בין האלפים שפקדו את מוזיאון תל אביב בסוף השבוע האחרון, כחלק מאירועי פסטיבל תל אביב, זכו 500 איש לראות מפגש יוצא-דופן על הבמה של אולם רקנאטי - שלומי שבן ושלמה גרוניך יחד על במה אחת. במהלך ההופעה הקהל נעמד על רגליו שלוש (!) פעמים ומחא כפיים בלי סוף. נדמה שהמופע יכול להימשך עוד שעות ארוכות - הקהל בעניין.
שלומי שבן ושלמה גרוניך מבצעים את ״ציור״ בפסטיבל תל אביב
(צילום: באדיבות פסטיבל תל אביב)
לראות את גרוניך סוחף את הקהל עם מיטב להיטיו - בידיעה שהוא מתמודד עם דמנציה ושיתף לאחרונה במורכבות שהמחלה מביאה עימה - זו עדות חיה ועוצמתית לכוחה של המוזיקה. האופן שבו השניים חלקו את הבמה - כל אחד בצד אחר שלה על פסנתר כנף משלו - בקשב ובהרמוניה מושלמת כשהם מלווים זה את זה, ריגש את המאזינים באולם שלא הפסיקו להריע, ושם זרקור על הדמיון וההשראה שזורמת ביניהם.
את הקו המחבר בין שני המוזיקאים אפשר היה להרגיש לאורך כל הביצועים המשותפים: מ"ערב לזכרי", שלקוח מאלבום הבכורה של שבן שנשא את שמו, דרך "ציור" המצמרר והמופתי של גרוניך וכספי מ-1973 (שהגיע, באופן סימבולי, אחרי "קדישמן" של שבן) וגם ב"שיר אהבה טרי" - כשגרוניך "לחש" לקהל את המילים, אפילו שלא היה בכך צורך, כפי ששבן ניסה להגיד לו. הדינמיקה המוצלחת המשיכה גם בביצועים אופטימיים יותר - כמו ב"שירים פשוטים", או ברגעים שהם התרפקו על האהבה המשותפת והמורכבת שלהם לעיר ב"יש לי סימפטיה" שבוצע בהחלטה ספונטנית.
שבן לא הוריד את העיניים מגרוניך לאורך כל הביצוע, ונתן לאורח שלו להוביל. התקשורת מלאת החמלה והקשב הזו העניקה הצצה לרגע נדיר ויפה בין שני מקצוענים. זה לא עוד רגע שבו מוזיקאים עושים קסמים על הפסנתר, כי דווקא הרגעים שבהם שבן לא ניגן, אלא רק רפרף באוויר עם האצבעות, נגעו לליבי והעידו על הכבוד האדיר שהוא רוחש לשותף שלו.
הביצוע שנתן בוקס בבטן - והקאברים לבילי אייליש ולנה דל ריי
מלבד המופע הזה, שהיה לאחת מגולות הכותרת בפסטיבל, שבן גם היה האוצר האמנותי של כל האירוע בתמיכת עיריית תל אביב - ששילב אמנות, מוזיקה ומחול, והתרחש גם בהיכל התרבות ובבארבי. לאורך כל סוף השבוע, המוזיאון אירח מופעים באולמות השונים, בחצר ובגלריות, והזמין את הקהל - מהמבוגרים שהגיעו למופעים המוקדמים ועד תיכוניסטים שהשתלטו על המוזיאון אחרי חצות - לשוטט בין התערוכות, להשתתף בפעילויות ולהתמלא בהשראה.
על אותו אולם שהופיע בו שבן בשעות הצוהריים, השתלט באותו הערב קהל צעיר שהגיע למופע "ג'ימבו ג'אז". כבר בפתח האירוע, ג'ימבו ג'יי (לטובת אלה שחיים מתחת לסלע - שם הבמה של הראפר והיוצר עומר הברון) עשה גילוי נאות: זה יותר משחק מילים מאשר מופע ג'אז. עבור הקהל שהקופירייטינג בלבל אותו - ג'ימבו התנצל, עבור המעריצים השרופים שבאים אחריו לכל מקום זו הייתה הזדמנות מעניינת לשמוע את השירים האהובים בעיבודים מוזיקליים חריפים, ועבור מי שלא מכיר אותם - זו הייתה הזדמנות מצוינת לראות מקצוען בפעולה.
