לפני כשלוש שנים, עולם האמנות הישראלי איבד את אחד מכוכביו הגדולים. אורי קצנשטיין, אמן ומוזיקאי ישראלי משפיע, פורץ דרך וזוכה פרסים, נפטר בפתאומיות בגיל 67 לאחר שלקה באירוע מוחי. עד הרגע ההוא, המוח של קצנשטיין לא נח לרגע. הוא היה יוצר סקרן, רב-אמן שנגע בכל חומר (מקובל יותר או פחות) והפך אותו ליצירת אמנות מקצועית ומוקפדת. קצנשטיין השתמש בדם אנושי, מיסמר לבמה צלופחים חיים ולעס זכוכית; הוא יצר וידאו ארט ומוזיקה לצד עבודות נגרות, פיסל בפולימרים ובברונזה, ובנה פסלים ממונעים שזזים בעזרת מנוע מכני – הוא סימן וי על הכל.
רבים מהנושאים שעלו ביצירותיו, כמו מגדר וזהות או עתידנות ומיסטיקה, לא נראו לפני כן באמנות הישראלית. העולם שקצנשטיין ברא בעבודותיו היה מאיים, מוזר וחייזרי, אבל גם אנושי להכאיב. היצירות שלו היו קיצוניות ואלימות לעיתים, ובו זמנית גם מקסימות ומעוררות הזדהות ואמפתיה. גם כשהתכנים היו קשים, קצנשטיין דיבר דרך העבודות שלו – לפעמים אפילו בשפה אמיתית שהמציא, עם כתב שלם ומורכב.
על אף שהביא לבמה תכנים ודימויים קיצוניים וחידתיים, קצנשטיין נשאר האמן שכולם, אבל ממש כולם – אוהבים לאהוב. בשנת 2015, בתקרית מתוקשרת עם מירי רגב שרת התרבות דאז, היא זעמה על יצירה שהוצגה בתערוכתו "חצר אחורית" במוזיאון תל אביב לאמנות ובה כיסא בצורת צלב-קרס. קצנשטיין יזם שיחה עם רגב, הצליח לפייס אותה, והיא נתנה את ברכתה ואף מסרה בהודעה רשמית שהיא מעריכה את פועלו. האירוע "מי בא אחרינו" שיתקיים בשבת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, בהשתתפות כ-35 אמניות ואמנים, הוא הזדמנות נוספת להוקיר את יצירתו. באירוע יושק פרס חדש לפיתוח יצירה בסך 70 אלף שקלים על שמו, ויוצגו יצירות שלו שלא ראו אור מעולם - כמו אלבום אלקטרוני ואפלולי שמאגד את יצירותיו המוזיקליות ועבודות הווידאו המוקדמות שלו שנמצאו בסלילים לאחר מותו.
קצנשטיין נולד ב-1951, והיה חלק מסצנת הרוק האלטרנטיבית בארץ. לאחר שירות צבאי מצלק כחובש במלחמת יום הכיפורים הוא עבר לארצות הברית ללמוד אמנות. הוא השתלב במהרה בסצנת הפרפורמנס הניו יורקית והציג במקומות הנחשבים ביותר באותה תקופה. אך במהלך שנות השמונים חזר לגור ולעבוד בארץ. בשנים הללו עבד על מוזיקה ויצירות בימתיות בין היתר עם אהד פישוף (נושאי המגבעת), הלל מיטלפונקט, רננה רז ונעם הלוי. במקביל עבודותיו קיבלו כיוון מוזיאלי יותר - הן התבססו פחות על מופע חי ויותר על וידאו ארט, פסלים עם מנגנוני פעולה מכניים ופיסול פיגורטיבי – כשדמותו חוזרת על עצמה בווריאציות שונות.
על היצירות שלו, שלאורך השנים הוצגו בארץ וברחבי העולם, הוא עבד עד יום מותו. בימיו האחרונים עוד הספיק לארוז פסלים בדמותו לתערוכה "המכון לדברים מתמשכים" באמסטרדם, ולהתכונן להצגת עבודותיו בטיימס סקוור בניו יורק. שתי התערוכות הנחשבות הפכו, במפתיע, לתערוכות זיכרון. עכשיו זוכרים אותו גם כאן. האירוע ילווה את יצירתו מתחילתה ועד סופה, מעבודות הווידאו המוקדמות המתארות פעולות פשוטות שמעוררות רגש עז - כמו חיתוך מים בסכין או הצתת מעגל גפרורים ועד עבודות מאוחרות יותר המזכירות את פעולותיו על הבמה ומרמזות על העולמות המסתוריים שידע לברוא. כמו "לוקח רוקדת" - המציגה דמות רוקדת בשדה רחב, עוטה שחורים ומחוזקת לצינור שנראה כאילו מפעיל אותה. הדמות מייצגת משהו בין שבטיות לבין עתידנות – מוטיבים שצפויים ללוות את האמן עד האחרונה שביצירותיו -Anna’s Assignment.
