אחד האנשים שכנראה עומדים לבלוט על השטיח האדום בעונת הפרסים הממשמשת הוא הארי טרנר, חייל בריטי בדימוס בן 29, הלום קרב מאפגניסטן, גיבור הסרט התיעודי "חתול הפרא". ולמרות כל הכוכבים והכוכבות הזוהרים שיצעדו על השטיח, קשה יהיה להתעלם מטרנר. קרוב לוודאי שאנשי התקשורת שמסקרים את הטקס ישאלו אותו מה פשר הקעקוע האימתני והמרשים שמקשט את צווארו - קהאן, חתול בר מיערות פרו, שעזר לו להתמודד עם הטראומות של השירות הצבאי והשלכותיהן ומצא את מותו במלכודת ציידים.
3 צפייה בגלריה
מתוך "חתול פרא"
מתוך "חתול פרא"
הארי וקיאנו בג'ונגל בפרו. מתוך "חתול הפרא"
(צילום: באדיבות Amazon Studios)
"קעקעתי את קהאן על הצוואר כך שהסיפור שלו ייזכר. ושכשישאלו אותי מה זה הקעקוע הזה שיש ל על הצוואר, אוכל לספר את הסיפור שלו", חשף טרנר בריאיון חוצה יבשות שערכתי איתו. "לאחרונה אני נמצא בלוס אנג'לס בסבב הקרנות כדי לקדם את הסרט, ליצור קשרים ולהפיץ אותו כמה שרק אפשר. בין היתר הצגתי את 'חתול הפרא' לוועדה של טקס האוסקר ושל פרסי הבאפט"א. אני לא מחפש לקבל פרס, אבל אם הסרט יזכה זה יהיה מדהים. בסופו של דבר מדובר בדובדבן שבקצפת, כי קיבלתי הרבה תגובות חיוביות על הסרט, וזה כבר היה נהדר".
בינתיים, בדרך לאוסקר עוצרים במעלות תרשיחא. "חתול הפרא" יוקרן בבכורה ארצית בשישי הקרוב (4 בנובמבר, בשעה 18:45) בפסטיבל דוקאביב גליל.
(צפו בקטע מתוך הסרט "חתול הפרא")

"באפגניסטן עשיתי דברים שבני 18 לא אמורים לעשות"

הסרט, אותו ביימו מליסה לש וטרבור בק פרוסט, נרכש על ידי אמזון תמורת 20 מיליון דולר – כמעט סכום שיא לסרט תיעודי, והחל מה-30 בדצמבר הוא יהיה זמין בשירות הסטרימינג אמזון פריים, וכך הקהל הרחב יתוודע לסיפורו החזק והמטלטל של טרנר. "אבי שירת כקצין בצי הבריטי ועברנו ממקום למקום", משחזר טרנר. "ואז אבא החליט לעזוב את הצי ולעבור לעבודה של שמונה עד ארבע כדי שלא יפספס את הילדות שלי ושל אחותי. השתקענו באסקס, 45 דקות מזרחית ללונדון, שם רכשתי חברים. התעסקתי בגלישה על סקייטבורד, הסתבכתי בכל מיני צרות ושטויות. ואז כשסיימתי תיכון - בקושי - לא ידעתי לאן ללכת. יכולתי ללכת ללמוד בקולג' או לעבוד, אבל פשוט לא רציתי לא את זה ולא את זה".
לריאיונות נוספים:
עד שהחליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, טרנר התקבל לעבוד במטבח של מסעדה. "המשכתי להתעסק בסקייטבורד ולמצוא את עצמי בצרות כאלה ואחרות", הוא מספר. "ואז יום אחד אבא אמר שכדאי שאצטרף לצי. חשבתי שזה ממש לא בשבילי. ואז כמה ימים אחרי השיחה שלנו, חשבתי וחקרתי קצת את הנושא והחלטתי להתגייס לצבא הבריטי. יומיים אחרי יום הולדת 18, התחלתי אימונים שנמשכו שישה חודשים, וב-2012 נשלחתי לאפגניסטן. זה היה זריז ולא ממש עיכלתי את זה כמו שצריך. באפגניסטן עשיתי כל מיני דברים שילדים בני 19-18 לא ממש אמורים לעשות. השירות שם ללא ספק שינה אותי".
