דועא בסיס רגילה להיות לא רגילה. עכשיו, בגיל 27, כשמאחוריה מספר תערוכות יחיד והשתתפות בתערוכות קבוצתיות, אולי זה סופסוף אפילו מתחיל להיות לה נוח באמת. בסיס מציגה בימים אלה את תערוכת היחיד שלה, "אדמה רטובה", ב"סטודיו משלך", וכן מציגה בגלריה כורש, כחלק מתערוכות הביאנלה התשיעית לרישום בחסות בית האמנים, שבה משתתפים עוד למעלה מ-70 אמנים - שתיהן בירושלים. היא אמנית רב-תחומית, שמשלבת בין אמנות פלסטית במובנים הקלאסיים שלה - רישום, פיסול וציור - לבין וידאו, תנועה ופרפורמנס.
בתערוכה "אדמה רטובה" בסיס מציגה עבודות גופניות, מחוברות למקום וגם מנותקות מהאדמה שממנה צמחו - ערימה של פסלי חימר רכים שלא נשרפו ולא הגיעו למיצוי נחים על גבי שטיח מדובלל שהפך בעצמו לפסל, רישומים עמלניים, עבודת וידאו ואף רגבי אדמה ממשיים שנמצאים בחלל הגלריה. בביאנלה לרישום, מציגה בסיס את היצירה "חייו של גיר פחם" - רישום שמאתחל אותו פרפורמנס-ציור פיזי שבמסגרתו בסיס נוטלת גיר פחם, ומרגע שהוא נוגע בדפי הענק שמקיפים אותה, היא לא מפרידה אותו מהמצע, לא נותנת לפחם ולעצמה לעצור. רוקדת-רושמת את הפחם עד שהוא נגמר, אולי גם היא.
"זה יכול לקחת בין חצי שעה ל-40 דקות. זה תלוי בפחם, בקצב שלי, בנייר", אומרת בסיס. "זאת עבודה שהתפתחה מווידאו שעשיתי בפרויקט הגמר שלי במכללת אורנים. שאלתי את עצמי איך אני מביאה את עולם הגוף והתנועה לתוך האמנות הפלסטית. ניסיתי למקם את עצמי במקומות סגורים וצרים ולהפיק תנועה. בעבודה '7 דקות', למשל, אני רוקדת בתוך שקית ניילון גדולה שמגבילה את התנועה שלי. בדקתי את כוח הסיבולת שלי מול חומר עד שנהייתי מיומנת בגוף, ואז לקחתי את זה למופע חי. אבל אני לא יוצאת מה'בית' שלי - שהוא בעצם הציור, הרישום והאמנות הקלאסית. אני עדיין מחזיקה את שני המישורים ביחד. סוג של אילצתי אותם שיעבדו ביחד, הגוף והרישום".
9 צפייה בגלריה
תלוי בפחם, בקצב שלה, בנייר. חיים של גיר פחם, 2025, גלריה כורש 14
(צילום: יקטרינה סוסנסקי)
וכמו ביצירה, כך גם בחיים - דועא בסיס פועלת במספר מישורים בו זמנית. לעיתים הם מתחברים, כמו נמסים אחד לתוך השני, ולפעמים זה דורש ממנה כוח וסיבולת. בסיס גדלה במשפחה דרוזית בדאלית אל-כרמל, היישוב הדרוזי הגדול בישראל, אחות בכורה מתוך ארבעה. "אני גרה עם ההורים בדאליה, יש לי סטודיו גדול ליד הבית, יש פה ספייס, אני קרובה לטבע ולים, יש פה מלא עצים וצמחים, ואווירה חמה של בית. המשפחה שלי מאוד פתוחה - ההורים שלי אפשרו לי לחקור את עצמי, וזה משהו שהוא קצת שונה מהנוף שאני מגיעה ממנו. אני באה מחברה שהיא סגורה", היא מעידה.
