ב-11 בדצמבר 2013, נמצאה הצלמת קייט בארי, בתם של השחקנית והזמרת ג'יין בירקין ושל המלחין ג'ון בארי, ללא רוח חיים לאחר שקפצה אל מותה. ההתאבדות טלטלה כמתבקש את משפחתה. האם השכולה חלתה והתייסרה מכאבים, וגם הכוכבת שרלוט גינסבורג, בתה של בירקין ואחותה למחצה של בארי, התקשתה להתמודד עם האובדן. "אחרי שאיבדנו את קייט החלטתי לעזוב ולברוח, עברתי לניו יורק כדי להתרחק ולא להרגיש 'בבית'", התוודתה גינסבורג כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "לקחתי את המשפחה שלי - בעלי, השחקן והבמאי איוון אטאל, ושלושת הילדים שלנו, וברחתי. הנסיעה שלי הייתה מאוד קשה לאמא שלי שלא הייתה בקו הבריאות. אני מרגישה אשמה על כך שנעלמתי והשארתי אותה ואת אחותי הקטנה מאחור. להרגיש אשמה זו תחושה מאוד מתבקשת. אני לא יודעת אם זה קטע של אימהות, אבל לא נראה לי שאבות מרגישים ככה. לא בטוחה למה".
ג'יין מאת שרלוט" – טריילר
העיסוק בהתאבדות של בארי הוא אחד הרגעים המרגשים בסרט התיעודי "ג'יין מאת שרלוט", שביימה גינסבורג על אמא שלה והוצג כאמור בפסטיבל קאן האחרון. בירקין (74) הופיעה בסרטים גדולים כמו "יצרים" ו"מוות על הנילוס", והתפרסמה גם הודות למערכת היחסים הסוערת שלה עם השאנסיונר והיוצר היהודי סרז' גינסבורג, אבי שרלוט. איתו היא ביצעה את הלהיט מחולל השערוריות "אני אוהבת אותך... גם אני לא", שבו בירקין גנחה ונאנחה, כאילו הייתה בעיצומו של משגל. בירקין גם ידועה בזכות "תיק בירקין" של הרמס הקרוי על שמה.
עכשיו, הסרט התיעודי היפה והנוגע ללב, "ג'יין מאת שרלוט", מגיע לפסטיבל הקולנוע ירושלים, שייפתח בסינמטק ירושלים ב-24 באוגוסט. "האמת, לא ממש רציתי לעשות סרט, ולא רציתי להיות בקאן", מגלה גינסבורג. "מה שהניע אותי היה הרצון לבלות זמן יחד עם אמא שלי ולהתקרב אליה. היו לי דברים לומר לה. לא ידעתי מה אני מחפשת בסרט, אבל חיפשתי תירוץ להסתכל עליה בזכוכית מגדלת ולהראות את היופי שלה - והייתי זקוקה לאישורה הרשמי".
איך היא הגיבה כשאמרת לה שאת רוצה לעשות עליה סרט דוקומנטרי?
"בהתחלה זה מאוד החמיא לה - ריגש אותה שאני מתעניינת בה. באחד הראיונות שלה לקראת הסרט היא אמרה: 'חשבתי שלשרלוט אכפת רק מאבא שלה', וזה הפתיע אותי. הייתה לי מערכת יחסים לא מתוסבכת עם אבא שלי, והאהבה ביחסים האלה הייתה מאוד ברורה. איבדתי אותו כשהייתי בת 19, כשהוא עוד היה כמו אל בעיני - והאובדן היה קשה מאוד וחשתי סבל וגעגועים. תמיד אהבתי את אמא והקשר בינינו היה מלא חיבה, אבל אולי לא הראיתי את זה. בנוסף, בגלל שהתחלתי לעשות סרטים כשהייתי בת 12, ומוזיקה תמיד הייתה משהו שעשיתי עם אבא, יצא שברחתי מהבית בשלב מאוד מוקדם וזה הרחיק אותי ממנה. ולכן היו רגעים שאמא אמרה לי שאני קצת זרה לה - וזה מאוד פגע בי, כי רציתי שתהיה לנו את אותה מערכת היחסים שהייתה לה עם אחיותיי".
