אפשר לספר סיפור היסטורי על אדם או על תקופה מסוימת בסרט תעודה בכמה דרכים. "דרך מובטחת וארוכה" (שעלה היום ל-yes) המתמקד בבריאן וילסון, מנהיג הביץ' בויז ואחד מכותבי השירים הגדולים בתולדות הפופ, בחר להביט מההווה אל העבר. המוזיקאי המבוגר יושב ליד הפסנתר, כשמאחוריו פוסטר של Smile - האפוס שהחל לרקוח באמצע הסיקסטיז והצליח להשלים רק כעבור 37 שנה. כשווילסון נשאל איך המוזיקה שלו נוצרה הוא עונה שאין לו תשובה. יש דברים שאין להם הסבר, וגם אם כן, לא בטוח שאדם מורכב ומיוסר כמו ווילסון מסוגל לספק אותו, גם כשהוא נושא השאלה.
ווילסון הוא מוזיקאי הפופ הראשון שהבין שאפשר להשתמש באולפן ככלי מוזיקלי. למרות ששירי הגולשים שהלהקה שלו שרה בתחילת דרכה מאוד הצליחו, נמאס לו מהם והוא רצה ליצור מוזיקה עמוקה יותר. הוא לא חיפש דרכי קיצור וחבריו ללהקה - אחיו קארל ודניס, בן הדוד מייק לאב, ואל ג'רדין - יישרו קו. לא היו להם הרבה ברירות. הם אומנם שרו את השירים ועשו זאת נהדר, אבל ווילסון היה המוח מאחוריהם. יחסיו עם אביו, שגם ניהל את הלהקה, היו מורכבים יותר.
עוד במדור מוזיקה:
בבית ובחברת אנשים היה לו קשה, אבל באולפן הוא פרח. את Good Vibrations, השיר היחיד שיצא אז מ-Smile ורמז על הפוטנציאל שממתין שם - הלהקה הקליטה בארבעה אולפנים. המוזיקאים שמתראיינים לסרט, ובהם ברוס ספרינגסטין, ג'ייקוב דילן והמפיק דון וואס מספרים על הסטנדרטים שווילסון הציב לדרך שבה אפשר לכתוב ולהפיק שירים. "הייתה לו תזמורת שלמה בראש, לא רק להקה", מוסיף בהמשך אלטון ג'ון. המוזיקאית וכותבת השירים לינדה פרי אומרת שהייתה לווילסון "הרמוניה מכשפת". זה תמיד נחמד לשמוע מוזיקאים גדולים מפרגנים לקולגה ומספרים שגדלו על שיריו, אך בלא מעט מקרים ב"דרך מובטחת וארוכה", מדובר בעוד קלישאה המנוסחת יפה ופחות בהסבר ששופך אור חדש על הגאונות המוזיקלית של ווילסון. מעניין היה לשמוע מה דעתו של פול מקרטני בנושא, שכן הפינג פונג המוזיקלי שווילסון והוא שיחקו ביניהם בשנים 1965 ועד 1967 הוליד כמה מהאלבומים הגדולים בהיסטוריה, אבל מקרטני לא נמצא כאן.
3 צפייה בגלריה
נער החוף המבוגר שעדיין פה הוא אדם שבעיקר מתגעגע. מתוך "בריאן ווילסון: דרך מובטחת וארוכה"
(צילום: באדיבות YES)
אי אפשר לטפל במיתולוגיה ובסיפור החיים של ווילסון מבלי לגעת במחלת הנפש ממנה הוא סובל כבר שנים ארוכות. כבר ב-1964 ווילסון עבר התקף חרדה שמנע ממנו לצאת לסיבובי הופעות עם הלהקה. בסרט מוסבר שאז הוא התחיל לשמוע קולות. ייתכן שחלקם הובילו אותו לכתוב את המוזיקה השמיימית ההיא, אחרים גרמו לו לסבל רב ומתמשך. בכמה סצנות בסרט של ווילסון עם ג'ייסון פיין, איש מגזין ה"רולינג סטון", הוא מספק לעיתונאי ולצופים רק צוהר דקיק לקשיים שאיתם הוא מתמודד. המוזיקאי הגאון והסגור בעל הנפש המיוסרת - שהציב פעם פסנתר כנף בתוך ארגז חול שבנה בסלון ועישן גראס באוהל שהקים בחדר העבודה שלו - אומר שהוא פשוט מנסה להישאר מאוזן. אתה צופה ומתפעל מהכישרון העצום שלו, אך האינסטינקט מופנה למידת הרחמים כלפיו.