היא לא הראשונה במשפחתה שחושפת את הכפר לעולמות אחרים ושונים מהמסורת המקובלת. "דודה שלי היא בעצם האחות הדרוזית הראשונה. היא למדה לפני שנים, בשנות ה-60 נראה לי, כשזה בכלל לא היה מקובל שאישה תלמד - ועוד להיות אחות, שנחשפת במקצוע שלה לגוף של אנשים. ובכלל, שהיא תגור מחוץ לכפר, מחוץ למקום שלה. עשו חרם חברתי-דתי על סבא שלי, אבל וואו, הוא ממש התעקש מול זה. הוא היה בעצם מאוד פמיניסטי, לא יודעת אם בהגדרה, אבל הוא מאוד רצה שלבת שלו יהיה חופש, ואורח חיים טוב ובריא". עם הזמן, היא מספרת, אנשים בכפר התרגלו למציאות החדשה – והחרם על המשפחה הלך ונמוג. "דודה שלי גם הביאה איתה מלא רפואה לאנשי הכפר. אבא שלי מספר איך כולן תמיד היו מתייעצות איתה", מציינת בסיס. "עם הזמן התחילו ממש להעריך אותה, לדבר עליה ולכתוב עליה דברים הכי טובים. הכל משתנה, והדעות של אנשים משתנות תוך כדי תנועה", אומרת בסיס בחיוך מהול בתסכול, "וזה כל כך מעצבן".
היא עצמה לא זרה לחוויות כמו אלה שחווה הדור שקדם לה במשפחתה. גם היא מצאה את עצמה הולכת בדרך אחרת מהמקובל בחברה המסורתית, ומשלמת על כך מחיר אישי וחברתי. "הייתה לי בגרות לא פשוטה, מרדתי", משתפת בסיס. "הייתי בהתנגדות להורים, לחברה, לבית הספר, וההורים שלי הבינו שאם הם לא נותנים לי את החופש הם פשוט ייאבדו אותי. כשהם נתנו לי רגע והניחו לי - אז הם זכו בי. כי התחלתי לבחור את הגבולות שלי לבד במקום שמישהו יכתיב לי אותם. זה היה שיעור טוב בעיניי. אני בן אדם שמחפש חופש כל הזמן, וזה מגיל ממש קטן. חיפשתי איך למתוח את הגבולות - שלי, של החברה. גבולות שהניחו עליי. עד היום אני בודקת באיזה אופן אני יכולה באמת למתוח את הגבולות האלה, ועדיין להישאר מחוברת לשורשים שלי, שאני לא רוצה להתנתק מהם. הייתי יכולה להתנתק מהם – אבל אני פשוט לא רוצה".
9 צפייה בגלריה
בוחרת את הגבולות שלה בעצמה. חיים של גיר פחם, גלריה ימה נהריה, דועא בסיס
(צילום: שחר טישלר)
כמה זה מקובל לעסוק באמנות בחברה שאת מגיעה ממנה?
"עכשיו זה יותר מקובל, אבל זה כן עניין. אני רוקדת ועושה פרפורמנס, אני מציירת מה שאני רוצה, אני יוצאת מהבית למלא זמן כשאני עושה רזידנסי (שהות אמן במקום מסוים, שלעתים דורשת מהאמן גם לינה. ד"מ). זה קצת שונה בנוף. אבל כבר יש מלא בנות שלומדות בחו"ל, החברה הדרוזית מתחילה להיפתח. גם יוגה ותנועה מתחילים להיכנס לחברה, שזה ממש משהו חדש. וכמובן יש עוד אמניות דרוזיות, אבל הן עוסקות יותר באמנות 'קלאסית' כמו ציור, למשל פאטמה שנאן (ציירת ריאליסטית זוכת-פרסים שגדלה בכפר הדרוזי ג'וליס שבצפון, ד"מ)".
"אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוגית, עשיתי מסע ריפוי עם עצמי, בדרך שלי"
העניין של בסיס באמנות התחיל מגיל צעיר. היא מתארת איך כבר בכיתה ב' היא הציגה תערוכה של ציורים שלה במתנ"ס של דליית אל-כרמל, וצוחקת: "לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני יכולה להכניס את זה לתיק העבודות שלי - 'הציגה תערוכת יחיד ראשונה בכיתה ב'". בשלב ההוא היא עוד לא העלתה בדעתה שיום יבוא והתחביב הנחמד יהפוך להיות העיסוק העיקרי שלה. רק כמה שנים לאחר מכן, בגיל ההתבגרות, העניין של בסיס באמנות הפך מתחביב ילדות לצורך מהותי להשמיע את קולה. "בגיל ההתבגרות חוויתי חוויה חברתית טראומטית מאוד בכפר. לא הצלחתי לבטא את עצמי במילים, והדרך שלי לבטא את עצמי, ולהביא את עצמי לעולם - הייתה דרך האמנות".
