השיר שפתח את ההופעה של רדיוהד אמש (שני) באצטדיון ה-o2 בלונדון מבוגר יותר מאגפים נכבדים בקהל. קוראים לו Planet Telex ובמשך שנים הוא נשכח בצד, כמו רוב שירי הלהקה לפני OK Computer, האלבום שהפך אותם מלהקה טובה ומוערכת לאלוהי המוזיקה המודרנית, הרכב הרוק היחיד שלא נמדד ביחס לביטלס או פינק פלויד אלא לבטהובן ובאך. בהתאם, היומרנות הרדיוהדית לא הלכה יד ביד עם שירים שצברו אבק דיסטורשן וגם לא עם הופעות שלא מקדמות חומר חדש. הנוסטלגיה לא סתם סומנה כבלתי רצויה: היא הייתה האויב.
רדיוהד מבצעים את No Surprises בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
אבל רדיוהד 2025 היא להקה שונה מעט מזו שלא הופיעה כבר יותר משבע שנים. התנועה התחילה כבר בטור הקודם, אז רדיוהד גילתה שהיא מסוגלת לחיות בשלום עם Creep, הילד הבכור, המוצלח ובכל זאת הבלתי האהוב ברשימת הלהיטים שלהם. הזמן שחלף הביא איתו התנסויות מחוץ ללהקה, צלקות אישיות ופוליטיות ואפילו סתם דברים שקורים לבני אדם פחות מוכשרים כמו הזדקנות. כל זה אולי גם גרם להם להבין שהגיעה השעה לשחרר כמה הרגלים.
אל דאגה, רדיוהד לא עורכים בימים אלה את גרסת ה-Eras Tour של טיילור סוויפט: גם בפאזת הקראוד פליזינג, הנאמנות היא קודם כל לחוויה מוזיקלית ובימתית ברמה הגבוהה ביותר ולא לרשימת שירים שתרצה את כולם. אחת הסיבות לכך היא שכדי לרצות את כולם דרוש מופע כפול באורכו מהשעתיים שבמהלכן רדיוהד ביצעו 25 שירים.
רדיוהד מבצעים את 15 Steps בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
בנוסף, וזאת הפתעה נעימה, גם התשובה לשאלה מה מענג את הקהל השתנתה: מתברר, למשל, ששירים מתוך האלבום In Rainbows מ-2007, כמו Weird Fishes ו-Bodysnatchers לדוגמה, זוכים לתגובות לא פחות נלהבות מהקלאסיקות שהייתם חושבים עליהן הרבה קודם. לעומת זאת, לא נראה שמישהו הוטרד מהיעדרם הנקודתי של קטעי הופעות אהובים כמו There There ו-Lotus Flower. ולאף אחד, אבל ליטרלי לאף אחד, לא הזיז שלא היה את Creep (גם כי נתנו את Just).
ואולי תחושת הנדיבות ששורה על הטור הזה לא קשורה בכלל לשירים אלא לאנשים שכתבו אותם, ירקו דם ואש כדי להפוך אותם לשלמים ומושלמים ואז שכנעו חצי פלנטה שהברוקולי הזה טעים כמו המבורגר וכנראה יותר. בעשור הרביעי שלה יחד, רדיוהד היא יחידה אורגנית להפליא של אוסף אינדיבידואליסטים; שלם שכל אחד מהחלקים שלו יודע כל הזמן מה עליו לעשות אבל בתוך המרחב הזה הוא גם חופשי לגמרי לבדוק גבולות ולדחוק אותם.
רדיוהד מבצעים את Fake Plastic Trees בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
זה בוודאי נכון לסולן תום יורק ולאדריכל המוזיקלי ג'וני גרינווד, שמנצלים את במת ה-360 כדי לא להישאר אף פעם באותו מקום, בדיוק כמו הלהקה שהם מובילים במים סוערים. יורק בכלל נראה כמי שרק המתין לסיטואציה שבה אשכרה משלמים לו מלא כסף כדי לרקוד כאילו אף אחד מ-20,000 זוגות העיניים בקהל לא מסתכל, והפרפורמנס שלו נותר מחשמל ומהפנט גם בגיל 57. ומה עם השירה? ובכן, אומנם לא בכל הביצועים זה נשמע כאילו אלוהים גר לו בגרון בדמי מפתח, אבל את השיאים ההמנוניים של Karma Police ו-No Surprises הוא דאג להשאיר נקיים מרבב.
אולם מה שהופך את ההופעה של רדיוהד לחוויה מסעירה היא עובדה פשוטה וחותכת: מי שאוהב את הלהקה יודע שאין וספק אם יהיה משהו שדומה למה שהם מסוגלים לעשות בראש ובלב. לא בגלל שחסרה בעולם מוזיקה מעולה - במובן של מאתגרת, מעניינת, מעוררת מחשבה, מרגשת - אלא כי אין עוד להקה שהצליחה שיר אחרי שיר ואלבום אחרי אלבום לגבש זהות שהיא הרבה יותר גדולה מהלהיט הזה והפייבוריט ההוא. לראות את רדיוהד זה לזהות צליל עמום של פידבק ולדעת שתיכף idioteque יתפוצץ ולשמוע את המילים "הפאניקה, הקיא" ולהיזכר בפעם הראשונה, השנייה וה-200 ש-Paranoid Android העיף את המוח. ורק בהופעה של רדיוהד אפשר לשיר "לדקה אחת איבדתי את עצמי" ולהרגיש כאילו הדקה הספציפית הזאת יכולה להימשך לנצח.
