הם באמת ניסו לגרום לה ללכת לגמילה. היא באמת אמרה "לא, לא, לא". השנה הייתה 2005 ואיימי וויינהאוס בדיוק נפרדה מבן זוגה, בלייק פילדר-סיביל, שבו הייתה "מאוהבת בשיגעון", במילותיה שלה. המנהל והחברים הכירו אותה כמי שמעשנת גראס על בסיס קבוע ("בשווי של 200 פאונד בשבוע", לדבריה), אבל היחסים עם פילדר-סיביל הפכו אותה למשהו אחר – והפרידה רק החמירה את המצב. "זה הגיע לנקודה שבה הבנתי שדפקתי את זה ואין דרך חזרה, אז שתיתי את עצמי לתוך חור שחור", הסבירה שנה לאחר מכן.
עד לאן הדברים הידרדרו? יום אחד נכנס לדירתה בשכונת קמדן בלונדון המנהל שלה מגיל 16, ניק שימנסקי, שמצא אותה בוכה בהיסטריה ורזה באופן מטריד. הוא ארגן "התערבות" על מנת לשכנע אותה ללכת לגמילה, והיא הסכימה ללכת לקליניקה רק כדי לצאת ממנה אחרי חצי שעה. "הבחור שם לא חשב שאני אלכוהוליסטית, הוא חשב שאני בדיכאון", סיכמה בתמציתיות, "וככה זה נגמר".
כמה חודשים לאחר מכן, וויינהאוס טסה למיאמי לעבוד על אלבומה השני עם המפיק סלאם ריימי, ומשם המשיכה לניו יורק כדי לפגוש בחור חדש שהגיע עם המלצות חמות: מארק רונסון. הוא מספר ששניהם הלכו בעיר והיא סיפרה לו שאבא שלה אמר לה ללכת לגמילה, והוא שמע ממנה את ה"לא, לא, לא". אבא שלה דווקא אמר בטלוויזיה שבאותה תקופה הוא לא חשב שהיא זקוקה לגמילה, אבל זה לא חשוב: ברגע הזה נולד Rehab, השיר שפותח את האלבום Back to Black, הלהיט הכי גדול מתוכו, זה שפתח בפניה את אמריקה (ונותר השיר היחיד שלה שהגיע שם לטופ-10), גרף שלושה פרסי גראמי (שניים מתוכן בקטגוריות הכי נחשבות: שיר השנה והקלטת השנה) והפך אותה גם לסופרסטארית וגם לחביבת הביקורת.
למעשה, יש רק דבר אחד ש-Rehab לא הצליח לעשות: להציל את איימי ויינהאוס.
העולם מכור עד היום
כבר 20 שנה בדיוק ש-Rehab ו-Back to Black כולו הם דוגמה נדירה יחסית ליצירה מוזיקלית קאנונית בעידן השפע ואובדן הקשב. מן הסתם המיתוס סביב האנטי-גיבורה מאחוריו, שהתעצם בשל ההתרסקות המכוערת והאיטית עד לסוף המר, תרם לחיי המדף הארוכים של השירים. אלא שהעוצמה של Back to Black ממילא נבעה מהיותו מסמך חושפני שמתעד את אותו "חור שחור" אליו נשאבה וויינהאוס בגלל אהבה גדולה שעלתה באש הלהבות. במידה מסוימת, מי שהקשיב לעומק של Back to Black, מעבר לעיבודי הרטרו המתקתקים בהשפעת הרכבי בנות ואמני הלייבל מוטאון, מצא שם את כל החומרים מהם עשויה טרגדיה: טוטאליות, עקשנות, דיכאון, הרס עצמי, מוח חמום ועור דקיק. "לפעמים אני בדיכאון ואני לא יודעת למה כי אני שיכורה", סיפרה עוד לפני צאת האלבום, "אני מתעוררת, והחבר שלי מכוסה באיפור העיניים שלי, ואני שואלת 'מה לעזאזל קרה לך אתמול בלילה?', והוא היה אומר לי 'את בכית במשך ארבע שעות".
הבכי של Back to Black נמשך 35 דקות בלבד, אבל מגולמות בו סיטואציות שמספיקות לספר שלם: התאהבות עד אובדן עשתונות, בגידות חוזרות ונשנות, צלילה לתהומות השתייה והסמים, שנאה עצמית יוקדת, ניסיונות שיקום וקאמבק והבנה ש"מכורה" זה לא סטטוס שנפטרים ממנו גם אחרי שמפסיקים – לא בגראס ולא בגבר. חודשים ספורים בלבד אחרי שלילי אלן סחררה היפסטרים ומילנאלים עם המדריך האידיאלי "כך תהיי איט גירל", ויינהאוס הגיחה עם אלבום שמוזיקלית נשמע כמו קרן שמש מרעננת, אבל המציאות שהוא מתאר הייתה אפלה כמו הבור אליו היא נשאבת בשיר האיקוני שנושא את שמו. בחיים של ויינהאוס היה הירואין מסוג הירואין והירואין מסוג גבר. Back to Black הוכיח שהיא לא רק ידעה לצרוך אלא גם לייצר: העולם מכור עד היום.