ווילסון ופיין הם חברים והקשר ביניהם הוא הציר שעליו נע הסרט. כשהם מסיירים למשל, בחוף שבו צולמה עטיפת אלבום הבכורה של הביץ' בויז, פיין אוחז בידו של המוזיקאי המבוגר ומסייע לו ללכת. זה לא בדיוק הסטנדרט המקובל לעבודה עיתונאית, אך הקרבה בין השניים נראית אמיתית. נדמה שהרגעים היחידים שבהם ווילסון חש בהם בנוח הם כשהוא לא נדרש לענות על שאלות או להעלות זיכרונות, אלא כשהוא מכונס במושב הנוסע בג'יפ הפורשה של העיתונאי ומאזין למוזיקה - וכמעט תמיד בוחר לשמוע משהו של הביץ' בויז. זה רחוק מלהיות הישג עיתונאי (בטח כשזה שאמור לשאול את השאלות מעריץ את המרואיין שמולו), אך זהו מסמך מכמיר לב, בטח ברגעים שבהם ווילסון מדבר על בדידותו; כשהוא מאזין ל-Pacific Ocean Blue, האלבום הכביר של אחיו דניס שטבע בים ב-1983, או כשהוא מדבר על אחיו קארל שמת מסרטן ריאות ב-1998. ווילסון - נער החוף המבוגר שעדיין פה הוא אדם שבעיקר מתגעגע.
3 צפייה בגלריה
תור הזהב שהסתיים עם בוא הסבנטיז. מתוך "בריאן ווילסון: דרך מובטחת וארוכה"
(צילום: באדיבות YES)
בחייו המוזיקאי נלחם בהרבה שדים; בהתמכרות לסמים ולאלכוהול ובאכילה כפייתית (בסרט הוא מספר שהשיל ממשקלו 84 ק"ג בחצי שנה). כשהוא ניסה להיגמל מאורח חייו ההרסני, יוג'ין לנדי, הפסיכיאטר שטיפל בו, השתלט על חייו ולא אפשר לו ליצור קשר עם בנותיו במשך תשע שנים. כשהרופא ניסה גם להתערב במוזיקה של ווילסון, והחל להפיק את שיריו, האנשים שסביב המוזיקאי חתכו את הקשר החולני בין השניים. את עיקר תובנותיו של ווילסון מהתלות המסוכנת ההיא הצופים מקבלים באמצעות קטעי ארכיון - למוזיקאי אין כוח לדון בימים העצובים ההם.
תור הזהב של הביץ' בויז הסתיים עם בוא הסבנטיז, באלבומים Sunflower ו-Surf's Up (אחד מהשירים מתוכו אף העניק לסרט הזה את שמו). ווילסון חזר ליצור מוזיקה בשלהי שנות ה-80, וב-2004, כמעט 40 שנה לאחר שהחל לכתוב את יצירת חייו, השלים לבסוף את Smile. הביקור המחודש של ווילסון המבוגר ביצירה שהבעיתה אותו ב-1967, העניק לו סיבה להמשיך וליצור מוזיקה, וגם להופיע איתה. גם סביב הסוגיה הזאת הסרט מעדיף לשייט במקום לצלול לעומק.
גם באלבומים המאוחרים של ווילסון היה ניתן למצוא עדויות לכישרון ההלחנה החד-פעמי שבו הוא בורך. לפסגות שבהן נגע באמצע הסיקסטיז - ובראשם God Only Knows, כנראה השיר הכי יפה שנכתב אי פעם - הוא לא התקרב. ועדיין, בלא מעט רגעים בסרט ניתן לראות שהנגינה באולפן והניצוח על חבורת מוזיקאים גדולה שקשובה לו - ובמידה מסוימת גם על הבמה - מסבים לו אושר ומעט הפוגה מקשיי היומיום שהם מנת חלקו רוב חייו.
"דרך מובטחת וארוכה" אמנם לא מחדש הרבה על המורשת של ווילסון, אך הוא כן שופך מעט אור על גישתו הכמעט ארכיטקטונית בבואו לכתוב מוזיקה, ועל היותו רב-מג של חיבור בין צלילים. היכולת שלו ליצור מוזיקה מאוד מורכבת, אך גם כזאת שנשמעת מאוד פשוטה - הייתה חד-פעמית. ספרינגסטין, ג'ון ומרואיינים אחרים בסרט הופכים שוב ושוב - תוך הערצה רבה ובהצלחה משתנה - בשאלה כיצד הוא עשה זאת. ייתכן שרק לאלוהים יש תשובה טובה לחידה הזאת.
