נדמה שלכל אחד בימינו יש פודקאסט. ואם עדיין אין - אז כנראה שיהיה מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. כדי להקליט פודקאסט לא צריך הרבה: הציוד הבסיסי זול, אמצעי ההפצה נמצאים בהישג-יד וגם רף הכניסה לתחום די מינימלי. ברוח התקופה, גם לרולינג סטונס יש עכשיו פודקאסט. בשלהי שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70, כשהלהקה הוציאה אלבומי מופת כמו Let It Bleed או Sticky Fingers הם יצאו לסיבובי הופעות ארוכים ופרועים על מנת לקדם אותם. היום מספיק לחבורה הוותיקה להיכנס לאולפן אחד ולקשקש קצת על מה שקרה להם באולפן אחר, זה שבו הם הקליטו את האלבום החדש וה-25 במספר שלהם, Foreign Tongues.
הרולינג סטונס תמיד ידעו כיצד למקסם את הערך הכלכלי שלהם. זה מה שקורה כשהאיש שניצב בחזית, הסולן מיק ג'אגר, למד ראיית חשבון הרבה לפני שחלם להפוך לכוכב רוק. בסוף החודש ג'אגר יהיה בן 83, וגם אם הוא זז קצת פחות כמו ג'אגר, הוא - ובעיקר שני חבריו הוותיקים, הגיטריסטים קית' ריצ'רדס ורוני ווד - עדיין זוכרים איך לעשות מוזיקה. או לפחות את המוזיקה שמעניינת אותם כרגע.
ג'אגר, ריצ'רדס ו-ווד - ונבחרת האורחים המכובדת שהוזמנה לקחת חלק באלבום החדש - הקליטו את 14 השירים המופיעים ב-Foreign Tongues קודם כל בשביל עצמם. הקהל הוותיק שלהם ממילא יכול להסתפק באלבומים הישנים שהוא מכיר ואוהב. כרגע הלהקה לא מופיעה (ג'אגר אמר לאחרונה שהוא לא פוסל לצאת לסיבוב חדש ב-2027), אך בכמעט כל הופעה שהסטונס נתנו בעשורים האחרונים - כולל בביקורם ההיסטורי אצלנו לפני 11 שנים - החבורה התבססה בעיקר על החומרים שנוצרו בין אמצע הסיקסטיז לבין תחילת האייטיז. ועדיין, האלבום החדש מציע לפחות שיר-שניים, נגיד Rough and Twisted הפותח או In the Stars, המגיע מיד אחריו עם ריף הגיטרה המדבק של ריצ'רדס, שיכולים להשתלב בקלות בסט הבא, אם וכאשר הלהקה תחליט לשוב לדרכים.
הסטונס מודל 2026 הם לא רק שלישייה (בגיבוי הבסיסט דריל ג'ונס והמתופף סטיב ג'ונס), שהצליחה לנצח כל מיני תחזיות רפואיות שאנשים רגילים נכנעים להן, הם חבורה ברת-מזל. כמה אנשים אתם מכירים שיכולים לקום בבוקר בעשור התשיעי לחייהם (טוב, ווד רק בן 79), ולעשות מה שהם באמת רוצים ואוהבים? הסטונס אולי ינקו את השורשים המוזיקליים שלהם מהבלוז, אבל שמחת החיים שלהם נוכחת לאורך לא מעטים רגעים בשעה וטיפונת שתצטרכו על מנת לסיים סיבוב אחד עם Foreign Tongues.
עטיפת האלבום החדש Foreign Tongues
(צילום מסך)
אף אחד לא מצפה מהסטונס לדגדג את שיאי העבר שלהם, אבל האלבום החדש שלהם - שהוא גם הטוב והמהנה ביותר מאז Steel Wheels המעולה משלהי האייטיז - עובד משום שאין בו ולו מיליגרם של זיוף. הריפים הנהדרים של ריצ'רדס; העבודה המשלימה של ווד, למשל בסולו הבלוזי של Back in Your Life המגיע לקראת סוף האלבום; ואפילו קולו הנוכחי של ג'אגר, שבים ומדגימים עד כמה הם נהנו ביחד באולפן. הפעם הם לא היו שם לבד. בנוסף, להקלטות האחרונות בהחלט של המתופף המנוח צ'ארלי ווטס, מתארחים כאן גם פול מקרטני (שביקר גם באלבום הקודם של הסטונס, Hackney Diamonds), צ'אד סמית' מרד הוט צ'ילי פפרס, סטיבי ווינווד שמדלג בין האורגן לפסנתר, ברונו מארס בקאובל ואפילו סולן הקיור רוברט סמית', שתרם קצת קולות רקע וניגן על סינתיסייזר וגיטרה. ועל אף שלא כל מהלך שהם סיפקו אפשר להגדיר כמפגש פסגה חד-פעמי, יש להם חלק מסוים במסיבה שהיא Foreign Tongues.