השאירה אחריה ירושה כבדה
הזמן שחלף והשינויים בהרגלי צריכת המוזיקה הפכו את חמשת הסינגלים של Back to Black ליחידה עצמאית, שמעפילה על ההישג הגדול של האלבום כמלאכת מחשבת של כריית יהלומים לכדי חלון ראווה מרהיב: הדומיננטיות של ויינהאוס – לא אחת שאפשר להתעסק איתה באולפן ומחוצה לו – צמצמה לחלוטין את המרחק בין הסגנונות של שני המפיקים, ריימי ורונסון. הגרוב של ה-Dap Kings, להקת הליווי של שרון ג'ונס הנהדרת, הוא הביצה הרכה שמאגדת את הקמח והחמאה ונותנת לסאונד של האלבום את החום הנדרש כדי להתגבר על מלכודת הדבש הנוסטלגית.
כך, למשל, ב-Unholy War Some, המנגינה היפה של ויינהאוס נעטפה בליין גיטרה פשוט כמו להזמין פיינט בפאב וקולות רקע שעושים מסאז' בזמן שויינהאוס מתארת כיצד תעמוד לצד הגבר שלה בכל קרב. גם השיר אחריו, He Can Only Hold Her, חטיבת כלי הנשיפה פוגשים את הגיטרה של ג'ימי הנדריקס הצעיר ב-She’s A Fox. באלבום עם כל כך הרבה להיטים (כמעט מחצית משיריו הם סינגלים מצליחים בדרגה כזאת או אחרת), לשירים מעולים כאלה אין אלא לקוות שכוח המשיכה של פורמט האלבום יסייע להם להישאר בחיים כשחקני משנה לא זניחים בעליל. הם בוודאי בעלי החותם הגנטי של ויינהאוס ולכן זכאים לחלק כלשהו בירושה הכבדה שהותירה מאחוריה.
מה קרה אתמול בלילה? איימי ויינהאוס ובלייק פילדר-סיביל ב-2007
(צילום: Getty Images for MTV)
שבעה חודשים אחרי ש-Back to Black הפך אותה לאחת הנשים המפורסמות על הפלנטה, ויינהאוס לא רק התאחדה עם פילדר-סיביל: הם נישאו בחופזה במיאמי. בירח הדבש הוא תיעד אותה בחברת מקטרות קראק ושרה שיר עם מילים גזעניות. איכשהו, כניסתו לכלא בעקבות תקיפת בעלים של פאב רק החמירה את המצב והיא ביטלה את שארית מסע ההופעות, בטענה ש"אני לא יכולה לתת את כולי בלי בלייק שלי". היא גם לא יכולה בלי עוד כמה דברים, שהביאו לשליחתה לגמילה: הפעם הלייבל לא היה מוכן לשמוע "לא, לא, לא". מבחינתה לא הייתה בעיה: היא סיפרה שהמשיכה להשתמש גם בפנים.
סיפור רדף סיפור, ובמקום שתקליט עם רונסון את השיר הבא בסדרת ג'יימס בונד כפי שתוכנן, היא נכנסה לבינג' של סמים ושתייה. טיילר ג'יימס, שהיה חברה הטוב ביותר ואפילו גר איתה, סיפר לח"מ בריאיון למוסף "7 לילות" על היום שבו שברה חפצים והופיעה מולו מכוסה בדם, לפני שלקחה סכין ואיימה להתאבד: "שם הכול התפרק. אנשים לא מבינים איך החיים שלה נראו: וילונות בכל מקום כדי לחסום את הפפראצי, מחטי הרואין. טירוף מוחלט. אני זוכר שנאבקתי בה והצמדתי אותה לרצפה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שאיימי אשכרה אמרה, 'תעזור לי'".
לא הצליחו לעזור לה. איימי וויינהאוס
(צילום: AP Photo/Brian Kersey)
ואולי, בעצם, זאת לא הייתה "הפעם הראשונה". Back to Black כולו, מה"לא, לא, לא" בהתחלה ועד "מכורה" בסוף, היה קריאה לעזרה. ב-Wake Up Alone, עוד שיר מאגף ה"לא להיטים" של האלבום, וויינהאוס מתארת את ניסיונות הגמילה שלה מהאקס, שאינם שונים מתיאורים של מכורים: הניסיונות להסיח את הדעת, המאבק בימים, החרדה בלילות. "בכל הנוגע ללב שלי", היא שרה על רקע פסנתר בלוזי וגיטרה עצובה, "אני מעדיפה להישאר חסרת מנוחה/ בשנייה שאפסיק השינה תיכנס/ ואני חסרת נשימה".
ייתכן מאוד, שמבין 20 מיליון העותקים של האלבום שנמכרו, כמה מהם אפילו עזרו למאזינים ולמאזינות להזדהות עם המקום הנורא שבו ויינהאוס שהתה ולהבין שעליהם להגיד "כן, כן, כן". אבל הכישרון של ויינהאוס רק הכניס אותה למערבולת גדולה יותר, ממנה הרוויחו כל כך הרבה אנשים ורק היא לא הייתה אחת מהם. אם האלבום תיעד את ה"חזרה לשחור", ההצלחה האדירה שלו השאיר אותה בשחור הזה. והוא הלך והתרחב כמו גידול סרטני, עד לרגע שבו הוא צבע את המסך של חייה ואז הוריד אותו.
