בשנת 1995 גייס ערוץ הכבלים האמריקאי הנידח קומדי סנטרל שתי נשים: מדלן סמית'ברג וליז ווינסטד, וביקש מהן ליצור תוכנית שתהיה פארודיה על מהדורות של חדשות לילית. לווינסטד כבר היה בראש רעיון שהגיע אליה בלילה הראשון של מלחמת המפרץ ב-1991. היא יצאה אז לדייט עם בחור שלקח אותה לבר ספורט בניו יורק, רק שבמקום משחק פרצה לשידור מלחמה.
מתוך "הדיילי שואו"
״היו כל כך הרבה עיתונאים צעירים וחתיכים על גגות בבגדד״, סיפרה ווינסטד שנים אחר כך, ״והייתה גרפיקה והייתה נעימת נושא. אמרתי לעצמי, ׳הם מדווחים על מלחמה או מנסים למכור לי אותה?׳ זה הרגיש כל כך מתוזמר. חמש דקות אחר כך, הדייט שלי אמר, ׳זה מדהים׳, ואני רק התעצבנתי יותר ויותר. התחלתי לחשוב על תוכנית שנראית בדיוק כמו החדשות, אבל עושה סאטירה על החדשות. מה אם נעמיד פנים שאנחנו עיתונאים אמיתיים עם גישה רצינית ומלאה בחשיבות עצמית, אבל נגיד דברים שיגחיכו את כל התרבות הזו. זה היה הרגע שבו ׳הדיילי שואו׳ נולדה׳״.
היום (רביעי) מציינים 30 שנה לתוכנית הראשונה של "הדיילי שואו", שהתחילה כתוכנית סאטירה שולית בערוץ שולי עוד יותר, ומביטה עכשיו לאחור לא רק כהצלחה אדירה מכל בחינה, אלא גם כמחזיקת הגביע הקדוש של כל יצירת תרבות: היא שינתה את העולם. כאשר היא עלתה לראשונה ב-22 ביולי 1996, אף אחד לא חשב שהשילוב של סאטירה וענייני אקטואליה יהפוך לאחת מצורות ההומור המשפיעות ביותר בטלוויזיה האמריקאית. 30 שנה אחרי, כמעט כל תכנית סאטירה היום - כולל בישראל - עומדת על הכתפיים של "הדיילי שואו", או לפחות שאבה ממנה השראה.
לפני עלייתה, הסאטירה הפוליטית בארצות הברית הייתה בעיקר פירורי לחם מפוזרים פה ושם. בשנות ה-60 הייתה The Smothers Brothers Comedy Hour, בהנחיית האחים תומאס ודיק סמוטרס, מדורת שבט של ביקורת חריפה על מלחמת וייטנאם ותמיכה במאבק לשוויון זכויות האזרח. למרות רייטינג גבוה מאוד, CBS ביטלה אותה. הגרסה האמריקאית לתוכנית הסאטירה הבריטית That Was the Week That Was החזיקה מעמד זמן קצר, וגם אותה הרשת המשדרת NBC, לא אהבה. ג׳וני קרסון הביא קצת פוליטיקה למונולוג של ה"טונייט שואו", Politically Incorrect של ביל מאהר בגרסה הישנה עזרה לדחוף את הגבולות ופינת ה-Weekend update ב"סטרדיי נייט לייב" הכניסה מעט אקטואליה לתוכנית שבדרך כלל העדיפה סאטירה רכה מאוד.
"הדיילי שואו" גם פרצה את כל המגבלות של עיסוק אך ורק בחדשות פוליטיות, וגם הצליחה לחדור למיינסטרים היישר מתוך ערוץ הנישה. כמעט כל תכנית סאטירה שעלתה לאוויר במאה ה-21 שאבה משהו, או הכול, מ"הדיילי שואו". ספק גדול אם תוכניות ישראליות כמו "משחק מכור" עם עינב גלילי, "מצב האומה" של ליאור שליין ו"פעם בשבוע עם תם אהרון" היו קיימות בלעדיה.
היום, כאמור, התוכנית חוגגת שלושה עשורים שבהם היא מלווה את הפוליטיקה האמריקאית בעידן המטופש ביותר שלה. בכל הזמן הזה היו לה רק שלושה מגישים קבועים, שזה הרבה פחות ממספר התקפי החרדה שעברו על ארצות הברית, ואם להתבסס על נתוני הרייטינג העכשוויים שלה - היא לא הולכת בקרוב לשום מקום.