כשהייתה דועא נערה, הופצו בכפר סרטונים בעלי אופי מיני אשר נראתה בהם צעירה אחרת. התספורת שלהן הייתה דומה, וכך, למרות שלל הבדלים ביניהן, הדימיון הזה הספיק כדי שאנשים ייקשרו את בסיס לתוכן שהופץ. זה שינה את חייה. "החרם שנוצר עליי בעקבות זה היה הדבר הכי קל בחוויה הזאת", היא מספרת באומץ. "היו כל מיני סימנים שזה לא הגוף שלי, רואים שזו לא אני, אבל אנשים שלא מכירים את הגוף שלי הרי לא יודעים לזהות. היה לה עגיל באף, ואצלנו… מה זה אצלנו, אצל הדרוזים – לא שמים עגילים. אני לא שמה עגילים. הווטסאפ היה חדש באותה תקופה, אז הפצתי דרכו את עניין העגיל – שלה יש ולי אין, הוכחה שזו לא אני בסרטון. התחילו להגיד לי דברים כמו 'ידענו שזאת לא את', אבל זה כבר לא היה משנה. כי מבחינתי, כל מי שמסתכל עליי חושב שאני עשיתי את זה. זה היה קשה. זה השם שלי שעובר ממקום למקום ומקבל שיימינג. הכפר שאני מגיעה ממנו הוא ממש קטן, וכולם יודעים הכל על כולם. היה לי כעס גדול על בית הספר בדליית אל-כרמל - למה לא דיברתם על זה? איך אני אמורה לעבור את החוויה הזאת לבד? כאילו, סבבה, זאת לא אני ואני מאמינה בעצמי, אבל הרגשתי שלא מעניין אף אחד אם זו באמת אני או לא. רק רציתי לברוח. רק רציתי שלא יראו אותי, שלא יסתכלו עליי".
9 צפייה בגלריה
הטראומה הובילה אותה לאמנות. דועא בסיס, חלק מפרפורמנס קבוצתי ברזדנסי בפל-בית, ירושלים
(צילום: זכי קוטינה)
מה היית אומרת למישהי שנמצאת עכשיו בגילאי בית ספר וחווה בריונות כדי לחזק אותה?
"שאלה טובה וקשה. אני יכולה ליפול למשפטים קלישאתיים כמו 'תאמיני בעצמך ובדרך שלך', אבל קשה לי להגיד משהו שיהיה נכון לכולן. כל חוויה לגופה. אולי להתחבר לטבע, לגוף, לנשימה, אבל תלוי גם בגיל שבו את חווה את זה. אני חושבת עליי, איך שהייתי ומה הייתי רוצה באמת לשמוע. אני רציתי תמיכה, שיראו אותי. שיגידו שזאת לא אני שהייתי בתוך הדבר הזה שבעצמי הייתי בהלם ממנו ולא הכרתי אותו, הייתי עדיין תמימה לחלוטין לגביו. אני הייתי רוצה תמיכה ואהבה מהאנשים שנמצאים מסביבי. למרות שקיבלתי מלא אהבה מההורים שלי, שאמרו לי 'זאת לא את וזהו, תשכחי מזה', זה לא היה העניין. כלומר, אני מודה שהם אמרו לי את זה - אבל העניין פה הוא חברתי. זה משהו שאני אחווה בכל מקום שאני אלך אליו: אני תמיד אראה עיניים ואחשוב שהם חושבים שזו אני שהייתי בתוך הדבר הזה, וזה ממש קשה. אולי הייתי אומרת לה: 'תחפשי את האור שנמצא בך, ותצמחי בעצמך, כי יש לך מלא לאן לצמוח'. ואולי אני קצת קיצונית, אבל אין לי בעיה גם להגיד אפילו: 'תצאי מהמקום שאת נמצאת בו'".
