר חרד ומאוכזב.
מדי יום, בשעות בין הערביים, כשהסתיימה חליבת אחר הצהריים, שורת בקבוקי החלב שניצבו ליד הדלת סימנה למשה שהגיע הזמן לצאת לעבודת החלוקה, אחרי שישראל סירב לשתף פעולה עם המשימה שהטיל אשר על בניו. ישראל היה עסוק בענייניו, מוקף בנערות מתפעלות, ומשה העמיס לבדו את בקבוקי החלב לעגלה בעלת האופן המעוקם ונלחם בגלגל בדרך החולית. כך עבר מבית לבית, מניח בקבוק חלב ליד כל דלת ומחליף כמה מילים עם התושבים.
בסיום הסיבוב, שבו גם אסף את בקבוקי החלב הריקים, דחף במאמץ את העגלה במעלה הדרך החולית. ערב אחרי ערב, בימי חול כמו גם בשבתות ובחגים, בלי יום חופש, כשהחושך כיסה את היישוב הקטן בשמיכה עבה, בלוויית צרצור צרצרים ויללות תנים, היה משה צועד באטיות ומחייך לעוברים בדרך, כשהדמעות חונקות את גרונו למראה חבריו המשחקים בכדור במגרש הפתוח.
אחרי שהשיב את העגלה למקומה ושטף את הבקבוקים הריקים, נכנס לבית ואכל בגפו את ארוחת הערב הקרה שהשאיר לו אביו על השולחן, מכוסה במגבת מפני הזבובים. רק אז, בשעת ערב מאוחרת, הוציא מהילקוט את שיעורי הבית, אבל העייפות היתה מנצחת וראשו היה נשמט על השולחן.
לעתים קרובות היה משה מגיע לכיתה בלי שעשה את שיעורי הבית, לא הבין על מה מדברים, התקשה לעקוב אחרי הנאמר ונרדם בשיעורים. כשהמורה העיר אותו ושאל שאלות, משה לא ידע להשיב. הוא היה מחכה להפסקה, יוצא מבית הספר והולך אל ישראל, שכבר עבד בפרדסים וחפר גומות באדמה הקשה. רק בשעת ערב היה חוזר לביתו, מסתיר מאביו שלא סיים באותו יום את לימודיו בבית הספר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
