לאגף סרטי התעודה המוזיקליים הזמינים בשירות הצפייה החביב עליכם, המתמלא על בסיס כמעט שבועי בחודשים האחרונים (לא מזמן עלה בדיסני+ סרט על סיבוב ההופעות האחרון של ברוס ספרינגסטין ובנטפליקס ניתן לצפות בתיעוד חדש ומעמיק של הקאמבק של אלביס פרסלי מ-1968, ויש עוד כמה מסקרנים בקנה), נוסף כעת כותר חדש – על הביטלס.
טריילר - Beatles '64
(באדיבות דיסני+)
במקרה של הביטלס לא תמיד ברור - גם 54 שנים לאחר פירוק הלהקה – האם העיסוק החוזר במורשתה ובשיריה הוא מתוך רצון עסקי של אנשיה להשאיר אותה בחיים, או שאולי מדובר בצמא אמיתי מצד הקהל העצום שלה לגרסה נוספת ללהיט ישן שהתגלתה במקרה בארכיון ההקלטות או למבט מפוכח על פרק נוסף בביוגרפיה המפותלת שלה. נדמה שהסרט התיעודי החדש על הביטלס עונה בחיוב על שתי השאלות האלו. "ביטלס 64", הוא הכותר הטרי ברשימה על הביטלס, אבל הוא לבטח לא יהיה האחרון, ואפילו לאחר שמחצית הלהקה שעדיין בחיים (הקטעים בסרט שבהם מופיעים רינגו סטאר ופול מקרטני המבוגרים של היום בהחלט מעלים חיוך), תלך מאיתנו, ימשיכו להפוך ולדון בהם.
כמתבקש משמו, "ביטלס 64", שעלה בסוף השבוע האחרון בדיסני+, מתמקד במסע הראשון שערכו הביטלס בארצות הברית לפני 60 שנה. הוא מלווה גם בהוצאה מחודשת של אלבומיהם הראשונים שהופיעו באמריקה בפורמט שונה – מבחינת שמות האלבומים, מראה העטיפות וסדר השירים - מזה שהכירו באירופה ובישראל. כך שמדובר בעסקה אודיו-ויזואלית המשלבת הרבה נוסטלגיה עם קורטוב של מבט מפוקח לאחור. לא צריך לתמוה על הרצון להפיק כסף מהיר מהצלחה מוזיקלית. אחד מהמרואיינים בסרט מציג לראווה את אוסף פרטי הביטלס שהוא מחזיק כבר שישה עשורים, הכולל בין היתר נעלי בית וקופסת טלק (שנשארה סגורה), שעליהן מודפסות פרצופיהם של הארבעה. יש מצב שהוא כבר הספיק לרכוש את ההוצאות המחודשות של האלבומים מאז.
קטעי הארכיון והראיונות המשולבים ב"ביטלס 64" מבקשים להציג את הביטלס של 1964 כיותר מרק חבורת צעירים עם תסרוקות זהות וחליפות אחידות ששרים שירי פופ קלילים על אהבה, וגורמים לנערות לצרוח באופן כמעט פבלובי למראה דמותם. מפיק הסרט מרטין סקורסזה - שכבר עשה כמה דוקואים-מוזיקליים על אנשים שהוא מאוד אוהב להאזין להם, בהם בוב דילן, הבנד, הרולינג סטונס וג'ורג' האריסון – יצר כאן מסמך מרתק היסטורי מהנה לצפייה. סקורסזה וצוותו לא רק מיטיבים לתאר את הביטלס של אז, אלא גם להציג את אמריקה ההיא, ולמתוח את הקשר המתבקש בין השתיים.
אמריקה שלאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי הייתה אומה בדפרסיה. הרביעייה הצעירה והמלהיבה מליברפול שנחתה בה, הביאה אותה למאניה כבר בשדה התעופה, עוד לפני הופעתה המיתולוגית בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. למרות שעל המטוס בדרך לאמריקה הביטלס נראו כחבורה נלהבת היוצאת לטיול שנתי, אלו היו שבועיים גדושים שבהם נציגי העולם הישן גילו את העולם החדש, והוא גילה אותם. במהלך הצפייה בסצנות המציגות את הביטלס הצעירים ואת המעריצות התמימות הממתינות להן מחוץ למלון פלאזה בניו יורק, מתגבנת המחשבה ש-16 שנים לאחר מכן, וכמה בלוקים משם, חיכה מעריץ עם כוונות אחרות לגמרי לג'ון לנון, וירה בו בפתח ביתו. התופעה שנולדה לאחר התנקשות אחת – בנשיא קנדי, הסתיימה במובן מסוים, בתום רצח אחר באותה מדינה – בלנון.
