יש מעט מאוד דברים מפחידים יותר מאיום של טיל בליסטי שנשלח ממרחק אלפי קילומטרים - שכן במקלט שפתאום שולף גיטרה, למשל. אבל במקרה של תושבי הקומה ה-12 בבניין בפלורנטין, שנקלעו להופעה חיה בזמן מתקפת טילים שכזו - הסיפור היה אחר. רגע אחרי שאזעקה קטעה להם את החזרה, חברי ההרכב שורולה המשיכו בנגינה בממ"ק מול קהל של שכנים וילדים בפיג'מות. התוצאה הפכה להופעה מנחמת, סרטון ויראלי שגרף מעל 270 אלף צפיות, ותגובות מחבקות מכל רחבי העולם. צפו:
"הייתה אזעקה - ואמרנו 'יאללה, בוא ניכנס, נמשיך את החזרה בתוך הממ"ק", מספר דניאל רינג, נגן הקווקיניו - כלי מיתר דמוי גיטרה, שמארח את החזרות בביתו. "איך שבאנו לנגן כל השכנים היו ממש בעניין. הרבה פעמים הילדים ישנים, אז כולם בשקט. הפעם הייתה לנו הזדמנות להביא אווירה קצת אחרת לזמן הזה".
סלעית להב, שהקימה את ההרכב לפני 18 שנה ומנגנת בחליל ובאקורדיון, מספרת על התגובות החמות של השכנים לנגינה. "הם היו מקסימים ממש. קינאתי בהם - היה בממ"ק הזה משהו מאוד הומוגני, כולם חבר'ה צעירים עם ילדים קטנים וחמודים. הייתה אווירה מאוד נעימה וכיפית".
בין הדמויות בסרטון שרוקדות ונהנות מההופעה המפתיעה, יש ילדה אחת קטנה שגונבת את ההצגה, ושכבר כיכבה בסרטון ויראלי משלה. "אליה, הבחור שצילם את ההופעה, הוציא כמה ימים לפני כן סרטון שנהיה עוד יותר ויראלי, שמתעד את צעדיה הראשונים של הבת שלו באותו הממ"ק", ממשיך רינג. "עד עכשיו הסרטון הזה מופיע במהדורות החדשות".
"זו הדרך שהברזילאים מצאו כדי להתמודד עם מצבים קשים"
כשם ההרכב, שורולה מנגנים שורו, הסגנון הברזילאי הראשון שהתחיל בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, ושהגיע עוד לפני הסמבה והבוסה נובה. בפורטוגזית שורו פירושו "בכי". "אחד הפירושים שאני אישית יותר אוהבת זה בעצם 'שגורם לקהל לבכות'", מסבירה להב, "זאת אומרת - לרגש את הקהל עד כדי בכי. משם זה מגיע.
"בעצם זה שילוב של אירופאים שהגיעו לברזיל בעיקר מפורטוגל, שניגנו את המוזיקה האירופאית יחד עם אפריקאים שהובאו לברזיל, ושם יצרו את הקצב הזה של הסמבה שאנחנו מכירים עד היום. השורו הוא סגנון אינסטרומנטלי בבסיס שלו, ובהמשך גם כתבו מילים לחלק מהשירים, כמו למשל בסרטון שעשינו".
באופן מפתיע, רבות מהתגובות לסרטון הגיעו מגולשים מרחבי העולם: מהוואי, קנדה וכמובן - מברזיל. אחת התגובות שתפסה תשומת לב היא של גולש שהכריז בפורטוגזית שהשילוב של ישראלים שמנגנים מוזיקה ברזילאית במקלט מייצג את "שני הלאומים הכי שמחים".
אלוני: "אני לא יודע אם 'שמחים' זאת בדיוק המילה, אבל יש משהו בחום, בלאהוב להיות ביחד עם אנשים וליהנות ממוזיקה, שמתורגם ממש טוב בשתי המדינות. קצת קשה לי להצביע עליו, ואין לי הסבר מדעי לזה, אבל אני מחובר עמוק-עמוק למוזיקה ולתרבות הברזילאית. זה מפתיע אותי כמעט כל יום - כמה מוזר זה שאין לי שום קשר דם או קשר משפחתי, אבל זה מה שאני עושה רוב שעות היממה בחיי".
