בניגוד לפוסטים שמציפים לאחרונה את הפייסבוק (לפחות את הפיד שלי) - ובהם תמונת AI של מוזיקאי רוק מהסיקסטיז-ראשית הסבנטיז, המשמשת ככרזת קידום של סדרה תיעודית שלא תעלה באף שירות צפייה, הסרט And So It Goes על הקריירה של בילי ג'ואל, הוא לא רק אמיתי - אלא גם מומלץ לצפייה. היות והמסע המוזיקלי של ג'ואל ארוך, התיעוד המקיף הזה (הנפרש על פני כחמש שעות בהפקת HBO ובבימוי סוזן לייסי, ג'סיקה לוין) חולק לשניים. חלקו הראשון של הסרט, שנקרא בעברית "בילי ג'ואל: ככה זה", הוא שריקת הפתיחה של פסטיבל סאונדטראק שייפתח ב-18 בנובמבר בתל אביב, וחלקו השני יוקרן שלושה ימים לאחר מכן (21 בנובמבר). מי שלא יישבע משני הסרטים-פרקים האלו, מוזמן להאזין לפסקול המלווה את הסרט, שכבר זמין בשירותי הסטרימינג.
And So It Goes - טריילר
(באדיבות פסטיבל סאונדטראק, HBO)
אם התואר "הפסנתרן" לא היה מזוהה עם הסרט של רומן פולניסקי על הפסנתרן היהודי-פולני ולדיסלב שפילמן ששרד את השואה, הוא היה יכול לסכם לא רע גם את הסיפור של מוזיקאי יהודי אחר, שגם ניצל הודות לקסמים שידע להפיק מהפסנתר שלפניו ישב - ג'ואל. בראשית "ככה זה", ג'ואל מצולם בבית מידות מרשים הניצב בסמוך לקו המים, ולמרות שנראה שהאחוזה עדיין מצויה בשיפוצים, פסנתר הכנף השחור כבר עומד במרכזה, וג'ואל יושב ומנגן עליו. בהמשך הסרט, ג'ואל מודה שהוא במיטבו כשהוא מוקף בחברי הלהקה שלו, ומסביר שהחלום שלו לא היה להתעשר ממוזיקה, אלא רק להצליח להתפרנס ממנה. בזהירות המתבקשת ניתן לומר, שהחלום שלו התגשם קצת יותר ממה שג'ואל היה מסוגל לדמיין - עם מכירות של למעלה מ-150 מיליון עותקים מאלבומיו.
העניין עם הצלחה שבסוף גם מתורגמת להרבה כסף, די מובן במקרה של ג'ואל. ג'ון סמאל, שהביא את ג'ואל ללהקת ההסלס, מספר שבשלהי הסיקסטיז הפסנתרן הצעיר היה כה עני שלא רק שלא הייתה לו מכונית, אפילו כסף לסיגריות לא היה לו. ההסלס לא האריכו ימים, וגם לא הנישואין של סמאל ואליזבת, שעברה בהמשך לזרועות ג'ואל, שחלק בית עם הזוג. אחרי אליזבת, ג'ואל התחתן עוד שלוש פעמים. כי כמו בכל דבר אחר בסיפור שלו, גם בפן הרומנטי הוא ידע עליות ומורדות.
הלהקה שג'ואל העריץ בשלהי הסיקסטיז הייתה לד זפלין שבדיוק הוציאה אלבום בכורה. השיער שלו התארך, הוא גידל שפם וחלם על הרכב חדש שינגן רוק כבד – לא עניין טריוויאלי כשאתה יושב ליד הפסנתר ולא מנגן בגיטרה חשמלית. הפרויקט של ג'ואל וסמאל היה מוזר, בדיוק כמו שמו – אטילה – צמד שהורכב ממתופף וקלידן, שמאוהבים בלד זפלין ונשמעים כחיקוי לא מוצלח של דיפ פרפל. ג'ואל לא מבין עד היום מדוע מישוה טרח להחתים, אך מוסיף בחיוך ש"בימים ההם אם היה לך שיער ארוך, קיבלת חוזה הקלטות". עטיפת האלבום של אטילה הייתה מגוחכת אפילו יותר מהמוזיקה: ג'ואל וחברו צולמו עם פרוות וקסדות אבירים כשהם מוקפים בחלקי פרות שהובאו מבית מטבחיים. וזה אפילו לא היה שיא השפל: הרומן בין ג'ואל לאשת חברו פירק את הצמד, הוא עזב את הבית שחלק איתם, הסתובב ללא מטרה וחשב לשים קץ לחייו. הוא גם כמעט הצליח.
