במשך כמעט אלף שנה עשתה באבא יאגה, המפלצת המיתולוגית מהפולקלור הסלאבי, בדיוק מה שציפו ממנה: ישבה במעמקי היער, טחנה עצמות של ילדים במכתש ועלי וחילטרה כאיום יעיל במיוחד על פעוטות סוררים. אלא שבסתיו הנוכחי מישהו החליט שהגיע הזמן לעדכון תוכנה. את באבא יאגה 2.0 תוכלו לפגוש ב"יאגה", הסדרה שיצרה הקנדית קאט סנדלר (ושעלתה בישראל ב-HBO מקס), שמשלבת אימה על-טבעית עם מותחן בלשי אפל. את המפלצת הזקנה והכמושה מגלמת הפעם קארי-אן מוס (טריניטי מסרטי "המטריקס"), אלא שבגרסה החדשה היא כבר לא זקנה בלה, אלא כריזמטית, מתוחכמת וחושנית, עם חיבה מיוחדת לגברים שצעירים ממנה בכמה עשורים. כשאחד מהם, יורש עשיר ונאה בגילומו של הדסון ויליאמס (שיין מ"יריבות לוהטת"), נעלם, כל העיניים - ובהמשך גם האצבעות המאשימות - מופנות אליה.
"יאגה" - טריילר
(באדיבות HBO מקס)
אז איך קרה המהפך? איך הפכה הזקנה בעלת שיני הברזל, שהתעניינה בגברים רק כמנה עיקרית, לאישה הפתיינית שאנחנו פוגשים בסדרה? והאם מדובר בתיקון פמיניסטי מאוחר לדמות שגברים ציירו במשך שנים כמכוערת, עקרה ובודדה פשוט כי פחדו ממנה, או שמא בהחלפת פנטזיה גברית אחת באחרת? כדי לענות על השאלות האלה תצטרכו להצטרף אליי למסע אל מעמקי היער, אל הבקתה החגה על כרעי תרנגולת, ולהתחקות אחר מקורותיה של באבא יאגה המקורית.
בין אור לחושך
רוב מה שאנחנו יודעים על באבא יאגה מגיע מאוסף המעשיות שליקט אלכסנדר אפנסייב, מעין האחים גרים של רוסיה, באמצע המאה ה-19. היא מתגוררת במעמקי היער, בבקתה שחגה סביב עצמה ונעצרת רק כשאומרים את מילות הקסם. הגדר המקיפה אותה בנויה מעצמות אדם, ועל כל עמוד מונחת גולגולת שעיניה בוערות בלילה. היא לא רוכבת על מטאטא כמו המכשפות המערביות הוולגריות, אלא טסה בתוך מכתש ענק, חותרת באוויר בעזרת עלי, ובמטאטא משתמשת רק כדי למחוק את העקבות שהשאירה מאחור. יש לה רגל אחת עשויה עצם, שיני ברזל, אף ארוך שנוגע בתקרה כשהיא שוכבת על התנור, ותיאבון מוצהר לבשר רך.
השם עצמו נשמע כמעט תינוקי: "באבא" ברוסית היא זקנה או סבתא, ואילו "יאגה" עדיין מעסיקה בלשנים שלא הצליחו להכריע אם מקורה בכאב, בזעם, במחלה או במשהו אחר לגמרי. ובכל זאת, הורים ברחבי רוסיה ואוקראינה נהגו לנפנף בה כאיום כשהשוטר כבר הפסיק להפחיד את הילדים. עם השנים היא השתחלה גם לתרבות הפופולרית: בסרט הראשון בסדרת סרטי הפעולה "ג'ון וויק", באבא יאגה הוא כינויו של המתנקש חסר הרחמים שמגלם קיאנו ריבס. ובצירוף מקרים משעשע, הדסון ויליאמס, שמגלם ב"יאגה" את הנרי, היורש העשיר שנעלם, דומה דמיון לא מבוטל לריבס הצעיר. אותו ריבס שגילם את ניאו לצד קארי-אן מוס ב"מטריקס" לפני יותר מרבע מאה. היקום, כמו שבוודאי הבחנתם, קורס אל תוך עצמו.
אלא שבאבא יאגה מעולם לא היתה דמות שטוחה מסוג נבל. היא דמות דו-ערכית קלאסית, כלומר נעה בין האור לחושך. בחלק מהסיפורים היא שומרת סף ומורה, שמעמידה את גיבורי הסיפורים במבחנים ומעניקה להם עצות חכמות, חפצי קסם ואש. לעתים היא מתוארת כשומרת הסף של עולם המתים והיונגיאנים רואים בה את ארכיטיפ "האם הגדולה והאם הנוראה", שמייצגת את הכטח הפראי של הטבע ואת האינטואיציה הנשית ולא כפופה לחוקי החברה.