7 צפייה בגלריה
הזדמנות מעניינת לשמוע את השירים האהובים בעיבודים מוזיקליים חריפים. ג'ימבו ג'יי בפסטיבל תל אביב
(צילום: גיל רובינשטיין)
גם כשהוא מגובה במוזיקאים מדהימים (בראשם אמיתי קורץ על הבס, העיבודים והניהול המוזיקלי, וסתיו אחאי המהפנטת על הפסנתר) שעושים עבודה מדהימה, הפוקוס נשאר לפני הכול על המילים והטקסטים המושחזים שהמוזיקאי תופר כבר עשור. ג׳ימבו עושה כבוד אדיר למילה הכתובה ולשפה בכלל (ר"ע "אמא", שיר קינה לאובדן השפה העברית שהיה לאחד הביצועים המהפנטים בערב הזה), כיוצר שאיכשהו מצליח להבין את כל הטרלול שקורה פה באופן ביקורתי, רגיש ואמיתי. וברגעים שהבאלאנס לא אחיד ועולה על השירה - הקהל פשוט נסחף עם המוזיקה.
ג'ימבו תמיד היה כותב אמיץ שמדבר על הדברים שאנשים מעדיפים להתעלם מהם, החל מ"במקום בו אני גר" שמסתכל לחיים המוטרפים בישראל בלבן של העיניים, ו"סלט" שמדבר את האמת על המציאות כאן כמו בוקס בבטן. היופי בערב הזה הוא שהעיבודים המיוחדים רק מעניקים עוד תנופה למילים החדות, ומשאירים את הקהל - שהגיע רעב מאוד מהבית לפי הריקודים והשירה בכיסאות - עם תיאבון לכמה שיותר ממנו.
ברגעים שהמוזיקה עצרה, ג׳ימבו הרשה לעצמו גם לחלוק עם הקהל כמה פיסות מציאות מטלטלות שמחכות למאזינים באלבום הבא - וגם בספוקן-וורד הוא לא אכזב. כשהגיע בסוף הערב הביצוע היפהפה ל"מפרש לבן", שמצליח להיות הכי אמיתי וכואב גם בלי לפגוע באופטימיות שיוצאת מתוכו, כבר לא נשאר לאף אחד אוויר. אבל בקטע טוב, מטלטל, מחייה.
בין הלו״ז הצפוף באולמות, הקהל שהמתין בחצר נהנה מהופעה של גארדן סיטי מובמנט ובירה, לפני התחנה הבאה לערב זה - עלמה גוב ושירים של אחרים. בקהל - בעיקר מעריצות ומעריצים, שבאו לשמוע מהפלייליסט האישי של הזמרת הצעירה. בהתאם לכתיבה הרגישה וראיית העולם מלאת הדימויים, גם קטלוג ההשראה של גוב מגוון.
גוב בנתה ארוחה עשירה שמורכבת מגיבורי התרבות המקומיים שלה - רונה קינן, אלון עדר, שלומי שבן ומוניקה סקס, דרך עצירות אצל החשודות המיידיות מעבר לים - לנה דל ריי ובילי אייליש, ועד להשכלה מהבית - "חור בלבנה" של רוקפור ו"אם כבר לבד…" של החברים של נטאשה. בערב שכולו קאברים, הצטרפו גם לא מעט אורחים - ניר כנען, דניאל יצחקי, יובל גוב ומיקה טל שהפליאה בקול עוצמתי בקאבר המשותף של השתיים ל-Godspeed של פרנק אושן. הפורמט יצר מפגש קרוב בין זמרת-יוצרת לגרעין המעריצים שלה, והצצה לרגעים האינטימיים האהובים עליה - שבהם היא מנגנת בפסנתר את השירים שהיא הכי אוהבת.
אל תנסו את זה בבית
למחרת בבוקר, המוזיאון שוב שינה את פניו - והפעם, התמלא בילדים שהגיעו לתוכנית מותאמת ובקהל סקרן שהגיע לחוויה מסוג אחר - שיעור גאגא בהנחיית אוהד נהרין ובליווי - איך לא - שלומי שבן על הפסנתר. למי שלא מכירגאגא היא שיטת תנועה שפיתח נהרין, מנהלה האמנותי של להקת בת שבע, שפונה לכולם - רקדנים וגם כאלה שלא רקדו מעולם, ומפתחת גמישות וחוזק כשהיא מאתגרת קיבעון שקיים בגוף.
