בדוקו "קתרינה: 20 שנה", שמספר את סיפור המחדל של ההוריקן האימתני שהכה בניו אורלינס אחרי שני עשורים (ושעלה בחודש שעבר בנטפליקס), יושב אחד המרואיינים בתוך רכבת חשמלית בעיר. פרד ג'ונסון קוראים לו, הוא תושב המקום ומנכ"ל קרן פיתוח השכונות של ניו אורלינס, והוא חלק בלתי נפרד מהמארג של הדוקו שמספר את סיפורו של המקום שנחשב למעוז חשוב בתרבות השחורה בארצות הברית. עיר שמאז ההוריקן הולכת ומצטמצמת לאור יחס בעייתי של הרשויות, שהזניחו את השכונות המוחלשות בכלל ואת הקהילה האפרו-אמריקנית בפרט. ג'ונסון לא יושב ומתראיין מסתם רכבת חשמלית (בעוד שמרבית המרואיינים יושבים בחדר על כיסא נוח מול מצלמה) - הוא מתראיין מתוך חשמלית ששם הקו שלה הוא "תשוקה", קו שהפך מפורסם במיוחד בזכות המחזה של טנסי ויליאמס שנקרא על שמו, ושעולה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי.
כשצופים בהפקה הזו של הקאמרי, בכיכובה של קרן מור, אנסטסיה פיין ואסף פרי, קשה שלא לחשוב על הדוקו החזק של נטפליקס. לשאול כיצד כל אחת מהיצירות הללו מספרת את סיפורה של ניו אורלינס, המקום שבו התפתח לראשונה סגנון הג'אז החשוב, ושתרבות השוליים הפכה בו למרכז. הדוקו, שנעשה עכשיו, מצייר תמונה עגומה המראה כיצד הגזענות מובילה לסופה של קהילה ולסופו של מקום מפותח מבחינה תרבותית. לעומתו, המחזה - שנכתב ב-1945 וזיכה את ויליאמס בפרס פוליצר - מתמקד בסיפור אישי יותר של משפחה וסביבתה בשכונת מהגרים (שהיא אגב איננה אפרו-אמריקנית), כשלא ברור שהמסרים שלו שורדים את מבחן הזמן ורלוונטיים לסיפור של ניו אורלינס שרצוי וצריך לספר היום.
"חשמלית ושמה תשוקה" עוקב אחר בלנש דובואה (בגילומה של מור), מורה מהדרום של ארצות הברית, שהתחילה את חייה כאליטה לבנה, אבל מגיעה אל בית אחותה סטלה (פיין) בחיפוש אחר מקלט לאחר שאיבדה את רכושה ומעמדה. בשקרים ובהזיות היא מנסה לשמר מראית עין של אריסטוקרטיות, אך זה מתנגש חזיתית בקשיחותו של בעלה של סטלה, סטנלי קובלסקי (פרי) - פועל ממוצא פולני, איש אלים וחסר עכבות שספק סוחב גם פוסט-טראומה מהשירות הצבאי. היחסים המתוחים בין השלושה, שמתגוררים יחד בדירת שני חדרים קטנה, הולכים ומסלימים, חושפים סודות אפלים מעברה של בלנש, עד שזו מאבדת יותר ויותר אחיזה במציאות.
בהפקה הזו, שביימה שיר גולדברג ושתרגם אלי ביז'אווי, בחרו לבנות את הבמה (התפאורה של ערן עצמון) כמעין בית דירות בשני מפלסים. בקומה התחתונה גרים סטלה וסטנלי, שגם מצפים לילד, ובקומה העליונה גרים שכניהם. בקומה העליונה אנו רואים רק את חדר השירותים המשותף לבניין, שהופך לאחת מזירות ההתרחשות החשובות במחזה: סטנלי נשלח לשם כשהוא הופך אלים וצריך להירגע, בעוד בלנש מבלה שם שעות בהתגנדרות ובמקלחות בזבזניות. הבחירה הזו מייצרת בבמה תנועה יפה. למרות שהכול מתרחש בדירה, המפלסים מאפשרים לדמויות לנוע, וחדר השירותים שנדמה לעיתים כמו כלוב הופך מטאפורה נכונה לאופן שבו כל אחת מהדמויות כלואה בחייה הקשים. הבעיה היא שבמקביל רוב הקאסט נמצא בקומה התחתונה, וחצי מהבמה לא נמצאת בשימוש. הצורה הזו סוגרת על השחקנים שלמטה, מה שיוצר כל הזמן תחושה של "משחק קטן" יותר ממה שבאמת קורה על הבמה.