בעקבות החוויה הקשה, עבר בסיס לבית ספר אחר, בחיפה. שם, היא הייתה יכולה לברוא את עצמה מחדש, הרחק מהעיניים של אנשי הכפר. "הייתה לי חוויה מדהימה בהיבט הלימודי. בדאליה הייתי על סף נשירה מבית הספר כי הייתי עסוקה בדברים אחרים לגמרי", היא מבהירה: "לא דברים קיצוניים, לא הייתי עסוקה בדברים מיניים או משהו כזה, בכלל לא. פשוט אהבתי לטייל וליהנות, ולהכיר חברים חדשים, אנשים מעניינים. כשהייתי ילדה היה אסור למשל להישאר מחוץ לבית עד מאוחר, ללכת לים או לנסוע לתל אביב - שזה היה ממש ביג דיל - ועשיתי את כל זה. רציתי לחקור, לצאת, להבין, להסתובב. לשמוע עוד שיחות חוץ מהשיחות הרגילות של בית הספר. עברתי ללמוד בחיפה כי ברחתי מהקולות מסביב - מהשיימינג הזה, ממה שדיברו עליי, ופתאום מצאתי את עצמי רק לומדת. כאילו אכלתי את כל הספרים", היא מתארת. "הייתי קוראת מלא, למדתי מתמטיקה מאפס בעצמי, הכל הגיע ממני וקיבלתי תמיכה מהממת מבית הספר, כי ראו שאני רוצה ללמוד.
"המרתי את הקושי, הכאב והסבל שחוויתי בתוכי ללימודים. רציתי לשכוח מהדבר הזה ורק ללמוד. לא עשיתי שום דבר אחר. אפילו אחרי בית הספר הייתי נשארת לשיעורים פרטניים ולומדת עד שש בערב. גם לטיולים לא רציתי ללכת כי למדתי לבגרויות. ההורים שלי היו גאים, עברתי טרנספורמציה מאוד חדה, אבל לפעמים הם הרגישו שהם אפילו צריכים לנער אותי לצאת קצת".
הם הופתעו שמכל המקצועות שהצטיינת בהם, בחרת בסוף ללמוד אמנות?
"הם לא הופתעו, במיוחד כי אבא שלי היה זה שעודד אותי ללמוד אמנות. הוא ראה אותי, הוא הרגיש אותי".
את מכללת אורנים בצפון, שבה למדה אמנות, היא מתארת כמקום מרפא עבורה, כבית עד היום. "זה המקום שבאמת פתח אותי, שהתחלתי להוציא מהצלקת הזאת ולרפא אותה, באמנות וגם במעגלי שיחות. צפו מלא שאלות על זהות, על שכבות בתוכי שרצו ריפוי". את הסביבה האנושית במכללה היא מתארת כ"מאוד הומניים, אנשים טובים, ואין תחרות, רק מלא אהבה ויחד", ובמיוחד מציינת בחיבה את המרצה והאמן אלי שמיר, שלימד אותה ולדבריה השפיע עליה באופן עמוק.
9 צפייה בגלריה
אבא עודד אותה לעסוק באמנות. 21 קילו, 2024, אבן ופרפורמנס. סאונד ושירה: לירון פלורה. פל-בית, ירושלים
(צילום: זכי קוטינה)
"בתיכון הייתי נערה סקרנית, פתוחה, יפה, מעניינת ושונה, וזה נתן לאנשים לגיטימציה לשים עליי כתם. הוא נשאר איתי כצלקת למשך שנים, עד שנכנסתי ללמוד אמנות, והגעתי גם לעולמות של יוגה, מוזיקה ורוחניות, מעגלים טובים עם אנשים טובים שרק בהם הצלחתי להביא את עצמי באמת, ולהוציא את הטראומה הזאת החוצה. אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוגית, עשיתי מסע ריפוי עם עצמי, בדרך שלי, עם הכלים שלי. החיים הובילו אותי כל פעם מחדש, ואני בהודיה על הכל", אומרת בסיס בהשלמה.
האמנות, שהפכה לכל כך משמעותית בחייה, הפכה לקרקע שדרכה התאפשר לבסיס לעבד את העבר שלה. הפסיכואנליטיקאי המשפיע דונלד ויניקוט תיאר את מרחב היצירה כ"מרחב פוטנציאלי", או "מרחב מעברי" שבו אדם יכול להציב אלמנטים וחוויות שלקוחים מהמציאות, ולשחק בהם - ממש כמו ילד או ילדה. ובמרחב הזה, שמרגיש אמיתי אבל לא משליך על החיים עצמם, אפשר למצוא דרך לעבד את חוויות המציאות בתנאים שנכונים לנו. דרך המרחב המעברי של היצירה האמנותית, דועא בסיס הייתה יכולה לפגוש באותה צעירה אחרת, שגורלה נקשר בשלה. "בסרטון שהפיצו בכפר דיברו בעברית, והייתה לי תקופה שרציתי לחפש אותה, את מי שנמצאת בווידאו. עשיתי פעם פרויקט על נשים שיש להן מחלת עור שגורמת לעור שלהן להופיע בשני גוונים, הצגתי אותו במוזיאון על-התפר. קראתי לו 'אני שתיים'. העור של האישה בסרטון שהופץ היה כהה, והעור שלי בהיר. אנשים אחרים הם שחיברו ביני לבינה. הבחורה הזאת היא סוג של משהו שיש לי איתו רגש וחיבור מוזרים".