ואז הגיע ג'ון
את התוכנית הראשונה של "הדיילי שואו" הנחה קרייג קילבורן, מגיש שהגיע מערוץ הספורט ESPN, והיא החלה כתשובה לעלייה החדה במינון החדשות בטלוויזיה האמריקאית של אמצע שנות ה-90 - אפילו עוד לפני בוא פוקס ניוז. קילבורן עלה לשידור בעולם שבו המילה "סטרימינג" עוד לא הייתה קיימת. "מקארנה" הושמע ברדיו 24 שעות ביממה. לא היה פייסבוק. זה היה לפני מוניקה לווינסקי, 11 בספטמבר, מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה, נשיא שחור ראשון, קריסה מוחלטת של המציאות, איש נדל״ן ומגיש תוכנית ריאליטי מפוקפק בבית הלבן, ומגפה עולמית.
כבר בהתחלה גנבו מדלן סמית'ברג וליז ווינסטד מ"בוקר טוב אמריקה" את הכותב הצעיר סטיבן קולבר, ומאוחר יותר התקשרו לסוכן שלו ושאלו אם יש לו עוד מישהו בדיוק כמו קולבר. הוא שלח אליהן את הכישרון האלמוני, סטיב קארל. הבאזז סביב "הדיילי שואו" עבר מפה לאוזן, אבל היא נותרה תוכנית שולית, בין היתר כי קילבורן לא הביא איתו שום דבר מיוחד. הוא קרא היטב את הבדיחות מהטלפרומפטר, אבל העדיף שהתוכנית לא תעסוק במה שהגדיר כ"סיפורים מהעמוד הראשון". אחרי לא מעט פיצוצים מאחורי הקלעים, ווינסטד עזבה ואחריה גם קילבורן עצמו, שחתם על חוזה ב-CBS מבלי להודיע לאנשים בקומדי סנטרל. אלה כמובן רתחו, אבל להגיד שמעז יצא כאן מתוק, זו קלישאה לא מספקת.
עכשיו היה צריך למצוא מחליף. ראשי הערוץ שמו עין על סטנדאפיסט צעיר שהגיש תכנית אירוח קצרת-מועד ב-MTV, והפסיד לקונאן או'בריאן בתחרות על הגשת תכנית הלילה המאוחרת ב-NBC. בקומדי סנטרל חשבו שהוא קצת מחוץ ליכולת ההשגה שלהם כי הוא בכלל רוצה להיות כוכב הוליוודי, אבל הם הרימו טלפון וקבעו פגישה עם ג'ון סטיוארט. השאר הוא חתיכת היסטוריה.
בכלל רצה להיות כוכב הוליוודי. מתוך "הדיילי שואו"
(צילום: Scott Gries/Getty Images for The Daily Show)
סטיוארט ערך את הופעת הבכורה ב-11 בינואר 1999. הכותרת הראשונה שלו עסקה במשפט ההדחה של ביל קלינטון בסנאט. האורח הראשון שלו היה מייקל ג'יי פוקס, אז הכוכב הגדול ביותר בטלוויזיה. מהשנייה הראשונה היה ברור כי "הדיילי שואו" כבר לא בקנזס יותר. סטיוארט אומנם היה קומיקאי שהגיש תוכנית שנכתבה בידי קומיקאים, אבל התשוקה הפוליטית בערה בו. וכך "הדיילי שואו" הפסיקה לפחד מתפוחי אדמה לוהטים והחלה להתנפל עליהם.
הבחירות לנשיאות הכל-כך שנויות במחלוקת בשנת 2000 היו הרגע שבו הפכה התוכנית מפיסת נישה, למשהו שחייבים לראות כדי להבין על מה מדברים ליד הברזייה בעבודה. היה פעם קטע כזה. במשך 34 ימי הספירה החוזרת של הקולות בפלורידה ועד החלטת בית המשפט העליון להעניק את הניצחון לג׳ורג׳ בוש הבן על אל גור, התיישבו האמריקאים כל לילה לראות את ג׳ון סטיוארט עושה שמות באבסורד המוחלט. כשהסתיימה הפרשה, "הדיילי שואו" לא הביטה יותר לאחור.