בחירה מרכזית נוספת בהפקה הזו היא ההחלטה לבצע מוזיקה חיה על הבמה (שעליה אחראי ליאור רונן). המוזיקה, שבוקעת גם מכלים לא צפויים כמו קיר פח ומיני-תופים - מייצרת את תחושת ההמולה החשובה כל כך כשמציירים שכונה הומה בניו אורלינס. במיוחד חכמה גם הבחירה להפתיע מדי פעם בקול המדמה את קולה של החשמלית העוברת בסמוך לשיכון, בל נשכח שהיא חלק בלתי נפרד מהמחזה.
בתוך הבמה זורחים במיוחד השחקנים, שמספקים כולם ביצועי משחק מרשימים: מור היא ליהוק מעולה לדמותה של בלנש, כשהיא יודעת להיות בו בזמן גם דמות נלעגת ובעייתית וגם מעוררת אמפתיה, נותנת את כולה על הבמה כשהיא גם מתפשטת עליה (באופן מילולי); פיין מייצרת דמות נוגה מסטלה, למרות שסיפור הרקע של הדמות שלה לא קיים והיא כמעט ולא מתפתחת. המחויבות שלה בולטת במיוחד בהשתחוויה, כשניכר שסצנת הסיום האמוציונלית עוד מלווה אותה והיא מתקשה לחייך לרגל הפרימיירה; משמח גם הליהוק של אסף פרי, שעד עכשיו היה בעיקר בתפקידי משנה ובטח זכור לכם מהסדרה "חזרות". מחמיא לו התפקיד הראשי, והוא מצליח להציג סטנלי ייצרי, אלים וקשה לצפייה - במובן הכי טוב של הביטוי.
למרות כל אלה, יש תחושה שהזמן שעבר מאז שנכתב הופך את המחזה ללוקה בחסר. יש בו המון דברים יפים - אם זה הקשר של שתי האחיות שרואות אחת את השנייה יותר משכל אחת רואה את עצמה (במיוחד כשבלנש מנסה לסייע לסטלה לצאת ממערכת היחסית האלימה שבה היא נמצאת). או האופן שבו במקור בלנש הייתה אמורה לייצג את העולם הישן הדרומי והלבן, וסטנלי וסטלה את החדש וההמוני - אבל דווקא בקונטקסט של ימינו יש תחושה שהיוצרות התהפכו. בעולם שבו נשים תלויות בגברים כלכלית ופיזית באופן מייסר לצפייה, כשבמובנים מסוימים בלנש, שחיה ללא גבר ומיניותה מוחצנת (לא פעם באופן בעייתי במיוחד) מייצגת עוד גלגול של שינוי שהעולם עבר מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת.
עם זאת, חלק מסיפור הרקע של הדמויות נעדר, כמו תחילתו של סיפור האהבה של סטנלי וסטלה שמורגש בחסרונו, וכן ההיסטוריה שלו בצבא שרק נרמזת. גם לא ברור מדוע סטלה ברחה מהחיים בדרום עם משפחתה, למרות שמצוין שהייתה חייבת לברוח, וסיפור ההתחלה שעוסק בחווה הגדולה שהן ירשו ונאלצו למכור/למשכן אט אט נעלם מהמחזה כלא היה.
אבל יותר מזה, כשממול עומד שוב הדוקו על קתרינה שמתמקד בלפרק סטריאוטיפים ולהראות כמה הם מסוכנים לנו כחברה - לא פעם עולה התהייה אם במחזה מסתתרות אמירות גזעניות. בלנש וסטנלי מייצגים הפכים, והיא מרבה לכנות אותו בכינויי גנאי קשים; היא קוראת לו "קוף", אומרת ש"הוא מתנהג כמו חיה" והיא אף נואמת לסטלה ש"הוא המוני, את שכחת מאיפה באנו - יש בו משהו בהמי". באמירות הללו מסתתרת ביקורת על בלנש, שרואה את השונה ממנה וההמוני ממנה כחיה. הבעיה מגיעה כשסטנלי באמת מתגלה כאלים ו-וולגרי - ולא באופן מתקבל על הדעת - כמו מסייע להנציח את הסטריאוטיפ שבלנש הלבישה עליו.
התחושה הזו מתעדנת כשברור שגם בבלנש יש רוע ואופל, מה שממחיש שלא צריך להיות מהגר ממעמד נמוך כדי לעשות דברים אסורים. ב"חשמלית ושמה תשוקה" לכולם יש סיפור, כולם חצו גבולות וזה בכלל לא משנה כמה נימוסים הם יודעים לגלות סביב שולחן האוכל. הכאב האמיתי טמון אולי בזה שהגברים זוכים להמשיך לחיות את חייהם, גם כשהם עושים דברים שלא ייעשו - אבל סופה של בלנש הוא טרגי (מבלי לעשות ספוילרים), ואין ספק שהתהליך שקרן מור עוברת בנעליה מרגש ועובד - שכן על אף שהמחזה לא מושלם, קשה שלא להיחנק מדמעות בסופו.