ג'ואל מספר בגילוי לב, שכשהוא התעורר בבית החולים, הדבר הראשון שהוא חשב עליו היה, שאפילו את הפעולה היחידה שהייתה יכולה לגאול אותו מייסוריו הוא לא ביצע כמו שצריך. אז הוא ניסה שוב. מי שהציל אותו היה סמאל, אותו אחד שג'ואל בגד בו עם אשתו. כשג'ואל השתחרר מהמוסד שבו אישפז את עצמו, הוא הבין שהוא יכול לתעל את הרגשות שסוערים בו לכתיבת מוזיקה. מהכאב על האהבה הלא ממומשת לאשת חברו, ובתוספת מזל בדמות חוזה הקלטות, נולד אלבום הבכורה שלו, Cold Spring Harbor.
באופן מעט אירוני, אחד המוזיקאים שהכי מזוהים עם ניו-יורק, החל את דרכו כסולן דווקא בקצה השני של ארה"ב, בלוס-אנג'לס. אלא שהשמחה של ג'ואל הייתה מוקדמת. כשהוא האזין לאלבום הוא קלט שמישהו באולפן פישל – השירים הוקלטו במהירות גבוהה מדי והקול שלו נשמע כמו של סנאי. ג'ואל, שכבר חשב שראה את האור, ספג מפלה נוספת והעיף את התקליט מהחלון, אבל לפחות אליזבת חזרה אליו. מעודד מהקאמבק הרומנטי, הוא יצא לקדם את שירי האלבום – שבהופעה בוצעו במהירות הנכונה. למרות שסיבוב ההופעות הראשון שלו בארה"ב עורר עניין, הפסנתרן לא ראה ממנו גרוש.
6 צפייה בגלריה
למרות שסיבוב ההופעות הראשון שלו בארה"ב עורר עניין, הוא לא ראה ממנו גרוש. מתוך "בילי ג'ואל: ככה זה"
(צילום: Art Maillet, Sony Music Archives)
הסכסוך הכספי שלו מול המנהל שלו, מנע מג'ואל לקדם את המוזיקה שלו, והוא נאלץ למצוא עבודה כפסנתרן במועדון בלוס-אנג'לס – חוויה שתועדה בשיר הנושא של אלבומו הבא, Piano Man. למרות שהשיר נכתב במשקל לא שכיח ללהיט פופ של שש שמיניות ששיוו לו מקצב ואלסי, המלודיה המנצחת והכנות שנשבה מהטקסט, הפכו את Piano Man ליצירת מופת קטנה שלא היה ניתן להתעלם ממנה, וגם לא מזה שכתב וביצע אותה.
ג'ואל מתאר בשיר בגוף לשליש את מה שראה מעבר לפסנתר שלידו ישב בבר, אך זוהי למעשה מיני-אוטוביוגרפיה, והשילוב הלא טריוויאלי בין המפוחית לפסנתר, הפכו את Piano Man לאחד מהשירים הגדולים והמקוריים שנוצרו בראשית הסבנטיז, והקסם הנפרש לאורך יותר מחמש וחצי דקותיו נשמר גם בהאזנה האלף, גם מבלי להכיר את הסיפור שמאחוריו.
באופן אירוני – ולא בפעם הראשונה אצל ג'ואל – הרגע שבו הפסנתרן מהשיר למעשה מת לפני שהצליח להגשים את חלומו (בדומה ליתר הדמויות האמיתיות מהבר שעליו שר ג'ואל), מהווה גם את לידת אחד מכוכבי הפופ-רוק הגדולים שיהיו באמריקה בשני העשורים הבאים. מי שסייע לג'ואל בדרך לשם היה שיר נוסף שכתב אז, Captain Jack, שהוקלט בהופעה ששודרה שוב ושוב בתחנת רדיו בניו-יורק והגיעה לאוזניו של קלייב דיוויס, איש המפתח בחברת התקליטים קולומביה ואחד היהודים הכי משפיעים בתעשיית המוזיקה, שרצה לברר מיהו הבילי ג'ואל הזה שכולם מדברים עליו. כשדיוויס גילה הוא גם הציע לו חוזה. בהמשך הסרט ג'ואל מסביר שהוא התלבט באיזה לייבל לחתום, ובחר בסוף בקולומביה, כי זו הייתה החברה שבה הקליט מוזיקאי יהודי אחר שהעריץ – בוב דילן. החוזה החדש של ג'ואל היה הוגן, אך בגלל שהמוזיקאי היה כבול לחוזה הקודם שלו עם ארטי ריפ, מנהלו לשעבר, רבע דולר מכל אלבום שג'ואל מכר – והוא מכר – זרם לכיסו.