טרנר והקעקוע הבולט של קהאן על צווארו
מה קרה באפגניסטן שכל כך טלטל אותך? "חוויתי וראיתי המון מוות והרס מסביבי, אבל מה שהכי שבר אותי היו הילדים שנהרגו, וזה פגע בי עמוקות. אני חושב שזה פוגע בכל אדם, לראות אנשים מתים ובמיוחד ילדים. הגעתי לצבא במחשבה ובמטרה שנעשה טוב ונשנה לטובה את חיי העם האפגני. ויצאתי בתחושה שלא ממש עשינו את זה. במהלך השירות, אני וחבריי היינו חדורי אידיאלים ותקווה וניסינו לעבוד עם המשטרה הלאומית של אפגניסטן ועם הצבא המקומי, אבל השחיתות בתוך הארגונים הללו הייתה אדירה. זה הרגיש כאילו כל שעת עבודה שהשקענו הייתה לחינם, בגלל שלאפגנים לא היה אכפת - הם לא רצו שום דבר שניסינו להציע להם. יצא שמה שלא עשינו, תמיד חזרנו לנקודת ההתחלה. היה שובר לב לראות אנשים תמימים נרצחים, בלי שום סיבה בעצם".
איבדת גם חברים? "ארבעה אנשים בגדוד שלי נהרגו, זה היה קשה בגלל שעבדנו יחד. ראיתי המון מוות גם בגדודים אחרים. למעשה, אחרי שמישהו נהרג קרה דבר מוזר: לא משנה באיזה תפקיד או מחלקה היה ההרוג – היו עורכים בגדוד סעודה ענקית לזכרו. כולם עפו על הסעודה הזו, כי כולם רצו לאכול סוף סוף ארוחה גדולה אחרי שעד אותו רגע הסתמכנו על מנות קרב. ואז כל עשרה ימים או שבועיים נהרג מישהו, וכולם היו אומרים: 'יש, אנחנו מקבלים יותר אוכל!'. אבל אני אמרתי להם שזה ממש לא בסדר, מאחר ואנחנו אוכלים ונהנים בגלל שמישהו מת – וזה לא הוגן. אבל המנטליות של הצבא היא שחייבים להמשיך, לא משנה מי מת, או אם אתה פצוע או חולה. זה לא משנה. פשוט ממשיכים הלאה. זה היה משהו שהתקשיתי להבין".
אחרי חצי שנה באפגניסטן, טרנר שב למולדתו, ומהר מאוד הדיכאון התפרץ והוא נאלץ להתמודד עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). "הציבו אותי לשרת במרחק ארבע שעות מבית הוריי ואז עוד היו לי תקוות גדולות, בגלל ששרדתי, נשארתי בחיים וזכיתי לראות את המשפחה שלי. אבל אחרי כמה חודשים, שקעתי בדיכאון עמוק. שתיתי המון, בכמויות. הסתבכתי בקטטות כל הזמן ולא ממש הצלחתי להתמודד עם המציאות. אחרי שהסתבכתי בקטטה אחת רצינית, הבנתי שאני לא רוצה להיות הבן אדם הזה שכל הזמן רב ומתעמת עם אחרים והחלטתי להפסיק לשתות. אבל להפסיק לשתות בצבא זה קשוח, כי כולם לוגמים אלכוהול. התרחקתי מכמה חברים שניסו ללחוץ עליי לחזור לשתות. אמרתי להם: 'תראו, הייתי רוצה לשתות, אבל אני נהיה אדם נורא כשאני משתכר'".