הגורל שלך נקשר בה.
"כן. וסוג של רציתי לצאת למסע לחפש אותה, להסתכל עליה, להגיד לה: 'את, משהו בך'… לא יודעת".
ולא עשית את זה בסוף.
"לא. אני לא יודעת איך לעשות את זה באמת".
בשביל זה יש את מרחב היצירה, את לא צריכה לחיות את הרגעים. כמו שאת מחפשת ביצירות שלך לנוע בתוך אזור תחום, מרחב העיבוד הזה תחום ולא אינסופי - הוא לא החיים עצמם. זה מרגיש אמיתי וזה אמיתי אבל זה לגמרי ממוסגר. יצרת איזשהו מפגש איתה, אבל הוא לא מפגש. הוא נוצר במרחב שבו את לא יכולה לפגוע ולהיפגע.
"נכון. מפגש לא-מפגש וגוף לא-גוף. זה באמת התפקיד של האמנות".
"הרגשתי שאני לא שייכת לאף מקום: עם יהודים אני ערבייה, עם ערבים אני דרוזית-ישראלית"
במכללת אורנים נחשפה בסיס לראשונה לסטודנטים ערבים נוספים, שהביאו שיח אחר על הזהות הערבית-הישראלית - שונה מאד מזה שבסיס גדלה איתו. "זו הייתה הפעם הראשונה שהתחככתי עם מושגים אחרים של ישראליות. הגעתי מאוד כזה 'אני דרוזית ישראלית', ופתאום התחלתי לשמוע צדדים אחרים שאף פעם לא שמעתי בכל הילדות שלי. אפילו המילה 'פלסטין', זה משהו שלא קיים בשיח שאני מגיעה ממנו. הבנתי שיש עוד מציאויות בעולם הזה, עוד קולות, והתחלתי להיות קצת… מה זה קצת?", היא מתקנת בחיוך, "קצת הרבה! מבולבלת בנוגע לזהות שלי ולשייכות שלי. אלה שאלות שאין עליהן תשובה אחת, וזה תהליך נצחי. אני כן יודעת שאני כאן ואני אוהבת את האנשים שאני אוהבת, לא משנה מי הם ומה הדת שלהם, מה הזהות שלהם. אבל במקום ההוליסטי, הגדול - אני כן בשאלות. נולדתי במקום שאומר לי שאת משהו אחד, בלי לחשוב על כלום, בלי להציג עוד מציאות".
אגב להציג מציאות, מה עם סדרת המתח "נוטוק", שמשודרת בימים אלה ועוסקת בגלגול נשמות בחברה הדרוזית, יצא לך לראות אותה? מדברים על זה אצלכם בכפר?
"כן, זה מדובר. אני לא ראיתי את הסדרה הזאת, אבל ממה ששמעתי יש הרבה חילוקי דעות, כי מציגים דברים שכן מאפיינים את את החברה, אבל יש בסדרה דברים ממש קיצוניים ולא נכונים".
מה הסטיגמות שנתקלת בהן שיש לאנשים על דרוזים?
"אנשים חושבים שהחברה הדרוזית מאוד סגורה, ברמה שכל דבר שאני עושה שואלים אותי: 'מה? דרוזים יכולים לעשות את זה?'. לא יודעת, הכל. דברים ממש מצחיקים שאת שואלת את עצמך מה קשור. למשל, אנשים חושבים ששפת-האם של דרוזים היא שפה דרוזית. אין שפה דרוזית! היא ערבית לכל דבר. או שדרוזים הם לא ערבים. דרוזים הם ערבים. זה משהו שגם לי לקח לי כזה זמן להבין אותו, כי נולדתי במקום שאומרים לי: 'את דרוזית-ישראלית וזהו'. אבל מרגע שהתחלתי להבין את הזהות שלי, הבנתי שאני ערבייה, ומפחדים מהמילה הזאת, יש לה קונוטציה כאילו אני עכשיו מחבלת. ולא - ערבי זה מישהו ששפת האם שלו היא ערבית. השפה שלי קצת השתבשה עם הזמן והפכה להיות עברית-ערבית כזה, וכמעט כל הדרוזים מדברים ככה. אם עכשיו תשמעי אותי מדברת עם בן הזוג שלי, יכול להיות שתביני על מה אנחנו מדברים. דרוזים לומדים בבתי ספר שמדברים בהם עברית וגם הקשר בין דרוזים ליהודים הוא מאוד מאוד קרוב, אז זה מאוד משפיע. וגם העבודה - אני למשל מורה לאמנות בבית ספר יהודי. אז השפה התערבבה. עכשיו דואגת לכתוב רק בערבית, או לדבר רק בערבית - אבל לא פשוט לי", היא מודה בחיוך.
