"מפרץ השמש", סרטו המצוין של עידו ויסמן ששודר אמש (שבת) בכאן 11, הוא "ארץ נוודים" הישראלי. סרט תיעודי העוקב אחר קהילה של דרי קרוואנים שהתמקמו באתר הממוקם בשולי רצועת המלונות שלחופי אילת. סביר להניח שרוב צופי הסרט מעולם לא שמעו על המקום הזה – שמאז כבר פונה משוכניו – וסביר אף שלא ממש נחשפו לקיומן של קהילות המתגוררות בבתים על גלגלים. במדינה שבה המושג "בית" הוא משהו שנלחמים עליו - ומשהו שנושא משמעויות לאומיות אך גם מיליטריסטיות - המחשבה על אנשים שהחליטו לוותר על אחד כזה לטובת מצב קבע של ארעיות (סליחה על האוקסימורון) מלווה את הצפייה בסרט.
"ארץ נוודים", סרטה המעולה וזוכה האוסקר של קלואי ז'או מ-2020, ניצל את נופי המערבונים של אמריקה כדי לייצר סיפור עדכני על נוודות וקהילה בעולם של קפיטליזם דורסני. הוא שילב סיפורים ודמויות אמיתיות של נוודים עם נוכחות של דמויות פיקטיביות, כמו זו שגילמה בו פרנסס מקדורמנד שזכתה על הופעתה באוסקר – והתוצאה הייתה יצירה יוצאת דופן שנעה על הגבול שבין תיעוד ובידיון. כמוהו, גם סרטו של ויסמן, שאף צילם והיה אחראי לתחקיר, תוהה על ההבחנה שבין שני מושגים שבעברית הם אחד: house ו-home. האחד מתייחס למבנה קונקרטי; האחר – לתחושה. סרטו של ויסמן, שזכה אשתקד בפרס סרט הביכורים בדוקאביב, מקפיד לנוע בין שני המושגים האלה שמתורגמים לעברית כ"בית", תוך שהוא מתעכב על דיוקנאותיהם של שלושה: אליעזר, פועל פינוי אשפה; אמיר, הלום קרב שזה עתה הגיע למתחם; וטובה, דיירת ותיקה ממוצא אנגלוסכסי שהתנתקה ממשפחתה. המבט בהם הוא אינטימי אך לרגע אינו חודרני, ואפילו רגעים משוחזרים – כמו סצינת הגעתו של אמיר והמפגש הראשון שלו עם אליעזר – יוצרים תחושה של אותנטיות.
"אני לבד אבל לא בודדה", אומרת טובה בנקודה כלשהי, לקראת סופו של הסרט. המשפט הזה מסכם את "מפרץ השמש". זהו סרט על אנשים שבחרו, כל אחד מסיבותיו, להתרחק – ממשפחה, מזוגיות, מיציבות. אלה דמויות מרתקות שנענות למצלמתו של ויסמן המלווה אותן במרחב המצומצם כל כך שהן קוראות לו בית. באחת הסצינות החזקות בסרט ויסמן עוקב אחר התפרצותו של אמיר על ילד בבית קפה שבסך הכול רוצה לשחק עם הכלבים של אמיר. הסצינה מתחילה ברגע שבו נראה כי עצביו מתערערים, ובמחי קאט אחד עוברת להתפרצות זעם הנובעת ממצבו הנפשי של הלום הקרב. בסצינה מצוינת אחרת נציג של העיריה מסביר לטובה מדוע כדאי לה לעבור לדירה, בגילה, לחיים יותר מסודרים כהגדרתו. טובה מצדה כמעט בוכה כשהיא מסכמת: "אבל אני לא רוצה להיות בדירה". כאשר היא כבר תעבור לאחת – המתחם מפונה לצרכים נדלניסטים – היא חווה ימים אומללים במיוחד, שגם אותם חושפת בתבונה וברגישות מצלמתו של ויסמן.
"מפרץ השמש" הוא סרטו התיעודי הראשון באורך מלא של ויסמן, בוגר בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. קודם לכן זכה ויסמן בפרסים על סרטו התיעודי הקצר "מותו של לויתן" (2022) המתאר את התגובות המלוות את גילויה של גופת לויתן שנשטפה אל חוף ניצנים. מה שהופך את "מפרץ השמש" ליצירה מרגשת הוא הדיוק. כל סצינה באורך הנכון (העריכה היא של אילה בנגד) וכל מפגש מתועד בזהירות, כזו שמאפשרת לגיבורי הסרט להתמסר אך גם להתעלם ממצלמתו של ויסמן שבאחת הסצינות נדרש להתערב (הנה מחויבותו האתית של המתעד!) כאשר מצבו של אמיר מחמיר. בעיקר זהו סרט שחושף את הצד הפחות זוהר של אילת: קהילה שמתקיימת באזורים הפחות מוארים של רצועת בתי המלון שנוצצת ברקע.
סרטים כמו "מפרץ השמש" עלולים לחטוא באיזושהי אידיאליזציה של שוליים חברתיים, בהצגתה של חברת הנוודים כמייצגת של אורח חיים אותנטי, חופשי וטהור. אבל זה לא מה שקורה בסרט, שבו כל אחת מהדמויות נושאת עמה סיפור שהסרט בתבונה לא מרחיב על אודותיו, אבל מאפשר לנו להבין שמדובר במשהו שהגיבורים בורחים ממנו. קשה לחשוב על מדינת ישראל כמרחב של נדודים – ומכל מקום התפיסה של היהודי הנודד מנוגדת להגדרתה של ארץ ישראל כמושא של התיישבות, שיבה ושורשים. זהו סיפור על אנשים שנושאים עמם את בתיהם, כמו גם את הסיפורים שהובילו אותם למצבם הנוכחי, והבית הארעי מסמל את הבריחה הזו שלהם – כל אחד מסיבותיו.
"מפרץ השמש" אינו בדיוק סרט מסע. הוא סרט על אנשים שרוצים לחיות את חייהם בשקט, לכאורה משהו מנוגד בתכלית למבטה של המצלמה המתעדת. ויסמן, כמו נקרע בין הצורך לשמור על פרטיותם והתשוקה לתעד אותם, אינו כופה עליהם את מבטו, ובעיקר הוא נמנע מיצירת חמלה שעלולה להיהפך להתנשאות. במילים אחרות, הוא שומר על כבודם. כשמתחם הקרוואנים הלא חוקי מפונה לקראת סופו של הסרט, קשה לנו להישאר אדישים. אולי באמת החיים בקהילות סגורות כאלה אינם אפשריים במדינת ישראל – אלא אם מדובר ביישובי קבע מבוססים. הסרט נדמה לעיתים כמו פנטזיה של אנשים שבחרו לחיות בשוליים וגילו שזה פשוט לא אפשרי. זהו סרט יפהפה ומרגש, גם בזכות המוזיקה המלנכולית של אופיר ליבוביץ', ובעיקר מאוד עצוב. הוא שולח מבט אנושי כל כך באנשים שנורא לא רוצים שיביטו בהם, וזה פשוט נפלא.