"המשימה של אנה" היא יצירת וידאו מהפנטת ומפעימה שמראה את קצנשטיין בשיא כוחו. היא מתמקדת בשיר מאת המשוררת הנודעת ילידת ברית המועצות, אנה אחמטובה, שסבלה מרדיפות קשות מצד השלטונות (שבעקבותיהן נרצח בעלה הראשון), ונאלצה לגנוז את פרסום השירים שכתבה, ולהתפרנס מתרגום שירים של אחרים. הווידאו נפתח עם חלליות בתלת ממד על רקע נופים פסטורליים ומראות מהחלל לסירוגין. השיר של אחמטובה תורגם לשפה החידתית שיצר קצנשטיין, ומבוצע בשירה בסגנון גוספל בידי אדם בעל חזות אפריקנית, כאשר לצידו רצים תרגומים של השיר ברוסית, באנגלית, בשפה שקצנשטיין יצר ובשפת הסימנים. השיר מרגיש כמו נגיעה במקור של התרבות האנושית, כמו סיפור מיתולוגיה של תרבות אחרת שמגוללים בשירה כפי שהיה נהוג בעת העתיקה. זהו פיתוח מושלם של העולמות העתידניים-חייזריים-שמאניים ביצירותיו וקשה להימנע מהמחשבה עד כמה העבודה הזו מאפיינת בניראות שלה את התרבות הדיגיטלית העכשווית ויצירות של אמנים צעירים בני זמננו ומוכיחה עד כמה פורץ דרך היה קצנשטיין.
"אורי קצנשטיין היה אמן רב-תחומי מאוד מאוד ייחודי, וגם חבר. אורי כמו 'אב קדמון' של כל מיני אמנים צעירים שאנחנו פוגשים כיום", אומר אודי אדלמן, המנהל והאוצר הראשי של המרכז לאמנות דיגיטלית. ואכן, האמנים המציגים באירוע נבחרו בזכות יכולתם לתפוס משהו מהרוח הקצנשטיינית – של משחקיות, רב-תחומיות וניסיוניות שמוגשות בהקפדה ועם הרבה הומור. כך למשל האמן אדר גולדפרב יציג את "חדר הכמעט", מיצב שבו פסלים מכניים של דברים שכמעט-קורים – כדור נייר שנזרק לפח וצף מעליו, קוביות שש-בש שמסתחררות מעל לוח המשחק ותקע שכמעט מתחבר לחשמל. חנן בן סימון יציג וידאו ארט מוזיקלי צבעוני עם נגיעה עתידנית בו ציפור מספרת על עברה כדינוזאור. יוצגו עבודות פרפורמנס רב-תחומיות של אמנים כמו שחר מרקוס ונמרוד גרשוני, ויופיעו מוזיקאים כמו יובל מנדלסון ואסף תלמודי, ערן זקס, אדם שפלן ואחרים. "אנחנו מקווים לייצר קהילה של 'ממשיכי-דרך' – אמנים ויוצרים מכל מיני מדיומים, שמערבבים את הסוגות, וחושבים איך לאתגר את הדבר הזה שנקרא אמנות, את הנושאים שלה, את אופני הפעולה שלה – שזה מה שהיה אורי מבחינתי", אומר אדלמן.
שם האירוע, "מי בא אחרינו", לקוח מספרו של הפילוסוף ז'אן-לוק ננסי, אבל ניתן לקרוא אותו כפשוטו: כשאלה מהדהדת שתוהה לגבי העתיד של האמנות, ושל האנושות בכלל. זוהי כמעט תשובה לאחד המשפטים האייקוניים שליווה את קצנשטיין ברבות מיצירותיו, ואף קועקע על גופו: "רציתי לדבר איתכם". המשפט גם קבור במתחם של המרכז לאמנות דיגיטלית בקפסולת זמן – עוד מזכרת למחשבות של קצנשטיין על העתיד, על המסתורין שקיים בו ועל האחריות שיש לנו כלפיו. זמן קצר לפני מותו, נשאל קצנשטיין בריאיון שערכה עימו מיטל רז מה ישאיר אחריו לאמנות הישראלית. "אנחנו בעצם מדברים על מוות. זה נורא סבוך, לפחות אצלי", הוא השיב. "אני לא יודע מה יקרה לעבודות, אם לא אשליך אותן. אמנות היא תהליך רחב ומורכב. הרבה אנשים משאירים אחריהם דברים והדורות שבאים אחריהם הופכים את זה לממוצע. אני לא חושב על זה, זה נרקיסיסטי מדי".
"מי בא אחרינו", 9 באוקטובר בין השעות 18:00-24:00, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון
