זמן לא רב אחרי שעברה ללונדון, מצאה את עצמה לינה דנהאם יוצאת עם חברה בוהמיינית של אמא שלה לארוחת ערב, שאליה נכנסו בזה אחר זה רוברט דה-נירו, אל פאצ'ינו, מרטין סקורסזה, הארווי קייטל ואם זה לא מספיק - ברוס ספרינגסטין. מפגש ישיר עם כל כך הרבה טסטוסטרון כריזמטי יכול להרוג גם פיל אפריקאי, שלא לדבר על אישיות חרדתית כמו דנהאם, שלא סובלת מ"תסמונת המתחזה" אלא חיה ונושמת אותו כמו חמצן. כמו כן, בפעם הקודמת שבה דנהאם נתקלה ב"סר ברוס", כפי שהיא מכנה את ספרינגסטין בספרה החדש, הייתה בזמן הזוגיות שלה עם מפיק-העל ג'ק אנטונוף, שהיה אז מעט פחות מוכר, כך שדנהאם הרגישה כמעין פרזנטורית של בן זוגה: "האהבה של ג'ק לברוס הייתה כל כך עמוקה - זה קטע של ניו ג'רזי - אז לקחתי נשימה עמוקה ותייגתי את זה בקטגוריה של חברה אוהבת".
בשנים שחלפו התברר שהפרזנטציה של דנהאם פתחה ידידות מופלאה בין ספרינגסטין לאנטונוף, ואילו היא עדיין שבורת-לב ממנו, בין השאר בגלל מערכת היחסים הקרובה מאוד שפיתח עם לורד (דנהאם לא נוקבת בשמה בספר אלא מכנה אותה "כוכבת פופ בשנות העשרה"). ובאותו ערב, כך היא מספרת לקהל שהתאסף בצהרי יום ראשון ב-Hackney Empire, תיאטרון עתיק במזרח לונדון, ספרינגסטין סיפר לה שאנטונוף "הפך מאז שנפגשנו למישהו מאוד מיוחד עבורי". דנהאם, בתגובה, פתחה ב"שלשול מילולי" - ההגדרה שלה ויש לכבד את המאמצים הכבירים שעשתה כדי להצדיק אותה - שעניינו עד כמה ה-BFF החדש שלו פירק אותה לרסיסים.
ובמקום שספרינגסטין ישחרר את עצמו לשירותים ומשם כמה שיותר רחוק מאזור האסון הזה, הוא "הביט בי בעיניים הכי עדינות שיש, עיניים שאספו לתוכם את כל הצ'ארם שצריך למלא את אביה היצירתי של האומה", כפי שכותבת דנהאם. משם התפתחה שיחה על ייסורים, אמנות וסודות שמותר לשמור גם אם אתה אמן שמצטיין בכנות. דנהאם וספרינגסטין לא נהיו חברים - לאנטונוף הוא קנה מכונית עם גג נפתח לעומת זאת - אבל דווקא בלונדון היא למדה מהאמן הכי אמריקאי שיש איך להראות למישהו שאכפת לך.
(הבליצ'רז, להקתו של ג'ק אנטונוף, מארחים את ברוס ספרינגסטין)
זה לא כנס המילניאליות הגדול בכיכובה של הכוהנת הגדולה בלי מיטה גדולה באמצע הבמה. דנהאם שוכבת עליה בכל אירוע השקה לממואר המדובר שלה, Famesick, שכבר חשף פרטים עסיסיים על צילומי "בנות", הצד האלים של אדם דרייבר, היחסים עם יתר כוכבות הסדרה, התפוררות הזוגיות עם אנטונוף וגם על התלאות הנפשיות והבריאותיות שעברו על מי שאחראית על המשפט המכונן של התקופה: "אני יכולה להיות קול של דור". היא מסבירה שממילא כתבה את רוב הספר על המיטה - ובגדול היא נכנסה אליה ב-2014 ולא ממש יצאה במשך 12 שנים. זאת כמובן הגזמה אופיינית - דנהאם ביימה וכתבה במהלך התקופה - אבל נוח להתמסר אליה כמו לכל הנוירוזות האחרות שלה, בהיותה אחד האנשים השנונים והמקוריים בתרבות הפופ של המילניום הנוכחי.
בהתאם, השיחה שערכה איתה מוניקה הייסי, סופרת מוכשרת וחברה של דנהאם, נראתה פחות כמו השקת ספר ביוגרפי ויותר כמו מפגש עם גורו שמודעת היטב למעמדה ובאותה מידה נבוכה ממנו עד אימה. מקומן של האנקדוטות נשמר בעיקר לקטעים שהקריאה בפתיחה וקשורים בעיר שבה היא מתגוררת בשנים האחרונות: הראשון תואר לעיל והשני מספר כיצד הצליחה להצית את עצמה עם ריח ריחני, בסצנה שהודהדה בסדרה "מוגזמת", שיצרה דנהאם עבור נטפליקס (ובוטלה כעבור עונה אחת למרבה הצער). לאחר מכן דנהאם אירחה שתי נשים כביכול אקראיות מהקהל, שרק במקרה נשמעו כמו קומיקאיות מקצועיות, לשיחת בנות קלילה, לרבות משחק "קיל, פאק, מארי" כשהאופציות הן סמי רחוב, תרופות מרשם ואלכוהול.
לסיום השיבה על שאלות מהקהל שנאספו מראש וניכר שסוננו בקפידה: חלקן עסקו בהתמודדות של דנהאם עם כריתת הרחם שעברה, אחרות ביקשו עצות להתגבר על תקופת רווקות מעפנה, אחת תהתה איך גיבורת "בנות" הייתה מרגישה כלפי הספר ואחרת ביקשה פרטים על פרק מיתולוגי של הסדרה, "בהלה בסנטרל פארק", שבו מארני (אליסון וויליאמס) נתקלת במקרה באקס שלה, צ'רלי (כריסטופר אבוט), והם מבלים יום ולילה סוערים. הסיפור היה הרבה פחות מעניין מהפרק.
למרות שבהחלט אפשר היה לדמיין אירוע יותר חושפני בהמשך לדברים שכתבה בספר - האם אנטונוף בגד בה עם לורד ועם מי היא בגדה באנטונוף, למשל - הפרסונה של דנהאם היא קרקס שלא מפסיק לבדר, גם מבלי לנסות לכאורה. האבחנות שלה על תרבות הפופ, שינויים פוליטיים ומערכות יחסים - ועל הקשר ביניהם – מעניינות ומצחיקות מספיק. המתח בין הכישרון הרטורי למבוכה התמידית שמלווה אותה בכל סיטואציה נשמר כאילו השנה היא עדיין 2012. מצד שני, בסיום דנהאם קמה מהמיטה ואומרת לקהל שמכיוון שמדובר באירוע של מילניאלז חייבים לסיים בסלפי, אבל אז מגיעה עוזרת הפקה ולוקחת את הטלפון כדי לבצע את המשימה, וכל מילניאל יודע שזה לא סלפי. להאנה הורבאת' זה לא היה קורה.