9 צפייה בגלריה
מפחדים מהמילה "ערבייה". סטילס מתוך עבודת וידאו "אדמה רטובה", בגלריה סטודיו משלך ירושלים, דועא בסיס
"אחרי אורנים הגעתי גם לתכנית שהות משותפת יהודית-ערבית במרכז לאמנות גבעת חביבה, ושם היו איתי גם יהודים וגם ערבים מכל מיני אזורים; דעות, גישות וזהויות שונות" ממשיכה בסיס. "הרגשתי שאני לא שייכת לאף מקום. כאילו שבכל מקום אני נתפסת בצורה אחרת: עם יהודים אני ערבייה, עם ערבים אני דרוזית ישראלית, ועם דרוזים מרמת הגולן, אני לא דרוזית 'כמוהם' – אני משהו אחר. אין לי את הקהילה שלי, את המקום שלי. ומה שמעניין, זה שהמקום היחידי שאני מרגישה אליו שייכות, הוא הכפר שאני מגיעה ממנו - שבחוויה הפנימית שלי אני סולדת ממנו, כי הוא גרם לי כאב, להרגיש רע עם עצמי. אבל אני לא יודעת, יש לי פה שורשים מאוד חזקים, תחושה של בית".
כיוצרת באמנות הפלסטית, שבה לרוב האמנים יוצרים את היצירה ונותנים לה להיות מוצגת בעודם נשארים מאחור, בסיס מוציאה את עצמה מאחורי הקלעים, לקדמת הבמה. היא מאשרת שהצורך שלה להתמקם פיזית בתוך היצירה הוא לא מקרה. "אני חושבת שהעיסוק שלי בגוף באמנות הוא כדי להרגיש בית במקום שלא נולדתי בו. כמו בית בעוד מקום. ויכול להיות שהבית שלי הוא בתוכי. הבית שפיתחתי לעצמי".
9 צפייה בגלריה
האמנות היא הבית. מתוך התערוכה "אדמה רטובה", אוצרת: טל בכלר, גלריה סטודיו משלך ירושלים
(צילום: לנה גולמן, באדיבות מפעל הפיס)
כיום את עדיין חיה ויוצרת בדאליה. כמו שאת מתארת, זה לא מקום גדול, ואת בטח נתקלת באנשים שלמדו איתך בבית הספר. מה החוויה שלך מולם כיום?
"עכשיו אנשים מאוד גאים, פתאום רואים אותי בעין מאוד טובה על הדרך שאני עושה. הם עוקבים אחריי באינסטגרם וכותבים לי תגובות טובות, אפילו אנשים שאני יודעת שכן דיברו עליי שהייתי קטנה. מלא אנשים בכפר מגיבים בצורה חיובית, גם בגיל שלי וגם מבוגרים שאומרים דברים להורים שלי, זה משהו שמחמם את הלב ומרגש. כן יש גם כאלה ששולחים ביניהם את הדברים התנועתיים והגופניים שאני עושה כאילו בקטע לא טוב, כי כל מה ששייך לגוף הוא עדיין מאוד חדש. אני רואה את זה באינסטגרם, אבל כבר לא אכפת לי – זה לא מעניין אותי. כלומר, אני אומרת שזה מרגש, אבל אני לא יודעת כמה אני 'מתרגשת'. נוצר אצלי איזשהו ריחוק גדול מהכפר, ואני מוצאת את עצמי מתחילה לדבר עליו כאילו ממקום קצת רחוק כזה. אני חושבת שפשוט יש לי מלא צדדים, רבדים ושכבות, ואולי לא את כולם אני יודעת לתפוס בבת אחת".