טרנר לפני כעשור, מעט אחרי שהתגייס לצבא הבריטי
טרנר בחר להשתחרר מהצבא ולהרחיק עד הג'ונגלים של דרום אמריקה כדי למצוא מזור לנפשו ולהתמודד עם השדים שטרדו את שלוותו. "רציתי לברוח ולעזוב את אנגליה נואשות", הוא מתוודה. "תמיד אהבתי את הטבע ובעלי חיים, במיוחד נחשים, צפרדעים ולטאות, אז מבחינתי לא היה מקום טוב יותר לפנות אליו מיערות האמזונס. אז יום אחד פשוט הקלדתי בגוגל: 'עבודת התנדבות באמזונס' ומצאתי מקום שנקרא "פאונה פוראבר" (Fauna Forever) בפרו. נסעתי בלי שידעתי איזו שפה מדברים שם ובאיזה מטבע משתמשים. באחד הימים יצאתי לדוג עם בני המקום, פתאום עלתה בי התהייה למה בעצם אני רוצה להתאבד, למה אני כל כך כועס ולמה אצורה בי כל כך הרבה שנאה. הבנתי שאני רוצה להמשיך לחיות".
מה היה בג'ונגל שגרם לך לרצות לחיות? "לראות את חיות הבר, לחוות את השקט בלי טלפון ולפטופ והקשר הזה לטבע הם מה שבאמת גרמו לי לחשוב שאני חייב להמשיך לחיות. לשרוד. אפילו רציתי לחזור הביתה לאנגליה, לבלות עם המשפחה, למצוא עבודה. אבל כשחזרתי שוב נפלתי לדיכאון. אז מכרתי את הכול, אפילו את הנעליים שלי - רק כדי להרוויח כסף. מצאתי שוב עבודה במטבח של מסעדה ועבדתי 16 שעות ביום, רק כדי לחסוך. ברגע שהיה לי מספיק כסף קניתי כרטיס לכיוון אחד לפרו. הפעם נשארתי לכמה שנים טובות וכך נכנס האוצלוט (חתול בר מסוג נמרון, א"ק) הראשון לחיי: קהאן. זה היה מסוג המפגשים שמוכיח שלכל דבר יש סיבה. הסתובבתי לאורכו ולרוחבו של הג'ונגל לצידו של קהאן. אני לא מכיר אף אדם אחר בן 21 שחי את החיים שאני חייתי. החלטתי לתעד במצלמה את המסע עם קהאן, כי זו הייתה תקופה מטורפת וחשובה מבחינתי. ואז קהאן נהרג בגלל מלכודת של ציידים לא חוקיים".
3 צפייה בגלריה
מתוך "חתול פרא"
מתוך "חתול פרא"
"לכל דבר יש סיבה". מתוך "חתול הפרא"
(צילום: באדיבות Amazon Studios)
זה בוודאי היה רגע קשה במיוחד כשראית את המוות של קהאן. "הרגשתי כאילו ירו כדור ממש על ידי. בעקבות המוות שלו חוויתי פלאשבקים לאפגניסטן. כל כך כעסתי ופחדתי. הייתי נסער, לא היה לי מושג מה קרה בכלל. כמובן שהייתי צריך לקבור אותו ואלו היו הימים הכי קשים בחיים שלי. לא ישנתי ולא אכלתי במשך שלושה ימים. הייתי אבוד ומאוד מדוכא. לא תיפקדתי. טסתי לאוסטרליה, בגלל שהייתי חייב לברוח ולחוות משהו שונה. בסוף שבתי לפרו, כי הרגשתי שאפילו שקהאן מת ואפילו שאני כועס על המקום, עדיין לא סיימתי שם את ענייני, למרות שלא לגמרי הבנתי בדיוק מה הם".