הרבה מהקרדיט להנאה הרבה מההאזנה ל-Foreign Tongues מגיע למפיק המוזיקלי אנדרו וואט. וואט, שנשא באותו תפקיד גם באלבום הקודם של הסטונס, שהחדש הוא מעין המשך מוצלח יותר שלו, הוא אחד מהאנשים הכי עסוקים בתעשיית המוזיקה בשנים האחרונות. בנוסף לסטונס, המפיק המבוקש טיפל לא מזמן באלבום החדש והיפה של מקרטני, ולפניו עבד בין היתר עם ליידי גאגא, מיילי סיירוס, ג'סטין ביבר, מדונה, איגי פופ, פרל ג'אם ואוזי אוסבורן. הרשימה המרשימה (והחלקית) הזו מיטיבה להדגים את תת-ההתמחות של וואט: לא רק להתחבר למוזיקאים צעירים, אלא גם לסייע לאמנים ותיקים לעדכן קצת את הסאונד שלהם מבלי לפרוץ את גבולות הגזרה הדי-מוגדרים.
נתן עבודה. אנדרו וואט
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
מתוך 25 אלבומי האולפן שהסטונס הוציאו עד היום, אפשר למצוא דוגמאות שבהן הם ניסו לצאת קצת מאוזר הנוחות, ולא תמיד לטובה. Foreign Tongues עובד דווקא בגלל שהוא לא מנסה לבחון במיוחד את הגבולות האלו. כמעט כל שיר כאן - למעט שני הקאברים, You Know I'm No Good של איימי וויינהאוס הדי סתמי ו-Beautiful Delilah החותם של צ'אק ברי - מתכתב עם שיר אחר שהסטונס כתבו מתישהו באלף הקודם. יש כאן סולואים בלוזים, קולות נשיים, שירה חושנית של ג'אגר (למשל ב-Jealous Lover הדיסקואי), כלי נשיפה בשרניים, מפוחית מתבקשת והרבה מאוד תפקידי קלידים עשירים. אלא שבמקום תחושת מיחזור והתעקשות לא מובנת לדרוך במקום, מגיעה ההבנה שהגעת לביקור באותו בית ישן ומוכר שעבר שיפוץ קל וכמה נגיעות צבע.
לאורך 64 השנים שבהן הם רצים ביחד, הסטונס רשמו כבר כל הישג אפשרי, ועל הדרך גם פגשו מקרוב כל קלישאה שיכולה לחסל להקת רוק ותיקה. באורח פלא הם מציגים כרגע את אחד מהרגעים היותר יפים שלהם באלף הנוכחי. ג'אגר נשמע נהדר לגילו, למשל ב-Mr Charm, ואפילו בקאבר לוויינהאוס שאותו הוא שר בסולם גבוה ממנה. ווד וריצ'רדס חולקים תפקידים, מחליפים מקומות ומרימים אחד לשני להנחתה - ובשיר השמיני כאן, Hit Me in the Head הסוחף, מקבלים בפעם האחרונה בהחלט את סאונד התופים האייקוני של ווטס המנוח. גם הקאבר הסוגר לברי, שאותו שר ריצ'רדס, הוא מעין סגירת מעגל עם תחילת דרכה של הלהקה.
קלישאות והישגים. הרולינג סטונס
(צילום: Rob Grabowski/Invision/AP)
האלבום החדש של הסטונס קצת מזכיר פיצה. אבל לא כזו שישבה לילה במקרר ואז חוממה מחדש במהירות במיקרו, אלא אחת שיצאה כרגע מתנור לבנים איטלקי שתופס חצי מטבח. כמעט כל שיר זכה לתוספת או לתבלין שמגוונים קלות את הטעם ומוסיפים עוד טוויסט קל לביס, אך חומרי הגלם נותרו בסיסים למדי. לו היו מגלחים מהאלבום שיר או שניים, כנראה שלא הייתי מתלונן, אבל Foreign Tongues לא רק מתעלה על קודמו - הוא מדגים שגם בגילם המתקדם למדי הסטונס עדיין נהנים לעשות מוזיקה. כשג'אגר שר בסוף הסיקסטיז שאתה לא יכול לקבל כל מה שאתה רוצה, איש לא יכול היה לדמיין שהוא וחבריו ימשיכו להיכנס ולצאת מאולפני הקלטות גם במהלך שנת 2026. העובדה שהם עושים זאת – ובאופן כה משכנע ומהנה – היא כבר כמעט בגדר נס.