מתוך "יאגה"
(צילום: באדיבות HBO מקס)
הסיפור המפורסם ביותר עליה הוא "וסיליסה היפה", על נערה יתומה שנשלחת בידי אמה החורגת אל הבקתה שביער כדי להביא אש, בתקווה שהמפלצת תאכל אותה על הדרך. באבא יאגה מטילה עליה משימות בלתי אפשריות: לנקות, לבשל, למיין גרגרים ולעבור שלל מבחני קבלה ליחידה מובחרת. כשווסיליסה עומדת בכולן, היא מקבלת מיאגה גולגולת בוערת על מקל ושבה הביתה. אלא שאז העיניים הבוערות של הגולגולת מכלות את האם החורגת ואת בנותיה עד אפר. אז בואו תגידו לי אתם, מי בדיוק הנבלית בסיפור הזה?
לא מעט מהנשים שנרדפו בעבר כמכשפות היו מיילדות, מרפאות בצמחים או נשים מבוגרות שחיו לבדן, בלי להיות תלויות בגבר. בחברה המסורתית, אישה דעתנית ועצמאית נחשבה לאיום של ממש, וכמו שגם היום הזכר הנחות ינסה להקטין אישה שמאיימת עליו באמצעות הכינוי "מכוערת", כך גם הגברים של פעם ידעו להפוך נשים חזקות למפלצות זעופות וחסרות תקנה.
מתוך "יאגה"
(צילום: באדיבות HBO מקס)
הסלאבים לא המציאו את הגלגל, כמובן. כמעט לכל תרבות עתיקה יש את האישה הזאת, שאפשר להשליך עליה את כל מה שמפחיד ומרתק אותנו. זאת שחוטפת תינוקות ומפתה גברים. אפילו היהדות התארגנה על אחת בזמנו: לילית מופיעה כבר בספר ישעיהו כיצור לילי שמוצא מנוח בחורבות. בתלמוד היא כבר שדה בעלת שיער ארוך וכנפיים, וגברים מוזהרים שלא לישון לבדם בבית, אחרת היא עלולה להגיע לביקור. אבל את התפקיד הגדול שלה קיבלה ב"אלפא ביתא דבן סירא", טקסט סאטירי מימי הביניים שהפך אותה לאשתו הראשונה של אדם, זאת שנבראה כמוהו, מהאדמה, אבל סירבה לשכב תחתיו (תרתי משמע). כשניסו לרסן אותה, היא פשוט הגתה את השם המפורש והסתלקה לענייניה האחרים.
לפי המסורת, לילית מאיימת על יולדות ותינוקות, ובמשך שנים נשים יהודיות תלו מעל העריסות קמיעות עם שמותיהם של שלושת המלאכים שנועדו להרחיק אותה. אם כי בינינו, אני בטוחה שהיו לה דברים הרבה יותר מעניינים לעשות. במקביל, בזוהר ובספרות הקבלית, אותה לילית מגיעה בלילות לגברים ישנים, מפתה אותם ואז יולדת מהזרע שלהם שדים, לא פחות. לילית, אגב, עברה מאז מסע שיקום פמיניסטי מרשים, ממגזין יהודי-פמיניסטי אמריקאי שנקרא על שמה ועד לפסטיבל מוזיקה שנוסד בשנות ה-90 והופיעו בו אמניות בלבד. אם באבא יאגה רוצה להבין לאן כל זה הולך, היא רק צריכה לשאול את הדודה הלבנטינית שלה.
העצמה נשית היא עניין חמקמק
אחרי אלף שנה שבהן גברים כתבו את סיפורה, באבא יאגה לא רק מככבת בסדרה - היא גם מפיקה אותה. קארי-אן מוס חתומה על "יאגה" גם כמפיקה בפועל, ואת התסריט כתבה קאט סנדלר, שאחראית גם למחזה המקורי שעליו מבוססת הסדרה. המחזה "יאגה" עלה לראשונה בטורונטו ב-2019, עם שלושה שחקנים שהתחלפו בין 14 דמויות.
קארי-אן מוס
(צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)
בסדרה, כמו במחזה, ניצב מול קתרין הבלש צ'רלי ראפ (נואה ריד, פטריק החמוד מ"שיטס קריק"), חוקר שחצן שמגיע לחקור את היעלמותו של היורש העשיר ומגלה עד מהרה שהשטיח האדום לא בדיוק נפרש לרגליו. הראשונה לזהות את הפוזה שלו היא הבלשית המקומית קרסון (קלארק באקו), שכנראה נותרה האדם הפיכח היחיד ברדיוס של כמה קילומטרים. שילה מקארתי מצטרפת בתפקיד אולנה יאגה, באבא יאגה הרזרבית - מקומית ממוצא אוקראיני עם חיבה לגברים צעירים ולוודקה, בסדר הזה או בסדר ההפוך, תלוי בשעה.