7 צפייה בגלריה
"הייתה לנו הזדמנות להביא אווירה קצת אחרת לזמן הזה". דניאל רינג. שורולה
(צילום: אלון רוזן)
המוזיקה הקצבית והמידבקת מתפקדת באופן מושלם ככדור הרגעה מרומם רוח בימי מלחמה. בשגרה, ההרכב מתארח אחת לחודש להופעות בבר אלא רמפה בדרום תל אביב, ברוטציות עם בית הספר לסמבה. הכניסה חופשית והקהל שמגיע למעגל נשאב לצלילים ומוזמן להצטרף בשירה.
אלוני: "הפורמט שזה לא ללכת להופעה וזה לא על במה, אלא זה במעגל או בממ"ד, מאפשר חיבור מאוד ישיר למוזיקה ולנגנים, ואין את ההפרדה הזאת. מצד אחד זה נראה מאוד ספונטני, אבל אנחנו עובדים מאוד קשה שזה יישמע טוב ויישב ביחד. כשזה קורה זאת מוזיקה טובה והיא מאוד קרובה, ממש לידך, ואפשר להצטרף ולשיר. יוצא משהו מאוד מיוחד".
רינג: "גם אם אתה לא מבין את המילים - ואם אתה מבין זה עוד יותר - בסמבה הרבה פעמים יש את הקונטרסט הזה בין מילים שיכולות להיות מאוד עצובות, או שמדברות על משהו שלא בהכרח מתאים לקצב המהיר והשמח. זו גם הדרך שהברזילאים מצאו כדי להתמודד עם מצבים קשים, דרך משהו שמח. יכול להיות שחלק מזה קשור להזדהות עם הישראלים".
אלוני הקים גם את בית הספר לסמבה (Escola Semente do Samba) שקיים הרבה שנים. "התחלתי לבנות את הדבר הזה כדי שהסצנה באמת תגדל, וזה מחלחל מהשורו לסמבה ומהסמבה לשורו, כי העולמות האלה מאוד משיקים".
להב: "המוזיקה הזאת, בעיקר השורו - אבל גם הסמבה, דורשת יכולת טכנית מאוד-מאוד גבוהה. יש פער בין כמה היא קליטה וכמה היא נשמעת מתאימה לכל הגילאים, ובאמת גם ילדים אוהבים אותה וגם מבוגרים. אפשר לראות את זה בבית ספר של עודד - מגיעים נגנים מקצועיים שבאים ללמוד משהו חדש שמאוד רחוק מהם, ופתאום מגלים אתגר מאוד לא פשוט. גם יונתן למשל מנגן בפילהרמונית. בהתחלה הוא הגיע כי הוא פשוט אוהב את הסגנון, ולאט-לאט הלך והשתפר בו והפך להיות נגן שורו ממש טוב, ואז צירפנו אותו להרכב. גם יש לנו קשרים עם כל מיני חבר'ה בברזיל. אנחנו שומרים על קשר עם נגנים ולומדים הרבה, וחלק מהסיבה שאנחנו נוסעים כמה שיותר לברזיל זה בשביל ללמוד את הסגנון הזה לעומק".
כאמור, להב הקימה את שורולה לפני 18 שנה, כשלאורך שני עשורים ההרכב עבר שינויים מבניים. כיום,לצד להב ורינג חברים בו גם ניר שטיינברג שמנגן בגיטרה בת 7 מיתרים, עודד אלוני שמנגן בפנדירו - תוף ברזילאי ויונתן הדס שמנגן בקלרינט.