6 צפייה בגלריה
הלך אחרי בוב דילן. מתוך "בילי ג'ואל: ככה זה"
(צילום: Sony Music Archives, Don Hunstein)
שנה לאחר הופעת Piano Man, הושלם האלבום הבא של ג'ואל, שהוא גם אחד מהגדולים שלו (למרות שלא הצליח) – Streetlife Serenade. הוא נכתב ברוח האלבומים רבי הקסם של ג'קסון בראון: פולק-רוק מלודי עם נגיעות קלות של קאנטרי, שנשמע כחלק טבעי מהסצנה שהתבססה אז בלורל קנייון בלוס-אנג'לס. שיר אחד שכתב באותם ימים, המשיך לדברי ג'ואל לתאר את הכישרון הנדיר שלו לפשל. ב-The Entertainer, שפתח את צד ב' של האלבום, הוא יצא נגד חברות התקליטים שמחפשות בדרנים שייצרו עבורם כסף מהיר, עד שיפטרו ממנו, והוסיף עקיצה על כך שהלייבל דרש ממנו לקצץ את Piano Man לשלוש דקות כדי שהוא יושמע ברדיו. בחברת קולומביה, שמימנה את ההקלטה, פחות התלהבו מהחירות האמנותית של ג'ואל. אחרי כישלון האלבום, ג'ואל שוב חצה את אמריקה – הפעם בכיוון ההפוך. בניו יורק החלה הפאזה הבאה בקריירה שלו עם צמד האלבומים Turnstiles (שנוצר עם הלהקה שהרכיב בניו-יורק) ו- The Stranger. שני האלבומים היוו שיר אהבה לעיר החדשה-ישנה שלו. באלבום המאוחר מבין השניים, החל הקשר של ג'ואל עם המפיק פיל ראמון, שהמשיך איתו לחמישה אלבומים נוספים, שרובם זכו להצלחה אדירה.
לפני שחבר לראמון, הוצע לג'ואל לעבוד עם ג'ורג' מרטין, אך הוא סירב לשתף פעולה עם המפיק של הביטלס, משום שדרש מג'ואל לוותר על הנגנים שליוו אותו בהופעות, ולשכור במקומם נגני אולפן. הנאמנות של ג'ואל ללהקתו, הוכיחה את עצמה כשהאלבום The Stranger עם הסאונד הסוחף שהם יצרו, החל לטפס במצעדי המכירות. לפתע, הזר שידע בעיקר כישלונות, זכה לתרגם את האנרגיה של ההופעות למוצר מוקלט שגם נמכר. The Stranger היה מיקסום הכימיה בין ג'ואל לראמון שידע לקחת את רסיסי השירים שג'ואל יצר ולסייע לו להרכיב מהם שירים שמספרים סיפור, כפי שמעיד בסרט אחד מגדולי כותבי השירים-הסיפוריים ברוק האמריקאי, ברוס ספרינגסטין.
גם האלבום הבא של ג'ואל, 52nd Street, שהפעם הוקלט לייב באולפן, היה שיר אהבה לעיר. ההצלחה רק גדלה ומי שניצחה על המפעל של ג'ואל הייתה אשתו אליזבת, שחטפה לא מעט על סגנון הניהול שלה, בעיקר בגלל המגדר שלה. המתחים בין השניים החריפו כשהיא ביקשה מג'ואל שיצמצם את צריכת האלכוהול שלו וירד מהאופנוע. הוא לא הקשיב לה וזה הסתיים בתאונת דרכים קשה שבה נפגע בראשו ובידיו. לקראת מועד שחרורו מבית החולים, היא הודיעה לו שהיא בחוץ.
6 צפייה בגלריה
זה הסתיים בתאונת דרכים קשה. מתוך "בילי ג'ואל: ככה זה"
(צילום: Joel Archives, Dan Weeks)
בהמשך הסרט, שלא פספס אף פרק בחייו של ג'ואל, הזמר חוזר לילדותו, לימים שבהם גדל במשפחה יהודית יחידה בסביבה נוצרית בלונג-איילנד. הוא מתאר ילד שהולך לשיעורי פסנתר כי אמא שלו רוצה וממציא לה מנגינות שנשמעות כמו המוזיקה של באך שהיא אהבה. אביו, שהיה פסנתרן, עזב את הבית כשג'ואל היה קטן, והיעדרו השפיע עליו רבות. הבית העני לא היה מקום שקט, וגם בחוץ היה קשה. לא פעם ג'ואל חטף מכות מחבריו לכיתה, והחל לעסוק באגרוף כדי להגן על עצמו. מי שתיפקד עבורו כמשענת באותם ימים היה הפסנתר, והצלילים שהצליח להפיק ממנו. ההשקעה של אמו – שלעיתים ויתרה על אוכל כדי לממן את שיעורי הנגינה של ג'ואל – השתלמה. ג'ואל מספר כיצד דאג להרגיע את אימו לאחר שנשר מהתיכון, ואמר לה שהוא לא צריך תעודת בגרות כי הוא לא מתכנן להגיע לאוניברסיטת קולומביה, אלא לחברת התקליטים קולומביה, במין נבואה שהגשימה את עצמה.