למזלו של טרנר, אוצלוט אחר התפרץ לחייו - קיאנו, שנולד בשבי. "למותו של קהאן יש משמעות - הוא מת כדי שיהיו לי הכוח והאנרגיה להמשיך קדימה עם קיאנו ולסייע לו. הרגשתי שאני חייב לגדל אותו - לא רק בשביל קיאנו, אלא גם בשביל קהאן ובשבילי. גידלתי את קיאנו במסגרת פרויקט השבת בעלי החיים אל הטבע, כדי שיהיה חתול בר, ולימדתי אותו לצוד כדי שיוכל לצאת לג'ונגל ולשרוד. כשהייתי צריך בסופו של דבר להיפרד מקיאנו, זה היה רגע יפה וקשה בו זמנית. ידעתי שהוא יהיה חייב ללכת כי זו מהות הפרויקט. קיאנו היה הולך בג'ונגל חמישה-שישה ימים ואז חוזר ליום אחד, וכך הלאה, עד שבאמת הפך לחתול פרא. אני מתגעגע אליו כל יום. הוא היה כמו הבן שלי".
טרנר מעיד שהוא מתגעגע גם לקהאן וחושב עליו כל הזמן. "כמובן שלאבד חיה זה דבר מחריד, ולהיפרד זה דבר נורא לא פחות. אבל כשאתה מצליח כמו שאני הצלחתי עם קיאנו, זו אחת התחושות הכי מדהימות שיש. על הצוואר קעקעתי את הפנים של קהאן. ואילו את החברבורות של קיאנו קעקעתי על הגב. למה חברבורות? אוצלוטים נראים דומה וכשאתה מקעקע אותם, אתה לא רוצה את אותו הפרצוף פעמיים - אתה רוצה את השוני. אז תהיתי איך אני מקעקע את קיאנו עליי, מבלי שאני משתמש בפנים שלו. ואז יום אחד הלכתי בשביל וקיאנו נשכב שם, אז נעמדתי מעליו וצילמתי אותו. התמונה הזו הייתה יפיפייה בעיניי, והחלטתי לשחזר את מה שאני רואה. וכך יש לי קעקוע מהקודקוד ועד לעצם הזנב של הדפס החברבורות של קיאנו".

"נאבק מדי יום עם העובדה שאני לא מתאים לעולם הזה"

למסע התיקון הרגשי של טרנר והעבודה עם קיאנו, הייתה שותפה זואולוגית בשם סמנתה זוויקר, שהייתה מעורבת בפרויקט הצלת חיות מידי ציידים. זוויקר נרפאה בעצמה מטראומת עבר – מערכת היחסים עם אביה המתעלל. הקשר המורכב והסבוך של טרנר וזוויקר מונצח אף הוא בסרט. "סמנתה עשתה פרויקט צילומי, ושאלה אם בא לי להצטרף. השבתי שאשמח לסייע. הפכנו לחברים טובים. היינו אנשים שונים בתכלית, כך שאפילו שחשבנו שאנחנו בסדר ביחד זה מעולם לא היה נכון. כשהתפצלנו, הכול השתפר".
בפרו, טרנר גם הכיר את ארוסתו לקסי, והשניים חיים כעת בסיאטל. "בתקופה בה הכרתי את לקסי, הייתי במקום רע בחיים והיא הייתה שם בשבילי, התנדבה ועזרה. כשעזבתי את הג'ונגל, שמרנו על קשר ומשם הכול קרה איכשהו. נהניתי מחברתה, התאהבנו והתחלנו לטייל יחד בדרום ובמרכז אמריקה".
איך זה לתפקד ולנהל זוגיות, בעודך מתמודד עם PTSD?ֿֿ "אני נאבק מדי יום בדיכאון ועם זה שאני לא ממש מתאים לעולם הזה. אני מתאים דווקא לג׳ונגל, כי שם אני לבד. אפילו שאני מתקשה, למזלי יש איתי ארוסה יפיפייה וחזקה שעוזרת לי. גם לקסי סובלת מדיכאון ומחרדה, כך שהיא מבינה אותי ויודעת מה טוב בשבילי. אנחנו עוזרים זה לזו בעתות משבר. יש לנו כלבה מאומצת בשם מיקה שלקסי הצילה בפרו. זה שיש לך בעל חיים, שמרגיש כשאתה עצוב וניגש אליך להתכרבל, זה חשוב מאוד להתמודדות עם הקשיים הנפשיים.