הדרך של הסרט "ג'יין מאת שרלוט" למסך הייתה רצופה בלא מעט קשיים ומשברים וארכה ארבע שנים. "התחלנו את הסרט ביפן, שם אמא שלי הופיעה, וישר שאלתי שאלות שהיו חשובות לי מבלי לחשוב שאולי היא תיקח את הדברים לא נכון. היא הרגישה כאילו הולכתי אותה שולל וחשבה שאני מחפשת דרך להאשים אותה או לגרום לה להרגיש אשמה. כנראה לא עשיתי את זה נכון - בין היתר בגלל שאני ביישנית, וגם בגלל שקשה לשאול את אמא שלך שאלות כאלה. ואז היא אמרה: 'תפסיקי לצלם. אני שונאת את יפן. שונאת את הצילומים. די', אז הפסקתי. הרגשתי ממש רע על מה שעשיתי לה. זה היה מצב מביך, אפילו לא הסתכלתי על חומרי הגלם מתוך אותה תחושה של 'מה עשיתי?'".
שנתיים אחרי החוויה הטראומטית ביפן, בירקין באה לבקר את בתה בניו יורק. "שאלתי אותה אם היא רוצה להסתכל על החומרים מיפן והיא הסכימה. אחרי שצפינו בהם היא הבינה שלא הכול היה בהם רע. היא הייתה יפיפייה בצילומים, והתוכן היה מרגש וטוב. היא אמרה שאני יכולה להרים שוב את הפרויקט. אחרי תקופת הפסקה, התחלנו שוב לצלם ושאלתי שאלות בצורה הרבה יותר רכה ועדינה".
אולם כשגינסבורג התכוונה לצלם בפריז ובבריטאני (שם בירקין גרה), והכול היה כבר מוכן ומאורגן, היא שקעה בדיכאון עמוק, וההפקה נעצרה. "באותה תקופה החלטתי לעזוב את ניו-יורק ולחזור לצרפת", היא מספרת, "זה קרה בקיץ שעבר - יוני 2020. ניו יורק הייתה מקום שבו אנשים הכירו בי בזכות העבודה שלי ולא הייתי מקוטלגת בתור הבת של. אבל אז היכה גל הקורונה הראשון ואיוון היה בדיוק עם הבן שלנו בפריז, והמרחק הפתאומי הזה היה נראה מגוחך. כמו כן, להיות במדינה זרה ולשמוע את דונלד טראמפ מברבר כל היום היה מפחיד, וכל אלה העלו בי בין היתר את המחשבה שאני צריכה להתקרב לאמא שלי. עברתי מניו יורק, עיר רועשת, חיה ופגיעה לבית שקט בכפר צרפתי, אותו השכרנו כדי להעביר בו את המגפה. ואז שקעתי בדיכאון ולא ידעתי מה לעשות, היה לי קשה כי הייתי צריכה לשחרר מהחיים שהיו לי בניו יורק, שהיו חדשים ומרגשים. הריקנות הזו הייתה ברוטאלית, והחוויה ממש מוזרה. לא הייתי במקום טוב בחיים שלי. הייתי צריכה צריכה ללמוד איך לחיות שוב ורציתי שאמא תלמד אותי איך לחיות".
איך באמת היא הגיבה למצב הנפשי המעורער שלך?
"אמא, שלפעמים הרגישה כאילו היא הילדה שלי, ראתה שאני במקום לא טוב - והתפקידים בינינו התחלפו. פתאום היא זאת שעזרה, והפכה לנדיבה בזמן שהקדישה לי ובתשובות שנתנה. תמיד היה לה קל לשחק את האחות ולעזור. כשהכול מסתדר היא לא יודעת מה לעשות. אבל כשמשהו לא מסתדר היא יודעת בדיוק מה התפקיד שלה, כי היא אמא. בזכות הסרט הייתה התקדמות ביחסים בינינו. אני לא יודעת אם למדנו הרבה אחת על השנייה, אבל כן חלקנו יחד חוויה שאוקיר לנצח. התחלנו את הדרך במסע מכשולים וסיימנו אותה כסיפור אהבה. עכשיו אני יכולה להסתכל עליה ולהבין אותה כאישה, כשחקנית, כזמרת".