לפחות לפי קטעי הארכיון המשולבים בסרט, נדמה שהביטלס היו אז בכל פינה. לראות אותם היה עניין די קל מורכב, גם כשהם ניסו (ולא תמיד בהצלחה) להתחמק מהצלמים שרדפו אחריהם. לשמוע אותם שרים כבר היה יותר קשה, שכן בכל מקום שאליו הם הגיעו כדי לנגן כמה שירים הם הותקפו במקהלת נערות צורחות שהתגברו ללא קושי על מגברי הווקס הקטנים שאליהן חוברו הגיטרות שלהם. המעריצות ההן של הביטלס אמנם תועדו בשחור-לבן ולא היו להן חשבונות פעילים ברשתות החברתיות, אך הן לא היו שונות בהרבה מהסוופיטיות של היום. היו כוכבי פופ שזכו לגלי הערצה עוד לפני הביטלס, כמו פרנק סינטרה ואלביס פרסלי (האחרון גם שלח להם מברק ברכה בזמן שביקרו במדינתו), אך ההערצה לביטלס הייתה תוצר מובהק של העשור שבו הטלוויזיה שינתה את העולם. המכשיר שבראשית אותו עשור, קנדי ניצח בעזרתו בבחירות לאחר העימות המצולם עם ניקסון, ובסופו העביר את התמונות של הנחיתה על הירח. הביטלס, שכיכבו על המסך המאוד קטן והשחור-לבן של יותר מ-70 מיליון אמריקאים בלילה אחד (האריסון אומר בחיוך קטע ארכיון מאוחר המשולב בסרט, שנאמר לו שלאורך אותן עשר דקות שלהם בתוכנית לא נרשמו אירועי פשע באמריקה), היו לפסקול התקופה.
הביטלס של 1964 תועדו בשחור-לבן, אך הם הציעו עולם עשיר בצבעים, וסיפקו תמונת מראה למציאות הגזענית של אמריקה ההיא. הם העריצו מוזיקאים שחורים, הושפעו מהם וביצעו קאברים לשיריהם (סמוקי רובינסון למשל, מספר בסרט בהתרגשות על המחווה ההיא), והיוו את הגשר בין המוזיקה השחורה לקהל הלבן. ההורים, לפחות אלו המופיעם בקטעי הארכיון שיוצרי הסרט בחרו לשלב, די סלדו מהם. בקטע ארכיון מאוחר לנון מסביר שלדעתו הסיבה לתיעוב שמרבית ההורים חשו אז כלפי המוזיקה ששיגעה את ילדיהם, הייתה כי היא הושפעה ממוזיקה שחורה. ועדיין, הביטלס היו "תופעה לבנה" יחסית, ולראייה המקום היחיד שבו הניחו להם לאכול בשקט היה במסעדה בהארלם. גם הצעיר השחור שעומד בפתח חנות התקליטים ונשאל מה דעתו עליהם, השיב שהוא שונא אותם כי "הם בכל מקום".
גם חלק מהתקשורת האמריקנית לא יוצאת כאן טוב. מרבית העיתונאים ושדרני הרדיו שלקחו חלק בקמפיין התקשרותי ההוא הציקו להם עם שאלות מטופשות. גם העיתונות היותר רצינית, סירבה להתרגש. לאחר שהם הופיעו בקרני הול, ההיכל המוזיקה הרשמי של המוזיקה הקלאסית בניו יורק, המבקרים ירדו על התוכן (השירים שלהם באמת נטולי הרמוניה וקצב?), ולעגו לצורה ("המראה שלהם היה כמו של קערת פודינג הפוכה").מוזיקאי קלאסי שדווקא היטב כבר אז לקלוט את המהפכנות שהביטלס הציעו היה המלחין והמנצח לאונרד ברנשטיין, בדיוק אותו אדם שלימד את אמריקה להתחבר למוזיקה הקלאסית דרך המסך הקטן. בתו מספרת בסרט כיצד הוריה הרשו לה לצפות בהופעת הלהקה בתוכנית של אד סאליבן, למרות שזו שודרה בזמן ארוחת הערב. יש דברים שיותר קדושים מכינוס משפחתי.
הביטלס שלאחר גילוי אמריקה כבר היו להקה אחרת. כמה חודשים לאחר אותו ביקור הם יפגשו את בוב דילן, שילמד אותם – חוץ מלעשן ג'וינטים – שאפשר לכתוב שירים בעלי משמעות עמוקה. בעזרתו, הביטלס יעברו מהרוקנ'רול הקליל אל הרוק הרציני שייבחן לימים בכלים אחרים. שנתיים לאחר הסיבוב הראשון שערכו באמריקה, הביטלס יפסיקו להופיע מול נערות צורחות שלא באות בגלל המוזיקה, ויתמקדו ביצירה אולפנית שתענוג להאזין לה גם היום. גם עליה בטח יעשו עוד סרט בקרוב.