"בכלל, יש לי מערכת תומכת נהדרת – כולל המשפחה באנגליה, איתה אני מרבה לדבר. החיבור הזה חשוב מאוד לבריאות הנפשית שלי. כשהייתי בג'ונגל, קיאנו היה הכי חשוב עבורי, ודיברתי עם המשפחה, רק בימי הולדת ובחגים. במחשבה לאחור הלוואי והייתי מקדיש להם יותר זמן ומשתף אותם".
אם יכולת להחזיר את הגלגל לאחור, היית הולך לקולג' במקום לצבא? "זו שאלה ממש טובה וחשבתי עליה המון. האם אני מתחרט על משהו בחיים שלי? אני חושב שהצבא הפך אותי לאדם שאני היום. החוויה באפגניסטן גרמה לי לכבד ולהוקיר את הדברים הקטנים בחיים, ואלמלא אפגניסטן לא הייתי נוסע לפרו, וללא קהאן לא הייתי פוגש את קיאנו. אז אני לא מתחרט על משהו, אבל הלוואי וכן הייתי בוחר בחירות חכמות יותר".
איך הרגשת כשראית שהאמריקאים נוטשים את אפגניסטן וכוחות הטאליבן משתלטים על המדינה? "האמת שהנחתי שזה יקרה. כשראיתי שזה אכן קורה עלו בי המון זיכרונות. אפגניסטן היא אירוע מורכב, ובסוף שום דבר לא הסתדר כפי שהיה אמור. זה היה די שובר לב ועצוב".
3 צפייה בגלריה
אפגניסטן טליבאן פינוי אפגנים מטוס של צבא ארה"ב
אפגניסטן טליבאן פינוי אפגנים מטוס של צבא ארה"ב
אזרחים אפגניים מפונים במטוס של צבא ארה"ב
(צילום: AFP)
איזה תגובות אתה מקבל מאנשים שצופים בסרט? "אני מקבל הרבה תגובות חיוביות. רבים הודו לי על הפגיעות שהפגנתי בסרט – אומרים לי: 'תודה שאתה כל כך פתוח בנוגע לדיכאון שלך מול המצלמה, כי קשה מאוד, בפרט לגברים, להיות כל כך פגיעים מולה'. אין הרבה סרטי דוקו שמראים פגיעות של אדם מסוים בצורה כל כך עמוקה, כמו הסרט שלנו. צופים רבים נכנסים לאולם במחשבה שזה הולך להיות סרט על בחור בג'ונגל, אבל יוצאים בתחושה שהם ראו חלק כלשהו מהחיים שלהם משתקף בשלי. בין אם מדובר בחלק של הדיכאון, של האהבה לבעלי חיים, של מערכת יחסים רעילה ואפילו המרחק מהמשפחה. היו אנשים שניגשו אליי ואמרו: 'גרמת לי לרצות ללכת לקבל טיפול' ו'פתחת לי את העיניים ועכשיו אני מבין למה אח שלי בדיכאון'".
לצד קידום הסרט, טרנר עסוק בפיתוח מיזם שישלב את הנושאים הקרובים לליבו. "הרמתי עמותה משלי שנקראת "אמרלד ארץ'" (Emerald Arch), שאמורה לגייס כספים כדי שנוכל לקנות ולהגן על אדמות באקוודור. המטרה היא לא רק להגן על האדמה עצמה ועל כדור הארץ, אלא גם על החיות. אנחנו גם נפעיל פעילויות חינוכיות עם הקהילה המקומית ונלמד אנשים על נחשים ואוצלוטים. בכוונתנו לבנות שם מעין בית מחסה, אליו יוכלו להגיע אנשים שסובלים מפוסט טראומה ומבעיות בנפש. הם יוכלו לצאת לג'ונגל, להירגע ולהישאר כמה שרק יצטרכו. אעשה עם אלו שיגיעו לשם את אותה הדרך שאני עצמי עשיתי".