להבדיל מ"סטרדיי נייט לייב", למשל, "הדיילי שואו" אף פעם לא חיפשה רק להצחיק, או אפילו לא רק לעשות סאטירה. המודעות הפוליטית של סטיוארט הייתה בשמיים. הוא הטיל ספק קבוע במודיעין ובמניעים שהובילו למלחמת עיראק, העביר לילות בעיסוק במשבר המשכנתאות שהביא לקריסה הכלכלית של 2008, ועל תאוות הימין האמריקאי למלחמה נגד איראן דיבר בערך מיומו הראשון בתוכנית בסוף המאה ה-20.
המודעות הפוליטית של סטיוארט הייתה בשמיים. מתוך "הדיילי שואו"
(צילום: Scott Gries/Getty Images for The Daily Show)
"הדיילי שואו" גם הצליחה לגרום לחדשות רעילות יומיומיות להרגיש קצת פחות כמו סיבה לתקוע מזלג בצוואר. סטיוארט העביר עם אמריקה את ה-11 בספטמבר, את המלחמה בעיראק ואת הצלילה של ארצות הברית למחילת הארנב. וכשסטיוארט לא אהב משהו, או מישהו, הוא טיפס עליהם ולא ירד. זה נכון לטינה העצומה שלו כלפי פוקס ניוז והאקוסיסטם של תקשורת הימין בארה"ב, וגם לטינה העצומה לא פחות כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"הדיילי שואו" התפתחה לאט והיה לה זמן למצוא קול. בדרך היא הוציאה לעולם את הספין-אוף "דו״ח קולבר", שנוצר מפינה קבועה של סטיבן קולבר שבה עשה פרודיה על המגיש השמרן המפורסם ביל או׳ריילי. משם צמח קולבר עד להגשת תוכנית הלילה של CBS, שממנה פוטר השנה, באופן אבסורדי מסיבות פוליטיות. והיא גם הוציאה מתוכה את ג'ון אוליבר, שמדי שנה מנקה את שולחנות פרסי האמי עם Last Week Tonight שלו.
נולד ב"דיילי שואו". סטיבן קולבר מתוך תוכנית "הלייט שואו" האחרונה
(צילום מסך: באדיבות CBS)
פופולריות עקבית
כשג׳ון סטיוארט עזב ב-2015, אחרי 16 שנים וחצי, נדמה היה שזו מכת מוות לתוכנית, אבל המחליף שלו, טרבור נואה, התגלה כהברקה. הצופים לא עזבו. סטיוארט ניסה לעשות תוכנית באפל TV פלוס, אבל גילה שסטרימר של חברת ענק שתלויה בעסקים עם סין, יש לה חלומות בינה מלאכותית ולא רוצה להרגיז את דונלד טראמפ לפני הבחירות, לא מוכן להשמיע ביקורת על סין ועל בינה מלאכותית ועל דונלד טראמפ. התוכנית "הבעיה עם ג׳ון סטיוארט" החזיקה מעמד שנתיים ובוטלה במפתיע לפני העונה השלישית באוקטובר 2023.
הקהל נשאר. מתוך "הדיילי שואו"
(צילום: Scott Gries/Getty Images for The Daily Show)
סטיוארט הבין שיש כנראה רק מקום אחד שבו הוא יכול להגיד מה שירצה, וחזר הביתה. אומנם רק לערב אחד בשבוע, אבל זה מספיק. בימי שני, שבהם סטיוארט מגיש, "הדיילי שואו" היא עכשיו תוכנית הלילה מספר 1 באמריקה בקרב צופים צעירים, שזה הישג באמת יוצא דופן בהתחשב בכך שצעירים לא רואים יותר טלוויזיה. ברבע השני של 2026 היא רשמה את הרייטינג הגבוה ביותר שלה מזה תשע שנים.
ג׳ון סטיוארט תמיד אמר, ובצדק, שהוא בדרן ולא עיתונאי, מה שלא מנע מצופים להפוך את "הדיילי שואו" לחלק מתפריט החדשות שלהם. ההבדל הוא שהם זכרו שהם לא באמת רואים חדשות. לא בטוח שהמונח "פייק ניוז" הומצא על ידי התוכנית, אבל היא הייתה זו שהפכה אותו למטבע לשון, כדרך להבהיר למי שמתבלבל שזו לא באמת תכנית חדשות. היום "פייק ניוז" הוא סתם שם גנרי לכל דיווח שלא תואם את המציאות האלטרנטיבית של דונלד טראמפ, ו-30 שנה אחרי, "הדיילי שואו" ממשיכה להיות אחת היצירות התרבותיות היחידות במיינסטרים האמריקאי שצורחת כי האנשים שמנהלים את ארצות הברית ערומים.
