"מחכים לגפרור שיצית פה אש גדולה, שישרוף את הכול ונתחיל מהתחלה. אחרי הסערה תהיה פה שממה, אחרי הסערה תהיה פה דממה". המילים הפטליסטיות האלה, המפעפעות מזעם ומחרדה קיומית, נכתבו אי אז בסוף שנות ה-90, אבל אפשר להדביק אותן גם בהקשרים עכשוויים ונראה שהן מדברות בעד עצמן. מי שכתב אותן הוא אמיר בן דוד, והן לקוחות מתוך אחד השירים בפסקול הסרט המוזיקלי הישראלי "צומת וולקן", שביים ערן ריקליס.
3 צפייה בגלריה
מה יותר ישראלי מסיפור של להקה בפריפריה, עם קצת אהבה וקצת מלחמה? מתוך המחזמר "צומת וולקן" של תיאטרון באר שבע
(צילום: רדי רובינשטיין)
הסרט יצא לאקרנים ב-1999, הצליח ללכוד את תשומת לב הקהל וזכה בפרסי אופיר. הייחוד שלו טמון בפסקול הנלווה אליו, שהלחין בן דוד יחד עם יחיאל אמסלם, קובי רכט, חיים רומנו וטל יניב, וכולל שירים בסגנון רוק של שנות ה-70. בין השירים אפשר למצוא את שיר הנושא "צומת וולקן", "דף חדש", "אחרי הסערה" או "בלוז בתי הזיקוק", והם משולבים כחלק מעלילת הסרט, שהגיע עכשיו לבמה בעיבוד של תיאטרון באר שבע, ובבימויו של אלדר גוהר גרויסמן.
"צומת וולקן" הוא שמו של פאב שכונתי בקריות, שבו נפגשת לנגן להקת צעירים מקומית בשם צופן גנטי. הזמן הוא אוקטובר 1973, קצת לפני מלחמת יום הכיפורים. אמרגן מפורסם מתל אביב מגיע כדי לשמוע את הלהקה ואולי להעניק לה את ההזדמנות לפריצה הגדולה, אבל מציע את הצ'אנס רק לסולן מיכה שלי (אורי בלופרב). שלי נקרע בין הנאמנות לחבריו לבין האפשרות להגשים את חלום התהילה. הסיפור נע סביב המשברים והדילמות בחייהם של חברי הלהקה, כשברקע כבר נשמעים פגזי המלחמה.
3 צפייה בגלריה
היה יכול לעלות בשנות ה-90, ולספק לקהל שעה וחצי של אסקפיזם. מתוך המחזמר "צומת וולקן" של תיאטרון באר שבע
(צילום: רדי רובינשטיין)
העיבוד של תיאטרון באר שבע מציע גרסה נקייה וקלאסית לסרט, שלא פורצת גבולות נועזים במיוחד ושומרת על רוח המקור. כלומר היא קלילה, מאפשרת הנאה מביצועים כיפיים של השירים, אבל באותה נשימה גם די שמרנית ולא נושאת איזו בשורה. היא אכן נותנת תחושה של סרט נעורים ניינטיזי שהועבר אל הבמה, ובאותה מידה גם הגרסה הבימתית יכלה לעלות בשנות ה-90, ולספק לקהל שעה וחצי של אסקפיזם (אולי אז לא היו קוראים לזה אסקפיזם).
עוד במדור במה:
התפאורה (רועי ואטורי) פונקציונלית ומתארת בר שכונתי, טלוויזיה קטנה ועתיקה לצד הבמה מקרינה קטעים מראיונות ונאומים של גולדה מאיר, שלפרקים עוברים להיות מוקרנים על מסך גדול - בחירה לא הכרחית, שכן אפשר להשאיר אותם בטלוויזיה ואין חובה בעוד מדיום ויזואלי. הסיפור ישראלי מאוד, וזה מתבטא אפילו במשחק, הישראלי אף הוא (מתברר שיש כזה דבר משחק ישראלי). כלומר, יש בדמויות משהו פרובינציאלי, זרוק, קצת אדיש, לא עושה עניין, והשחקנים (אינה בקלמן, יואב הייט, אביב ונטורה, אסף זגה, חיים עוז זנאתי, רועי כהן, הילה לב-ארי, דני רועי שפירא, עומר שמשוני) מעבירים זאת היטב, ועובדים יפה אחד עם השני. אורי בלופרב (וגבריאל דמידוב בדאבל קאסט) בתפקיד מיכה שלי מצויד בצ'ארם המצופה מסולן והביצועים שלו לשירים טובים ורוקיסטים.
מה יותר לוקאלי מסיפור של להקה בפריפריה, עם קצת אהבה וקצת מלחמה? אין בסיפור הזה יומרות להיות משהו גרנדיוזי, גם לא בעיבוד הבימתי - ולראיה, הלהקה לא מנגנת לייב על הבמה אלא באמצעות פלייבק, וזה מאוד חבל בהצגה שיסודותיה מושתתים על המוזיקליות שלה שהיא חלק אינטגרלי מהסיפור. לכן זה חמוד ולא מעבר. זה ישראלי, זה נאמן לדגם שכבר עבד בעבר, ולפיכך - "צומת וולקן" היא הצגה מתוקה שלא תיחרט בזיכרון, אבל תוציא אתכם עם חיוך. בימים אלה שבין הסערה לשממה - זה גם משהו להיאחז בו.