עבור כחצי מהנוכחים - זה היה שיעור גאגא ראשון בחיים, אבל לפי החיוכים, הזיעה והמאמץ הרב שהושקע באולם אלשטיין שהוסב לסטודיו לריקוד - הוא גם היה חוויה מוצלחת במיוחד. היופי בגאגא הוא שכלל המשתתפים יכולים למלא אחר ההוראות - הן פשוטות ולקוחות מדימויים מוכרים, והקושי הפיזי תלוי ביכולות הגוף. "שיעור גאגא הוא כמו ספינה שיוצאת להפלגה", אמר נהרין בתחילת השיעור, ואכן - ברגע שהספינה יצאה - אי-אפשר לתפוס אותה. אל תנסו את זה בבית.
7 צפייה בגלריה
כל אחד יכול לרקוד. שיעור גאגא עם אוהד נהרין בליווי שלומי שבן בפסטיבל תל אביב
(צילום: גיל רובינשטיין)
התנועות בנויות בחוכמה זו על זו, ותחושת השחרור המרחב מבוססת על אמון וכבוד במרחב - נהרין ביקש מהנוכחים להימנע מצילום, וההוראות מזמינות לשחרר מהבושה שתנועה - מפתיעה או מוזרה - עשויה להביא: כולנו באנו במטרה לזוז, לחקור וגם ליהנות. כששבן, שליווה את השיעור בנגינה חיה, נהנה יותר מדי על הפסנתר - נהרין החזיר לעצמו מהשליטה, וגם הסיטואציה הזו הייתה משעשעת. בתום שעה של תנועה במרחב, שעברה מהר מדי, הבנתי באיזה אופן ההתנסות הזו הייתה מדיטטיבית ומיוחדת. זו הייתה שעה לא צפויה, שבה זכיתי לזוז כמו שלא זזתי מעולם, ושעושה חשק לרקוד.
הרבה יותר מטיפת מזל: המסיבה של זהבה בן
כבר בתחילת ההופעה של זהבה בן בבארבי - שחתמה את הפסטיבל - אפשר היה להבין שלפנינו ערב נוסטלגי של קריירה מרשימה עם להיטי ענק, וזמרת אחת שצמחה בבאר שבע ונחתה במיינסטרים הישראלי. את בן כולם אהבו לחבק, לבכות איתה, לרקוד, והפסיפס המוזיקלי שלה השתקף היטב גם בקהל שהגיע: מגוון, צעיר, מבוגר, היפסטרי, שבא לחגוג יחד איתה יום הולדת 57 ולהראות לה שיש לה בחיים יותר מטיפת מזל.
קובי פרץ וזהבה בן מבצעים את ״יחד״ ומושיק עפיה מבצע את ״צרות של אוהבים״ בבארבי
(צילום: באדיבות פסטיבל תל אביב)
הפתיחה המושלמת עם "אהבה כזו" שכתב לה עידן רייכל, היא אולי תמצית הזהבה-בן. אהבה שכבר לא מוצאים, דמעות שהופכות לשיר ומנגינה, ולב שיוצא אליה בכל פעם שהיא פותחת את הפה. במשך קצת יותר משעה וחצי היא הצליחה להכניס להיטי ענק שלה, לתת עוד ספוט לשירים שפחות תפסו, לשיר "מעליות" ו"הפרח בגני" עם דודו טסה, לארח את קובי פרץ שייתן בזמבורה, לשיר יחד עם מושיק עפיה את הדואט החדש שלהם, לגרות עם "אינתא עומרי" של אום כולתום וגם להעלות לבמה את הבן שלה, בן, ששר יחד איתה את "חיים שלי", שהראה שגם הילד גדל בבית על מוזיקה טורקית כבדה.
לבן (האמא) יש מניות זהב במוזיקה הישראלית. סיפור החיים שלה, העליות והירידות, נעלמו לערב מזוקק אחד שהסביר מדוע היא כבר יותר מ-35 שנה קול נוגע, מצמרר, מרקיד ומחשמל, וכמו שסיכם את זה יפה קובי פרץ: "זהבה היא החיים של העם".