אחת הסצנות המצמררות בסרט, היא זאת שבה בירקין וגינסבורג, פותחות את הבית של סרז', שעמד סגור מאז מותו ב-1991 בגיל 62. "הייתי צריכה להתמודד עם רוחות הרפאים שהותרתי מאחור, כולל הבית של אבא. החברים אמרו לי: 'את לא במיטבך, אז למה את ממשיכה לעשות סרט על אמא ופותחת את הבית של אבא, יכולת לא לעשות את זה ולהקל על עצמך'. אבל אלה דברים שהייתי חייבת לעשות. נפלא בעיניי שאני יכולה לחלוק גם את אמא וגם את אבא שלי עם העולם. למדתי שהם שייכים לא רק לי, אלא לכולם. זה משהו שלמדתי כשאיבדתי את אבא שלי - הכאב היה כבד מנשוא, וכשאנשים דיברו איתי עליו שנאתי את זה. רציתי לשמור אותו לעצמי. לקח לי המון זמן להעריך את מה שאחרים העניקו לו ולאמא שלי. אין מה לעשות - הוריי הם באמת אוצר לאומי. כשהייתי צעירה, שאלות על ההורים שלי בראיונות ממש עיצבנו אותי. היום אני נהנית מזה".
אמא שלך טוענת שאת מסתורית. את חושבת את אותו הדבר עליה?
"לא. אמא שלי לא מסתורית. היא מאוד פתוחה וכנה ומה שהיא מראה לציבור הוא מה שהיא: אין איזה 'אני' סודי חבוי אצלה. בגלל שאני ביישנית ומובכת בקלות אני חייבת תמיד להציב גבולות ולהרים מגננות ואני לא מראה את האני האמיתי שלי. גם לא למשפחה שלי".
אבל למעשה את חשופה לציבור מגיל אפס.
"בילדותי אכן לא היה גבול בין הפרטי לציבורי. אבל כשההורים שלי נפרדו כשהייתי בת תשע לפתע הייתה תפנית: אמא הפכה קנאית לפרטיות ולחיים החדשים שלה עם בן זוגה ותינוקת חדשה. היא שנאה את הפרסום, התמונות והפפרצי, עליהם היא בירכה בעבר. זה היה שינוי דרסטי. אבא לעומת זאת לא השתנה ונהנה מתשומת הלב. אלו היו החיים שלו. כשהתחלתי להופיע בסרטים בגיל 12 שנאתי את הרעיון שמישהו ידע יותר מידי על החיים הפרטיים שלי. בהמשך לא רציתי אפילו לומר בתקשורת את השם של איוון או את שם הילדים שלנו. הרגשתי שזה שלי ואין לתקשורת ולציבור גישה למידע הזה. אבל לאט-לאט הכנסנו את הילדים גם לתוך היצירה שלנו, דווקא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אותם. אתה חייב לצלם את מי שאתה אוהב, וזה גם מה שהבנתי בדיעבד על אבא שלי, שגם הכניס אותי לפרויקטים שלו - זו הייתה הדרך שלו להגיד לי כמה הוא אוהב אותי".
כשפוגשים את גינסבורג הביישנית, קשה להבין כיצד העזה להופיע בסצנות הסקס הפרובוקטיביות בסרטים של לארס פון טרייר כמו "אנטיכרייסט" ו"נימפומנית". ואולי בעצם זה לא מפתיע, לאור העיסוק של הוריה בסקס. היא עצמה שרה עם אביה בגיל 13 שיר שעסק בגילוי עריות וחולל סקנדלים. "בסרט אנחנו מדברות על סקס בקלות ובפתיחות גדולה, אבל לא בהקשר התרבותי שלו. אמא נהנתה לעשות דברים פרובוקטיביים ו'מזעזעים' עם אבא שלי, וזה משהו שגם אני נהניתי לעשות יחד עם אבא וגם עם לארס. אבל מיניות היא חלק קטן מהקריירה שלי".
גינסבורג, שתמיד נראית כמו נסיכת השיק והקול, חגגה בחודש שעבר יום הולדת 50. "בהתקרבות לאמא שלי, התקרבתי בעצם לעצמי. אולי זה הגיל, אולי זה הפחד מהמוות, אולי זו ההבנה מאיפה באתי. אני מחכה שהילדים שלי יראו את הסרט כי יש בו מסר שמכוון אליהם: בתור אדם שתמיד היה מתוסבך נטיתי לחשוב שהבעיות שלי הן באשמת ההורים, כשלמעשה הייתי צריכה לשכוח מזה ולהמשיך הלאה. וזה נכון לכולנו. חשוב להבין מה באמת חשוב בחיים".