השיחה כמובן מתקיימת בשיא המלחמה, וההשפעה שלה ניכרת גם על חברי ההרכב. "בעלי גם מוזיקאי, מה שאומר שאנחנו עם אפס הכנסה שנינו כבר יותר משלושה שבועות, בפעם הלא יודעת כמה כבר בשש שנים האחרונות", מעידה להב. "קשוח, אבל מנסים לנצל את זה על הצד הטוב ביותר: ללמוד דברים חדשים, לנגן, להיפגש עם חברים, זמן משפחה".
רינג: "אני מרגיש אותו הדבר כמו סלעית, אבל קצת שונה. אשתי לא מוזיקאית, היא פסיכולוגית, אז היא כן עובדת. אני בעיקר מתעסק בביטולים של הופעות, ומנסה קצת אסקפיזם - לנגן, לבשל, להזמין חברים הביתה. קשה, צריך כל יום להמציא משהו חדש".
אני מנסה לחשב כמה משברים עברתם רק בשש השנים האחרונות.
אלוני: "עברנו הכול".
להב: "יומיים לפני שהתחילה הקורונה הייתה אמורה להיות לנו נסיעה לברזיל לסיבוב הופעות. אני אפילו זוכרת איזה ויכוח שהיה בין דניאל לעודד, שדניאל אמר, 'אני לא בטוח שכדאי לנסוע לברזיל כי מתחיל שם משהו', ועודד אמר, 'זה לא כזה עניין רציני, בוא ניסע בכל זאת' - ויומיים אחר כך סגרו הכול".
אלוני: "אמרתי - גם פה מתחיל, גם שם מתחיל, מה זה משנה".
לא קל להיות הרכב של חמישה נגנים כשעולם התרבות נסגר בכל פעם מחדש. מה מחזיק אתכם לדעתכם?
"קודם כל זאת לא הפרנסה העיקרית של אף אחד מאיתנו", אומר רינג, ומעורר צחוק בקרב חבריו להרכב. "אנחנו סוג של משפחה, אלה האנשים שאנחנו פוגשים בזמן הפנוי. אם אני עושה ארוחת ערב בבית - זה מי שאני מזמין. אז אנחנו מנגנים גם כשזה לא חזרה או הופעה. כשיצאנו לטור הראשון בברזיל, היינו שם שלושה שבועות ביחד ומה שעשינו כל היום זה היה לנגן. הגבול קצת מטושטש בין מה זה מופע ומה לא".
להב: "מה שבטוח זה שצריך לבחור את האנשים בקפידה. יש פה הצלחה מאוד גדולה".
אלוני: "בסופו של דבר אנחנו מאוד אוהבים לנגן את הסגנון הזה, ואוהבים לנגן ביחד. אנחנו גם סוג של חיים בבועה - לאורך הרבה שנים היינו הרכב היחיד שמנגן את הסגנון הזה. יש פה ושם הרכבים שחוצים, אבל בעצם אלה כמעט האנשים היחידים שיכולנו לנגן איתם.
"כשעוברים איזשהו פרק זמן מסוים - עם כל מיני חיכוכים מסוימים, שלבים מאתגרים יותר - ונשארים הרכב, אז אתה כבר יודע שהוא יכול לשרוד כל מיני תהפוכות. סלעית כל הזמן מנסה להחזיק ולדחוף את זה, לקבוע איתנו ולעשות פרויקטים שיתנו זווית חדשה ושלא נהיה על אוטומט, וזה לא פשוט. עכשיו אנחנו בתהליך עבודה על מופע חדש שמוקדש לז'אנר קצת אחר שקשור לשורו, וקוראים לו פוהו, הוא מאזור אחר בברזיל".
ימים ספורים לפני המלחמה, חברי ההרכב השתתפו בפסטיבל חשיפה בינלאומית, וכבר עובדים על טור נוסף מעבר לים. "יש לנו תכנון לסיבוב הופעות בברזיל באזור נובמבר-דצמבר, הסיבוב הרביעי שלנו לדעתי", להב מוסיפה באופטימיות, "ועוד חודשיים-שלושה אמור לצאת אלבום חדש. הוא כמעט מוכן".
רינג: "מקווה שהווידאו הוויראלי הבא שלנו לא יהיה מהמקלט".