ג'ואל אינו השם הראשון שעולה לראש כשחושבים על אמן פוליטי, אבל כשהיו נושאים שבערו בו הוא לא היסס לדבר או לכתוב עליהם, כמו למשל על התרסקות תעשיית הפלדה בארה"ב בראשית האייטיז או על התחושות הקשות של יוצאי מלחמת וייטנאם (שזכו לשירים באלבום The Nylon Curtain). וגם לא כשעלה בהמשך חייו לבמה עם טלאי צהוב על דש החליפה לאחר מפגן האלימות הניאו-נאצי בשרלוטסוויל, שטראמפ לא בדיוק גינה. זה החלק המרגש בסרט שבו ג'ואל מדבר על יהדותו, ועל המשפחה של אביו שהצליחה לברוח מגרמניה רגע לפני שמלחמת העולם השנייה החלה. שאר קרובי משפחתו של ג'ואל נרצחו באושוויץ. כשהמוזיקאי מתאר את בית החרושת לטקסטיל שסבו החזיק ואולץ למכור עקב חוקי הגזע של הרייך השלישי (הכסף מעולם לא הגיע), הוא מציין שלאחר העברת הבעלות, ייצרו שם את המדים שלבשו האסירים במחנות הריכוז וההשמדה.
לאורך הסרט ג'ואל דואג לא רק לחזור לכל פינה שמחה ואפלה בעברו, אלא גם לסגור חשבון ארוך עם המבקרים שנהנו לכסח את אלבומיו המצליחים מראשית האייטיז, ואת הפיכתו לכוכב MTV לאחר הצלחת השיר Uptown Girl, שבקליפ שלו השתתפה אשתו דאז, דוגמנית העל כריסטי ברינקלי. למול המבקרים שקראו לפני 40 שנה לג'ואל "זיקית מוזיקלית חסרת זהות", מוצגים בסרט שורת מליצי יושר המדברים בשבחי יכולות הכתיבה וההלחנה של ג'ואל, ובהם ספרינגסטין, סטינג, פול מקרטני ודון הנלי מהאיגלז.
הצרות של ג'ואל ליוו אותו כמעט כל חייו, ולמרות שבאמצע האייטיז הוא כבר נחשב לאמן סופר מצליח, כשהוא עבר על מצבו הפיננסי הוא קלט שהמנהל שלו, פרנק ובר, אחיה של אשתו הראשונה והסנדק של בתו, גנב ממנו במשך שנים. רגע לפני סוף האייטיז, המפלה הזו חייבה אותו לחזור ולכתוב שירים, לצאת שוב לדרכים, ולהפוך למוזיקאי שגם מנהל את היצירה שלו, וגם מרוויח ממנה יפה. אחרי כמה שנים קשות, ג'ואל הוציא להיט חדש - We Didn't Start the Fire - שחשף אותו בפני קהל צעיר.
אלא שההצלחה המחודשת לוותה בלחץ אדיר שהחזיר את ג'ואל לבקבוק. בתחילת הניינטיז הוא השתקם וב-1993 חזר עם אחד מאלבומיו היפים בקריירה - שבדיעבד גם היה האחרון שהקליט - River of Dreams. אחרי למעלה מ-20 שנות כתיבת שירי פופ, ג'ואל הבין שהוא לא מסוגל לכתוב יותר, כפי שהצהיר בשיר היפיפה החותם את אלבום הפרידה שלו - Famous Last Words.
זו הייתה כנראה ההחלטה הכי כנה ואמיצה שג'ואל לקח בחייו. בניגוד לאמנים ותיקים אחרים שמתקשים - אבל מתעקשים - להמשיך ליצור ביחס לסטנדרטים שהציבו לעצמם, ויודעים שהקהל תמיד ירצה את המוכר והאהוב, ג'ואל הבין שאין בזה טעם. למרות שהמשיך להופיע בהצלחה (כולל היום), הוא היה הראשון שזיהה מתי מעיין היצירה שלו יבש, והחליט לעשות אקזיט. ולמרות שבעיות השתייה חזרו ובאו, היו עוד שני גירושים ושלוש חתונות בדרך, בגיל 76 הוא יכול להפליג ביאכטה שלו ולהרגיש שהוא הקפטן שמנווט את חייו, שכבר לא מוכתבים עבורו עקב רצונותיהם של אחרים.