המחזה נפתח במונולוג שבו באבא יאגה עצמה פונה לקהל ומונה את כל העלבונות שהוטחו בגופה לאורך הדורות: זקנה, עקרה, מצומקת, דוחה גברים. ואז היא מתחילה לענות לכולם. בראיונות עימה הבהירה סנדלר שלא ביקשה ליצור קדושה מעונה, אלא אנטי-גיבורה מהסוג שהקהל מתמכר אליו. אישה שפועלת לפי קוד מוסרי עצמאי, שאת ההשראה לעיצובה שאבה מדמויות כמו חניבעל לקטר ודקסטר, רק עם פרופסורה לחקר העצמות וטעם טוב יותר בגברים. הרעיון החל להתגבש בעקבות ביקור בתערוכה במוזיאון הסקס בניו יורק, שם התוודעה להרגלי ההזדווגות בעולם החי ולדרכים שבהן נקבות מפתחות מנגנוני פיתוי כדי ללכוד זכרים. הביקור גרם לה לזהות את הדמיון בין מיניות ופיתוי לכישוף, ואת הקשר ביניהם לבין שליטה וסמכות.
קאט סנדלר
(צילום: Jason Mendez/Getty Images for ReedPop)
אלא שהעצמה נשית היא עניין חמקמק. ההיסטוריה לימדה אותנו לא פעם שגם מה שמתחזה להעצמה נשית הוא למעשה נקודת מבט גברית בתחפושת. בין מבקרי המחזה היה מי שטען שהניסיון להשיב לבאבא יאגה את כבודה הסתבך עד כדי כך שהמחזה נזקק לשלושה סופים שונים, ואחר טען שמתחת לכל התחכום מסתתר בסך הכול סיפור בלשי רגיל, ששוב מזהיר גברים מפני הפאם פאטאל.
ויש בזה גרעין של אמת: את הסיפור אנחנו עדיין רואים דרך עיניו של בלש שמגיע מבחוץ, נמשך, נבהל ומנסה להחליט אם האישה שמולו היא מכשפה. כלומר, היוצרת אישה, הגיבורה אישה, אבל הפרספקטיבה, לפחות בנקודת המוצא, היא עדיין של גבר שמציץ. אז מה בעצם ההבדל בין מכשפה שאוכלת גברים לאישה שאוכלת אותם בדרך אחרת, אם בשני המקרים הגברים הם אלה שמספרים את הסיפור? והאם הפיכתה לאישה חריפה, סקסית ופתיינית באמת הופכת את המיניות של נשים מבוגרות לנכס משחרר, או שמדובר בעוד תפקיד שנכתב עבור הצופה הגברי, רק עם תאורה מוצלחת יותר?
ואולי כדי לפענח את סוגיית באבא יאגה, כדאי להעיף מבט גם על השכנות שלה למדף, כי באבא יאגה לא רצה לבד ביער. במרץ השנה עלתה בנטפליקס "ולדימיר", עיבוד לרומן של ג'וליה מיי ג'ונאס, שבו רייצ'ל וייס מגלמת פרופסורית בשנות ה-50 לחייה, המלמדת בקולג' קטן. חייה מתפרקים והיא מפתחת אובססיה כלפי קולגה צעיר וחדש, שמגלם ליאו וודול. פרופסורית, עיירה קטנה ואקדמית, גבר צעיר ושם סלאבי באוויר - אם זה נשמע לכם מוכר, זה כנראה כי מדובר כמעט באותו סיפור, רק עם הבדל אחד משמעותי: וייס שוברת את הקיר הרביעי לאורך הסדרה ומספרת לנו את התשוקה שלה מבפנים, בזמן אמת, על כל הבושה, המבוכה וההנאה שכרוכות בה. וייס עצמה תיארה את הסדרה כסוג של אגדה מוקצנת על כוחה של תשוקה. כלומר, גם "ולדימיר" היא אגדה על מכשפה, אלא שהפעם המכשפה היא זאת שמדברת.
אותו סיפור? מתוך "ולדימיר"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
תוסיפו לזה את ניקול קידמן ב"בייביגירל", כמנכ"לית מצליחה של חברת הייטק בניו יורק שמתאהבת במתמחה צעיר, או את אותה קידמן ב"פרשה משפחתית", הפעם כסופרת שמתאהבת בכוכב צעיר שמגלם זאק אפרון, ותקבלו מה שמסתמן כמגמה: התרבות מוכנה סוף סוף להכיר בכך שגם לנשים מעל גיל 50 יש תשוקה. לפעמים הן צריכות לסכן משהו כדי לממש אותה, אבל לפחות היא קיימת. באבא יאגה אולי החליפה את רגל העצם בנעל עקב ואת המכתש בספסלי האקדמיה, אבל בפועל היא עדיין ממתינה באותה בקתה מסתובבת, שמישהו יגיד את המילים הנכונות. הבשורה הטובה: הפעם, לפחות, היא זאת שכותבת את הצ'ק.
